יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s