מאזין עכשיו למוזיקה שניגנתי בגיל 18. וואן טייק עם איזה קלידן בישיבה. זו היתה אותה שנה שבה סערתי את השבת של סלונים, ובכל ליל שבת הייתי נשאר עד לסיום הזיץ בשתיים-שלוש בלילה. ישבתי באחד ה'משולשים' בחדר האוכל הגדול והחשוך. היו בו נישות כאלה בצורת משולש והן היו המסתור האולטימטיבי ל'עובדים' וגם לחתרנים כמוני שביקשו את עולס השבת מבלי להתתייג. הכרתי את הניגונים, ובכל שבת למדתי פיסה של ניגון שלא הכרתי. בזיץ היו מתגעגעים כולם לאלוקים ומתרפקים על אותו געגוע. כמה אתה חסר. כמה היית חסר לי. כמה רחקתי ממך. כמה נטעיתי וטעיתי.
ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון.
מזמן לא בכיתי על החסרון, רק לפעמים אני בוכה על מעשיי הרעים ועל העונג ועל מלכות השם. וגם הרבה אני בוכה על שטויות.
היו שבתות אחרות, ובאותם ימים נדמה היה לי כאילו אני רועה את כבשי נפשי בכר עשבי חלילים.
שמעתי אז המון ג'אז ומוזיקה אתנית. כל כך המון עד שהיום, כשאני כבר כמעט לא מאזין למוסיקה לא יהודית, כל תו שאני מנגן רוקד בסווינג ומסתלסל בטורקית. ורציתי כל כך להקליט את המוסיקה הקסומה של סלונים, ליצור אותה מחדש, לנגן אותה ולהזדווג בה שוב ושוב.
לילה אחד ישבנו ב'אוצר' של הישיבה, אני ואבי. הוא חיבר נגן MP3 לאורגנית שלו – PSR משהו של יאמאהה, חיברנו מכפיל לאוזניות ומיקרופון, וישבנו קרוב קרוב לאורגנית כדי שלא יזוזו החוטים ויתנתקו מהאורגנית או יתרופפו. כך הקלטנו ניגון אחר ניגון, בתמימות ובאהבה גדולה למוסיקה המיוחדת הזאת המביאה את קול החסרים והחוטאים והמתגעגעים בסלונים כבר מאתיים שנה. ואותם חוטאים, קדושים הם מאוד מאוד, אבל בסלונים אי אפשר לדבוק באלוקים בלי לעזוב אותו, אי אפשר להרגיש שבת בלי לבכות על טומאת ימי השבוע.
יום שבתון, אחד הגעגועים הסוערים ביותר של סעודה שלישית.
היכל הגוונים 
"ואני לא חסרתי דבר, ואלוקים לא רחק ממני ואני לא רחקתי ממנו גם בטעותי. אבל אלוקים של הזיץ היה מישהו אחר בכלל מזה שאני מכיר היום. הוא היה בא ונעלם, והיה אפשר לבכות על החסרון."
איזה אלוקים עזבת ולאיזה אתה מחובר היום? (הפיסקה שהכי מעניינת אותי מהפוסט המצוין)
אהבתיLiked by 1 person
אשר, הנקודה הזו היא מה שכיוונתי בכתיבת הפוסט הזה, הרבה יותר מאשר שיתוף הניגון. יפה שהצלחת להבחין בכך.
לשאלתך, אני לא מתיימר להגדיר הגדרות מהותניות על אודות תפיסת הא-ל בחסידות סלונים. אני מניח שהתפיסה נתונה לשינויים והיא מכילה רבדים שונים ומגוונים ונעה בקטבים רבים (למרות שאפשר להצביע על מכנה משותף נראה לעין המתבונן).
אני יכול לדבר על החוויה שלי מהחסידות ומערכיה, חוויה שיש רבים השותפים לה – כאלה שגדלו בתוכה וכאלה שיצאו ממנה וגם אחרים שמעולם לא היו חלק מהקהילה.
העולם שהכרתי דיבר על אלוקים שהוא סוג של מרכיב בזהות הנפשית של האדם. היה שם מין סכסוך מתמשך בין האידאל לבין המצב הקיים, כשהסכסוך עצמו מזין גם את המשך קיום האידאל. כלומר, בעולם החוויות והערכים של סלונים (ע"פ הכרותי כמובן), דבקות מושלמת באלוקים היא מצב היפותטי שאינו מוכר בחיים שלנו אנו, וזאת בגלל סוג של 'חטא קדמון' שבו אנו חוטאים שוב ושוב – התאוות שלנו, החומריות, הגשם שטבוע באנושות ואי אפשר להמלט ממנו. מצד שני, למרות שהאידאל מתיימר להציג את החטא כמפריע את הסדר הטוב והלכך האדם העליון הוא זה שאינו חוטא, הוא לא מציע פתרונות ישימים כיצד נעשים אדם כזה. כולם חוטאים. ויותר מכך, כל סגנון החוויה הרוחנית מבוסס על הסכסוך, על החטא, על החסר, התשוקה והגעגוע שלאחר החטא.
סגנון החוויה הרוחנית בסלונים (ועצם העובדה שכשמדברים על סלונים ניתן לכנות את עבודת ה' כ'חוויה רוחנית' שהיא מושג ישותי משהו) מבוסס על קיומו של החטא. בלי החטא, הריחוק וההתגשמות, אין עבודת ה'.
מה יעשה החסיד כשאלוקים לא יעזוב אותו ("א-לי א-לי למה עזבתני" – השיר שחג הפורים סובב עליו), מה יעשה החסיד כשהוא יהיה קרוב באמת אל ה' ולעולם לא יתרחק ממנו? לא נותר לו דבר להתגעגע אליו. הוא פשוט שם.
אני לא רוצה להכנס אל הבעייתיות שבתפיסה המציבה את האדם במרכז העבודה הרוחנית – החטא, הריחוק, הישות, התאוות, הגשמיות, הדבקות – שכולם סובבים על ציר האדם מול בוראו במקום האדם כמרכבה לעליונים וכמי שמכוון את מעשיו כדי לתכן ולתקן את מלכות ה' בעולם. בעיני זו תפיסה שגויה, ולא רק בעיני, היו רבים שחלקו על הגישה הזאת והם גדולים וטובים ונשגבים ממני.
אבל אני כבר לא שם, במקום שעוסק בשיבוש הבלתי-נגמר של האדם, בדלות החוזרת ונשנית שלו, ברגשות שלו, בגעגוע שלו, באהבה שלו, בדבקות שלו וביפי נשמתו.
יכול להיות שירדתי בדרגתי מאז, יכול להיות שהתעליתי, אבל בכל מקרה שהוא, עולמי התעלה עליה גדולה מאוד שאין לה שיעור. ואותו אלוקים שהכרתי שם הרי הוא בבואה חיוורת לעומת אלוקים שאני מכיר היום, יסלח לי כבודו על הבוטות. וגם אם ייתכן שאז עבדתי את אותו הא-ל ביותר דבקות מאשר אני עובד את אלוקיי היום, הרי זו היתה עבודה לאותו אל ולא לאלוקי אמת. זו היתה עבודת הישות שלי, עבודת הישות של חבריי, עבודת הדבקות שלי, עבודת החומר שלי.
בעיני הדבר הכי חשוב בעבודת השם הוא לצאת מהעצמיות ובכלל לא לחשוב עליך, בין אם על החטאים והגשם והחומרנות, ובין אם הדבקות והנשגבות והנשמה שלך. אתה לא הסיפור כאן. הבריאה ובוראה הם הסיפור, הזכר והנקבה.
והיום, לא רק שאינני שם, גם אני לא מסוגל להבין בכלל את העולם הזה. אני מדבר עליו מבחוץ. לא יכול להבין למי מתגעגעים, ולמה כל הזמן צריכים להתגעגע במקום לעבוד ולשרת ולכוון ולדייק. לא מבין כלום. עולם זה נסתר ממני וכבר לא מסכים להתגלות בפניי.
נ.ב. תודה על המחמאה, אשר.
אהבתיאהבתי
חשבת אולי שהיכרותך עם החסידות היתה כשל בחור בן 18 ולא כפי שהיום היית בוחן אותה?
אהבתיאהבתי
סלונימער, חשבתי, ואתה מאיר נקודה חשובה מאוד. אני ממש לא מתיימר להגדיר מהותנית את חסידות סלונים, חסידי סלונים או את דרכה הרוחנית של החסידות המרתקת הזאת. אני מדבר על החוויה האישית שלי, ורק על פן אחד מקשת החוויות שלי. אני מכיר אישית אנשים רבים מחסידי סלונים שהאדיקות הדתית והעוצמה הרוחנית שלהם מעורררות השראה.
ראה גם בתגובתי לאשר. למשל, "…אני לא מתיימר להגדיר הגדרות מהותניות על אודות תפיסת הא-ל בחסידות סלונים… …אני יכול לדבר על החוויה שלי מהחסידות ומערכיה, חוויה שיש רבים השותפים לה – כאלה שגדלו בתוכה וכאלה שיצאו ממנה וגם אחרים שמעולם לא היו חלק מהקהילה". (אני חייב לציין בסוגריים כי גם כשאני מביט היום בחסידות זו התחושה המתקבלת אצלי וגם אצל רוב מכריי).
עם כל זאת, אם ננסה להגדיר את שיח העבודה הרוחנית בסלונים מבלי להרגיז אף אחד, ניתן למצוא בו קווים יותר ארציים, כאלה המדברים יותר על האדם המנסה לכוון עצמו מול א-לוהיו (זאת מתוך הבנה עמוקה של אפסות האדם), ופחות על האדם המנסה לתכן את מלכות ה' בעולם. אם אני לא טועה, ניתן לראות את הבדלי הגישות האלה בין זרמים שונים בחסידות, בין בעל התניא לבין מורים אחרים בחסידות כמו אדמו"רי סלונים. אלה דוגלים בגישה אולי יותר פרגמטית המכירה במגבלות האדם ובאפסותו, גישה הטוענת כי אל לנו לעסוק בנסתרות ובעליונים מאחר שעוד לא תיקנו את הדם העכור המשתולל בתוכנו, ואלה טוענים כי הכל מתחיל בראש, בכתר. בתיקון המוחין הכוללים, בתיכון מלכות ה' בעולם, בייחוד העליונים, בתשוקת הפרצופים ובעיסוק בעניינים הכוללים את הכל, ממילא נתקן הכל, אם רק מייחסים משמעות לכל מעשה ולו הקטן ביותר, זאת מתוך ראיה המייחסת חשיבות לכל דבר ביקום הרוחני והגשמי – חשיבות של פרט במערכת כוללת.
אלה ואלה דברי א-להים חיים, או יותר נכון: אלה ואלה הם ביטויים ושיקופים לשורשי נשמות שונים, ובהשתלשלות לעולם התחתון – ביטויים לתכונות נפש, אמונות ודעות המשתנות מאדם לאדם ומעולם לעולם.
קטונתי מלהכריע, ואני משוכנע שגם אין צורך לעשות זאת. אין כאן מקום לתחרות או להכרזות על מי 'טוב' יותר. יש כאן נפשות שונות המביטות בעולמות שונים ואין אחד נוגע בעולמו של חברו. אני לא אוכל להיות במקומך ואתה לא תוכל להיות במקומי.
אהבתיאהבתי
שוב שלום
מעבר למילים שקצת קשה להתמודד איתן (חשבת על תמלוגים מבן יהודה למשל? מהותנית?) כוונתי היתה שהצורה בה הינך מנצל את הבמה שהקמת, בה אין כמעט מענה מצד חסיד סלונים אמיתי, היא צורה לא נכונה ומעוותת את האמת.
תסכוליו, הצודקים או שלו, של בחור צעיר, אינם משקפים בכלל את התורה האמיתית.
לו היית מגדיר זאת מראש כחיי צעיר מתוסבך, ניחא.
הצורה בה הגדרת את כל החסידות והשיטה על פי תחושותיך דאז, חוטאת לאמת.
זכותך כמובן.
רק הערתי
אהבתיאהבתי
ראה, סלונימער. הבלוג מיועד עבור מי שמוצא עצמו נהנה מתכניו. אם אינך מאלה, אתה רשאי לא לבקר בו. יש אינספור בלוגים ברשת, חלקם עשויים להרגיז אותי מאוד. אישית אני נמנע מלגלוש בבלוג שמרגיז אותי או שאינני מסוגל להתמודד עם משלב השפה המופיע בו. חשבת על האפשרות הזו?
אנסה להגיב לדבריך, למרות חוסר ההגיון המובהק המבעבע בהם.
ראשית, הבלוג הוא במה אישית לחלוטין, והוא אינו עוסק בהגדרה אובייקטיבית או מתיימר להיות אובייקטיבי. אינני "מנצל" את הבמה שהקמתי. אני משתמש בכלי שיש לי בדרך שאינה פרובוקטיבית, וגם אם הייתי משתמש בו בהתרסה, עדיין זה בסדר גמור. הייתי אומר שזה אפילו נצרך. המילה כתובה יכולה לשמש איזון משהו לכוחות הממסד.
שנית, גם אם הבלוג לא היה עוסק בחוויות אישיות אלא בניתוח אופי של קהילות שונות, עדיין הדבר מותר, נכון, ראוי ורצוי. ברוך ה', אנחנו חיים בעולם המאפשר לנו לכתוב כרצוננו מבלי לחשוש ממאסר. מי שלא אוהב לקרוא ביקורת חיובית או שלילית מוזמן להמשיך להתענג על בטאוני המגזר או פרסומים ממסדיים, אני בטוח שיש גם כאלו של סלונים. שם הכל דבש. תמיד היה.
שלישית, כל יצור תבוני שבעולם, איש ואשה, גוי, יהודי, בן כל דת ובן כל מין, יגדיר את עצמו בכל מגדר שירצה, עדיין רשאי הוא לכתוב באינטרנט כרצונו (אולי לא בצפון קוריאה). מי שרוצה להקים במה לחסידי סלונים, מוזמן לעשות זאת. אף אחד לא מנע מהם. אם תטען שכאן באינטרנט לא גולשים החסידים ה'אמתיים' ולא יהיה הוגן לכתוב משהו מבלי לאפשר להם להגיב, לפי הגיון זה הפרסומים הממסדיים על חסידי סלונים אינם הוגנים כי חילוניים או אנשים שאינם מזוהים עם הממסד אינם נחשפים אליהם ואינם יכולים להגיב.
רביעית, אם אתה מייצג בכבוד את חסידי סלונים האמתיים, זה הזמן. קום והקם לך בלוג. או לכל הפחות הסבר את טענותיך כאן מולי מבלי לנסות לדון לגופי ולגוף גילי ועיוותי. יש לך משהו לומר על סלונים, אשמח שתעשיר בו אותנו. עד כה סיפרת על חוסר ההוגנות שבכתיבתי על סלונים והוספת מילים לא ברורות על 'התורה האמתית'. מה היא סלונים לדעתך? למה אתה לא מדבר עליה? יותר מהתשובה לשאלת הגדרתה של סלונים, הרבה יותר מעניינת אותי החוויה שלך. אני לא מנסה להגדיר, אני לא מדבר על. אני חווה ומספר.
אהבתיאהבתי
טיפל'ה מגוחך שאתה כותב, 'אני בטוח שיש גם כאלו של סלונים'. כביכול היית מפספס את הקמתו של בטאון שכזה. אין ולא יהיה, בטאון מגדרי של חסידי סלונים, לפחות בעשרים השנים הקרובות. אלא אם כן, 'דרכי נעם – בעבודת ה' מוגדר אצלך, כפרסון ממסדי או בטאון המגזר.
אהבתיאהבתי
מגדרי? בטח שאין ביטאון של קהילה חסידית העוסק בענייני מגדר…
וברצינות, כוונתי היא לרוח הממסדית, לא ממש משנה אם ביטאון מסוים מבטא אותה או שלא. למעשה, אתם מבטאים את רוח הדברים היטב, גם בלי להזדקק לביטאון.
אהבתיאהבתי