תָּבִיא לִי דְבָרִים
הַרְבֵּה וְחָזָק וְיָפֶה
תָּבִיא לִי דְבָרִים
מְאֹד
תָּבִיא לִי
תָּבִיא לִי דְבָרִים
אֲנִי צָרִיךְ
מַמָּשׁ צָרִיךְ
דְּבָרִים
בְּלִי דְּבָרִים אֲנִי אֶפֶס
וְגַם אַתָּה
אֶפֶס מְאֻפָּס
כִּי אַתָּה לֹא מֵבִיא לִי
דְבָרִים
אֲנִי צָרִיךְ דְּבָרִים
זֶה בִּשְׁבִיל לִהְיֹת מְאֻשָּׁר
כְּשֶׁאַתָּה מֵבִיא לִי דְבָרִים
אַתָּה פָּחוֹת אֶפֶס מִמֶּנִּי–

הוּא לֹא מִסְכֵּן

אָמַר לִי יְחִיאֵל

הוּא הִינְדִּיק

לֵךְ אֵלָיו מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

הֱיֵה הִינְדִּיק גַּם אַתָּה

לַמֵּד אֹתוֹ

שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיֹת מִסְכֵּן

וּלְהִשָּׁאֵר הִינְדִּיק.

זמן רב לא הייתי ריק במידה כזו מעצבות. מלא בטהרה. עדיין היא קיימת בי, מאכלת את בשר נפשי, כורכת לפף יאוש, אך עם כל זאת אני חש אותה, את עצבות זו, עוזבת. היא בדרכה לפגוש אדם נוסף שישגה בשגיאתי החמורה מכל – הכניעה, הציות, הרמת העיניים היראות אל מול כח הגורל והסיבה והבלתי נמנע וכל מה שצריך לעשותו ואין ברירה.
יש ברירה, עצבותוש.
אני לא חייב לך כלום.
אני חייב לעצמי. אני חייב להתרכז, להתדייק עד קצה הלהב, להתכוון עד עומק רגעיי, אלה שהרגלתי עצמי לכנותם 'שפלים'.
קדושים, הרגעים שלי, קדושים אתם, אהובים ונשגבים. אני רוצה להנציל אתכם עד קצה היכולת, להתרוקן לחלוטין, להתמלא עד כלות, לרקוד בעשן קטורת הטוב הענקי שחיפיתי עיני הקהות שכהו מלראותו.
רב הכל, ואני גדלתי, ואתם גם גדלתם מאוד מאוד. ולעולם לא אבין את עצמי שכתבתי בטוב כזה, ואולי פעם אבין, ואז גם אבין שנפשי נטהרה כל כך מהציניות והכאב והבלתי נמנע האכזר הזה.