זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.

וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.

תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־‎ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.

הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.

ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.