חודש: דצמבר 2014

יום שבתון

מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.

חזור בך

כל הדכדוך הזה בוכה בי. מזדעזע באי אמון מול הפנים המעוותות של השנאה, משתאה מקריצות עיניים ערומות, כואב לגלות את הרוע. כמו לראות בפעם הראשונה בן אנוש כורת ראש של אדם אחר. שניהם עורסלו בידי אמא אוהבת, ערגו לחיוך, התחככו ראש בראש בלפיתה. ועכשיו יש בגרות רעה ומלאה מוות.

וגם הרע הזה שבתוכי שלעולם לא עוזב אותי. ואני נופל וקם. יש בי כעס נורא שמחולל בי בכל בוקר, וגם תסכול שמאכל את גרוני ומטיף גושי דמעות צמיגיים בתעלות גופי. אני מבטיח לנשמתי שאהיה טוב אליה, שאתגבר. שלא אכעס. שאטהר. שאהיה בן אנוש, קצת מעבר לריר הרגשות המזדווג בי בתאוותנות שלא יודעת שבעה.

מי אני ומה חיי, ומה גופי התועה, ואין בלבי דבר טהור אחד לעמוד מול היופי הנשגב שיש בנשמתי. אותו יופי המשתרג בעץ התפוזים שמעל למדרגות. אותו קסם שביר העוצם עיניים בדבקות בשמי הבוקר הבהירים, כבושם אהבה נכזבת שפתאום הריח בסמטה והכל חוזר לרגע לגדוע את היציבות ולבכות את הרצון העליון.

היום לא אכעס.

היום אטהר לך, נשמתי היפה. היום יטהר גופי ויבריקו בו ברקים גדולים.

היום ארצה ואתגעגע ואשמח ואלטף את העולם המכאיב ברוך של קדושה נשגבת.

The Return of the Prodigal Son - Rembrandt

The Return of the Prodigal Son – Rembrandt

הספרים קוראים לי. חזור אל עולמך, יפה שבעולמות. חזור בך. כולם מזומנים לחיי העולם הזה חוץ מיעקב. חזור בך ונטייל אני ואתה בפרדס ונקטוף תפוזי נצח ונזדווג עד כלות.

חוזרני בי. והעולם אף הוא מחזר אחריי, ואף הוא חוזר בו בכל יום.

יפה את רעייתי, יונתי תמתי. עינייך יונים, תפוזים יש לך, וזהב לבן עטור מצחך. אף שערך כמיתרים פורטים ניגון שאין לספר עליו, ובסולם צווארך עולות נשמות ויורדות להקטיר קטורת.

רק גוף אין לך לאחוז בגופי ולערפל אותו מעלה. שם נטייל אני ואתה. שם עולמי, יפה שבעולמות.