הרגע הזה שיכול להיות הבא, ספק סובב סיפוק שממלא.
עזוב אותי לנפשי, הפחד מלאהוב, כי אולי נחדל לעשות זאת יותר. השלך אותי לשלוותי, החשש מגבול ומידה.
טומאה וטהרה משמשות בערבוביה, הופכות את הטענה לכתר. והכתר הפוך, או ישר, ומי ישים קץ למיצרי. רק אתה, או אני, או איך שלא נקרא לזה.
וספר התורה שבנפשי קורא לי לאהוב, להתפשט. ומי יודע אם אחר כל האהבה, אוכל עוד לאהוב באמת.
קרב אותי אלי, א-לוהי אמת, שאדע אהבת אמת שאין אחריה עוד אהבה. שתהיה שורש לכל הבאות אחריה, חכמות ונביאות ככל שתהיינה.
הבהר את שמי לְבָטַי, שיהיו ראויים לשם הַלֶבֶט, רק טרם לְחַש לי בשקט, מי הוא הַלֶבֶט המנדד שנותַי. ואַיֵּה יִמָצֵא לי ספק משובח מזה, שאמצא בו מזור לספק קודם, חיוור ושקרני.
האצל, ברא, יצור ועשה לי קנאות אמיתית של קנאים, מעוותת מחושך ומוטרפת מאור, ואז אצעק, ואהיה בטוח כמו שלא הייתי מעולם.
גלה לי את ספר התורה שלי, שיהיה בטוח בעצמו וכל יודע, ותן לי תפילות שמִחות, תפילות בהירות-מתלבטות-אמיתיות-מסופקות.
כפר לי על חטאים המתפרצים כברק, ועל חטאים המנקרים כגשם וכשלג, כשנים ילבינו.
וְעַל כּוּלָם, אֱלוֹהַּ סְפֵקוֹת, סְלַח לִי, מְחַל לִי, כַּפֶּר לִי.