מאחורי הניגון עם השם המיוחד הזה, יש את הסיפור הבא.
את הניגון הזה הביא לסלונים ר' מרדכי חיים קסטלניץ (סלונימער), שכיהן באופן לא-רשמי כרבי לחסידי סלונים בארץ הקודש לפני כמאה שנה.
ליל שבת אחד, הלך ר' מוט'ל בסמטאות צפת, ומאחד הבתים הוא שמע אדם מזמזם לעצמו ניגון מלא געגוע.
התברר שמאחורי אותו אדם היו חיים מלאי סבל. הוא המתין לילד במשך שנים ארוכות, ולכשכבר בא הילד, מתה אשתו בלדתה. האיש גידל את בנו לבד, ללא כל עזרה. היה עובד קשה מאוד כדי לפרנסו.
הילד גדל והיה לאיש, איש מלא בתורה, תורה שלאביו לא היתה האפשרות לקנותה. הוא נישא ועבר לעיר אחרת, והיה שולח לאביו נפוליון אחד של זהב בחודש למחייתו.
ביום מן הימים חלה הבן ונפטר, ובמותו לקח עמו גם את חייו של אביו, שמאותו יום לא היה מסיח דעת מבנו האהוב שאבד לו. וכך היה מתפלל האב השכול לקדוש ברוך הוא, שייקח אותו לבנו, שאין חייו חשובים חיים בלעדיו.
לילה אחד בא הבן לאביו בחלום ליל, והנה הוא יושב על מיטת זהב ופניו זורחות ומאירות. בכה האב לבנו ואמר לו, כי אין לו חיים מאז מותו. אמר לו הבן, אל נא תדבר כך, שעוד נכונו לך שנים ארוכות לעשות בהם מעשים טובים, ודע לך שמיטת הזהב שאני יושב עליה הלא היא עשויה מנפוליוני הזהב שהייתי שולח לך מדי חודש, וכשם שחלקי היה מזומן לי בעולם שכולו טוב בגלל מעשיי שעשיתי בעולם, כך גם יהיה חלקך מזומן לך לפי מעשיך שתעשה בשנים שעוד נכונו לך.
ואז שר לו הבן את השיר הזה, ניגון מגן עדן.
ומאותו יום, היה מתנחם האב השכול בניגון הזה, והיה רואה בו את בנו האהוב ואת חלקו לעולם הבא, והיה מטביע כל געגועיו בניגון הזה.