חודש: פברואר 2015

ערום ועריה ואהובתי הקדושה

אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.

אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.

מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.

ואיך אבוא אל המלך ערום?

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.

עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.

אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.

עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.

אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.

אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.

ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.

ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.

עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.

פורים, ואני ערום ועריה.