סבא. מי שגילה לי שאפשר לנסוק לשמים גם בגיל שמונים.
אף פעם לא התחברתי לטקסים הקדחתניים, למלמולים הבלתי־פוסקים, לחומרות ולמנהגים. כשחלה סבא בסרטן והרופאים הבטיחו כי בכל יום עתיד המוות לעטוף אותו בחיבוקו, החלו כל המלמולים והטקסים להטען ביופי בלתי־נתפס. יפיה של הנשמה שהתגלה מבעד למעטה העשיה.
האיש שקם בכל יום בשלוש בבוקר לעבודת יומו ולמסע התפילות שכלל את הזכרת שמות כל הנכדים, ויש הרבה, המשיך לעשות את זה גם כשכבר לא היה לו גוף להשתמש בו.
וכשגופו עזב אותו בחר סבא בנשמתו. רוך פשט בפניו החולות. רוך מגן עדן. קדושה קדומה וסלחנות שחצובה מתחת לכסא הכבוד.
וסבא חדל מדאגתו לסדר. הוא עזב את קפדנותו והותיר אותה לאחוז בקירות יחד עם ריח הספה האפורה שממאן להסתלק מהבית גם עכשיו, כשכל הבנים והבנות הדומים כל־כך מפטפטים ללא הפסקה על סבא שהתפלל ערבית של שבת דקות לפני שנשק אותו מלאך המוות.
מאז היה סבא מתענג בשלוות נצחים. הוא למד תורה בכל רגע שכוחותיו סיפקו לו. למד תורה, התפלל לקדוש-ברוך-הוא, אהב ושמח על החיים שהרופאים הבטיחו שינטשו אותו מזמן.
והעולם הזה שציער את סבא בכל חייו העניים, העולם הזה כבר לא עניין אותו. המאפייה שסבא עבד בה בצעירותו בלילות, מאפיית לנדנר שאופה את החלות הכי טובות בירושלים, היא כבר הסתלקה מקירות הבית. וריח החלות השאיר את סבא לריח הציוד הרפואי, ריחו של גן העדן המזומן לאלה שעשו את חייהם בגיל שמונים.
גם המטוסים עזבו את סבא. וערכות הטיסה עם הכיסוי לעיניים ומברשת השיניים לא נראו יותר בבית המזדקן. עשרות שנים מחייו נסע סבא לחוץ לארץ, מותיר אחריו את שנים־עשר ילדיו ואת אשתו. הוא נסע למען הישיבה של סלונים. למען הפרוטות שיביא לדירה הצפופה. שנים־עשר ילדים עניים שלא רואים את אביהם העני, והוא טס לו מברזיל לאורוגוואי ומשם לאוסטרליה ולארצות הברית וללונדון ולכל מקום שבדרך אליו מקבלים כיסוי לעיניים עם מברשת שיניים.
אבל הם עזבו אותו בסוף. כולם עזבו אותו.
נותרה לו רק מחצית מגופו, בלון חמצן, גמרא, תהלים וסידור. ועולם הבא שהתאחד עם עולם הזה.
לפני חג השבועות ביקרתי אותו לאחר תקופה ארוכה שלא ראיתי אותו. נדהמתי מפניו שצָּמְקו כשולי דְבֵלִים. עוד יותר הוקסמתי מפניו שהאירו כמו פנסי רחוב שברקיע הצדיקים. את הבהלה ששוטטה תמיד בנפשו לא מצאתי. תחתיה באה ההשלמה עם חוסר השלמות של האדם.
את החיפזון שטלטל בכל רגע את סבא כלל לא ראיתי, כאילו בכלל לא היה שם מעולם. כאילו לא היו מעולם שקיות ניילון עם סוכריות שמחלקים בתפילה ושקיות עם טישיו ממולל וטבק ועטים והלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.
דבר לא נותר מכל הדברים האלה. סבא ששכב במיטה עם החמצן היה סבא אחר. סבא של מיתת נשיקה עם הקדוש-ברוך-הוא. חיי נשיקה. נשיקה בכלל.
סבתא היתה עצובה. היא ישבה בחדר שלה על הכורסה עם כיסוי הבורדו של הזקנים וקראה המודיע מול דליטה, הפיליפינית.
תאומים, צחקקה אלי דליטה מעל האייפון. תאומים של דבורה. נכון?
נכון, אמרתי לה והסתכלתי על סבתא העצובה.
סבתא היתה אבלה על מותו של סבא שריחף בבית, מצטרף לריחות המתאספים בו שנים ארוכות, מחכים ליום פקודה.
ראית את סבא? שאלה אותי סבתא בהבעה מיוסרת ולא חיכתה לתשובה.
הוא נראה… אההההממממ… מיוחד… ניסיתי למצוא את המילה שתספר לה על סבא החדש.
אבל לא הצלחתי לספר לה כלום, וסבתא המשיכה להתאבל גם לאחר שסגרתי את דלת הפלדלת והותרתי את דליטה מאחוריי עם כיסוי הבורדו ומיטת הנשיקה של סבא עם החמצן והגמרא.
סבתא לא ידעה שסבא החדש נולד. היא גם לא ידעה שסבא נולד כל יום מחדש. ושהלידה היפה מכולם תתרחש כשהוא יתבלבל בין ערבית של חול לערבית של שבת ואז הוא ימות.
ועכשיו, אחר לידתו היפה ביותר של סבא, עכשיו אני יודע שכל חייו הקודמים באו אליו ובקשו להתאחד אתו. שקיות הניילון עם הסוכריות שמחלקים בתפילה והשקיות עם הטישיו הממולל והטבק והעטים והַלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.
וגם הקפדנות והבהלה ורוחב הלב שאין כמוהו והחיפזון והחומרות של פסח והזיופים בסעודות שבת וערכות הטיסה. וגם הלחם עם המרגרינה שאבא שלי זרק כל יום לבור הביוב בדרך לחיידר.
עכשיו הכל פתאום מאיר באור הזה שהיה על פני הַדְּבֵלִים של סבא.
ואני רוצה כל כך לומר לסבתא שלא תתאבל. שהכל נעשה חשוב כל כך, שהכל לא היה לשווא. בסוף סבא נולד מחדש, אני רוצה ללחוש לה באוזנה הקמוטה. בסוף כל זה היה שווה.
יהי זכרך ברוך, סבא. הוא כבר עכשיו כזה.
היי חזקה, סבתא. ימים יפים יש לסבא.
היכל הגוונים 