הביאני המלך חדריו, אך לא נתן לי את משקפי התלת-מימד.
והייתי זועק ומצווח ורוקע ברגלי, עד שפרצה מהומה גדולה, ומצאוני השומרים ונשאו את רדידי מעלי, והיו דוחפים אותי והשליכו אותי אל המפתן.
והייתי מהלך ובוכה בקול גדול ורם, ונפשי בל עמי, ובאו אנשים רבים וגם הם בוכים וצועקים, והיתה תאניה גדולה ונוראה, והיה הקול הולך ורחוק בואכה תל-אביב, היכן שהמלך ודתו אינם מגיעים. אמרו על אותו היום שלא היתה בכיה כזאת בירושלים מאז אכלה אם פרי בטנה ומלך את בניו אהוביו. 
וכך היינו מהלכים וצועקים עד שהגענו לשוק. ובאו אנשים ומרדו מרד לאמר, מעולם לא היה מלך, ואחרים אמרו, מי שמו למלך עלינו, והיו שאמרו כי היה מלך אך חדריו מלאים בכאב והוא נותנו לאחרים מעשה עריצות. וכך היו טוענים כה וכה ולא היה מקום לאיש מחמת דוחק הכעס הגדול. וכך היו פני הדברים.
עד שבא איש אחד ולקח אותי לסמטה אחת, ואמר לי בזה הלשון:
דע לך בני, שלא תוכל לראות חדרי המלך עד שתמלא אותם אתה, ודע לך שלא תוכל לראות את המלך אלא בעיניך שלך, ועל כן גם משקפי התלת-מימד לא יסייעו בעדך, ודע לך שישנם חדרים אשר לא תשיג נשמתך המחכים לך, אך מעולם לא באת עדיהם.
והלכתי עמו, ולימדני תורה, ונפשי לא זזה מנפשו כל הימים.