"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.

בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.

"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".

"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".

בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.

שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.

החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן. 

לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן. 

"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.

ליד התחנה המרכזית הישנה משפצים כבר זמן רב את הגיהינום. נשים, אנשים ורפאים עושים את המלאכה שלא מסתיימת לעולם. כשנקלעתי לרחוב הרחב ההוא, היה הערב מסתלסל ונקרש על תריסי החנויות המוגפים, ודמויות גרפיטי היו יוצאות, מהדסות על אבני המדרכה, חובלות באוויר הסמיך והנצחי שעמד טחוב בחלל. נקלעתי לשם, בחיי שנקלעתי. מעולם לא הייתי שם קודם לאותו ערב ארור, אף שביקרתי בכמה וכמה גיהינומים אחרים בהזדמנויות שונות, וגם יש לי היכרות קרובה עם עניינים אלה, ויש מה להוסיף בזה כשתבוא העת.

אותו הערב ביקשתי לפגוש חבר, וברחוב הרחב שליד התחנה המרכזית עצרתי כדי לדעת לאן עלי לנסוע.

ועכשיו הגבר הזה. הם סבו שניהם סביב הפנס, מתלפפים במעגלים זבוביים. בקבוק ריק של בירה נפל וקולו הגיע עד למעבר החצייה ביציאה מן הרחוב, שם צעדה אשה מתולתלת עם שלושה ציורי ענק בדרכה לגלריה מחתרתית.

ומולי התרוצצה אישה אחת, ממני היתה גבוהה בראש, לכל הפחות. רגליה היו חפויות רשתות, בגדיה עזי מבט, גופה חסון ורופס במין תערובת בעלת ריח רחוק, תנועותיה מחפשות, תוהות, קורצות, ועיניה, שהיו מצויות במרכזו של ראש תחום בשיער מלאכותי, היו ריקות ממבט. את עיניה היתה זורקת אל הגברים המעטים שחצו את הרחוב, ואף לא אחד מהם הביט בה.

– אתה רוצה?

יכולתי לשמוע את קולה מבעד לחלון הנעול. אפילו שדיברה בלחש, היה קולה מנסר את כל התריסים ברחוב. היה לה אלט קהה, כזה שהיה יכול להיות יציב ומלא גוונים.

ופתאום הבנתי את השאלה, ומיהרתי לרעום בשלילה אל החלון הנעול, ונפנפתי בידי בדחייה ובגועל, והיא פנתה למקומה התחום במעגלים בני עשרים צעדים האחד.

אמרתי לא, בתוקף, כדי שלא תבוא בי מחשבת פסול. נפנפתי בגועל, לאחר שחזיתי בכיעורו של הגוף ויצריו, עד שבא גוף אחד וזימן גוף אחר לעשות בו את צרכיו.

אך לאחר שכלו כל החובות והרגשות הטבעיים, באה לי בושה גדולה, ואהבה עצומה התפשטה בי, ולבי היה מלא רחמים, ורק רציתי לבוא אליה ולומר לה: כן, רוצה! רוצה לקחתך עמי, ונלך יחד מכאן, ואבנה לך בית משלך, ונשרוף את הרשתות ואת השיער ואת איפור הגיהינום, ולא אגע בך לעולם, רק אתן לך כסף שיהיה לך לקנות בו משחק לילדך הקטן.

כמעט שיצאתי מהמכונית. ואז ראיתי את עיניה חלולות. שני בורות שחורים הבוקעים מסוף העולם ועד סופו, והם משמשים לקבר אחים עבור שלדי גברים שבאים והולכים בכל לילה בין שבע לשתיים אחר חצות, והילד הקטן היה משחק בחול, עצם זנב אחת היתה לו לאת, וצלע אחת למגרפה, וכשראה אותי עלה בשפתיו חיוך מוזר. הוא סימן בידיו שאבוא, הצביע על העולמות שברא בחול, ורק שאל:

– אתה רוצה?

בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.

חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.

בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.

חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.

כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.

יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.

יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.

האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.