היום עבש ומעיק מריח הצבע הטרי שבבניין. זמן רב שלא היו כאן בני אדם, שלא לדבר על שאינם בני אדם. בכניסה מוטלות שקיות אשפה צרורות, ואולי בסוף הערב יהיה להן דורש. יוצאים לעשן, שבים אל שולחנות הכתיבה. אין יפה יותר מרעש מקלדות ליום נפלא נוסף של אורבניות שלעולם לא נגמרת.

מתי עזבת את הארץ, ומתי תלכי מלבי?

כשהערב יורד, שקיות האשפה עדיין כאן. החתולה הפיסחת, המוכתמת בשחור-לבן, אוכלת רק מהקעריות שליד דלת הכניסה. היא לא כמו אלה הנסות על חייהן בחוצות בתגרות על פרורים. היא התינוקת של כל אלה שלעולם לא יהיו להם תינוקות. אופנוען במכנסיים קצרים עוצר ליד אישה גבוהה בשער מחומצן. קמוטת פנים וירכיים, היא מציעה לו סיבוב. כאן בסמטה אוטמים את הלב במזרק, ואחר כך כורתים אותו עם גברים וסיבובים. אישה יוצאת מהסמטה, חצאית קצרה מדי, כתם אדום ענקי מתפשט על אחוריה. היא מדדה בקושי על רגליים צפודות, בוכה בכי ילדותי בקול צרוד. עוד אופנוע שחור בוהק עוצר בחריקה.

אני בכלל בבית הכנסת. לוטש עיניים גדולות בטליתות. החדר מלא בריח סמיך של זיעת טליתות. מישהו דופק על הבימה ובוכה בצרחות, קולו מתערבב בקול האישה מהסמטה. אני לדודי ודודי לי, הרועה בסמטאות, הנוסע באופנועים, המרעיש במקלדות, המשליך לאשפתות. קמה מהומה גדולה, וכמה טליתות נופלות על פני, גוררים אותי החוצה. הריח המשכר של הטלית, רק שלא ייפסק.

האם תחזרי?

צילום: Harvey Sapir