באחת מהפסקות הסיגריה של אחר הצהריים ראיתי את עמית, או "למה" (LAMA?), כפי שהוא מעדיף לכנות את דמותו האמנותית. הוא היה רכון על הקיר שממול למעלית הבניין שלנו, אוחז בידו מכחול גדול, ולידו דלי צבע שחור. "יולי אוגוסט", נכתב באותיות גדולות ליד פרח שחור. "קר." כתב למה מתחת לכתם צבע. בהיתי בלמה ובפניו, שאף שהיו מרוכזות, היה בהן מין רוגע דיסוננטי. "נהדר", אמרתי לו. "זו לא מחאה", ניסיתי לקבוע בהססנות. "זה ציור על ניכור", אמר למה וניגב את זיעתו בשרוול הטי־שרט הלבן. "מצד אחד יולי־אוגוסט, מצד שני קר".

אמרתי לו שתמיד הסתקרנתי להכיר את מי שמאחורי הגרפיטי שנמצא כאן בכל פינה. "הרבה אנשים טובים", אמר. ואז התחלנו לדבר על מה שקורה פה בלילות. על הסוריאליזם, על "הארץ", שנמצא ממש בלב סצנת הזנות של האזור. למה מספר שהוא אמן רחוב, שמשתדל לעשות את מלאכתו בשעות היום, כדי לחבר אנשים לעבודות שלו וליצור עמם אינטראקציה. יש לו גם אתר שהוא מנהל. העירייה מארגנת סיורי אמנות רחוב באזור, הוא מספר לי. הוא מדבר על הצפיפות של העיר, על כמה שכולם קרובים בה זה לזה פיזית, אבל רחוקים ובודדים בנפשם. ואז הגיעה הניידת.

היא פנתה אלינו בסיבוב חד, שהציף בנו תחושת אשמה עמוקה ופחדים קמאיים, אף שטרם נשאלנו דבר. מתוך הניידת יצאו שני גברים במדי פיקוח עירוני ושוטרת אחת. או שני גברים במדי שוטרים ואישה אחת במדי פיקוח. אני תמיד מתבלבל בין פקחים, שוטרים, סיירים או אוכפי שקט.

"מה אתם עושים?" עכשיו אני חלק מהסיפור. כמה מלחיץ. המפגש עם נציגי החוק תמיד מפחיד אותי מאוד.

"אני מצייר. תראו, כל הקירות כאן מצוירים", אמר למה ואני הנהנתי אחריו בפחד. "כל הקירות כאן מצוירים, תראו", חזרתי על דבריו. "זה היופי באזור", הרהבתי עוז, ושיקרתי – שקר ראשון מול משטרת ישראל. בכלל לא יפה כאן. בכלל־בכלל.

"לא ידעתי שאסור לצייר כאן", הוסיף למה מול פניהם המפקפקות של אנשי הניידת. "לא ידעת. הא", אמרו ועשו את עצמם רושמים. שוטרים רושמים, לא כותבים. רושמים בפנקס או בטאבלט או במה שיש לשוטרים ביד כדי להראות שהם רושמים. "מישהו אמר לך שמותר?" הם הביטו זה בזה. "לא ידעתי שצריך אישור. הכל פה מלא ציורים", אמר למה, הולך על חבל דק. "זה היופי כאן", חזרתי שוב על השקר. "בעל העסק שהקיר שלו הרשה לך לצייר כאן?" הם שואלים שוב, ולמה אמר מיד: "הם אוהבים שמציירים על הקירות". "כן, הם אוהבים", חזרתי אחריו. מי אמר בכלל שהם אוהבים? אהבה? אפשר להגיד הכל על הרחוב הזה חוץ ממלים מהשורש א־ה־ב.

"מה זה?" שאלו על הצבע שהתייבש בינתיים במהירות בערב הלח. "זה ציור על ניכור", חזר למה. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים־פקחים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר'", וההסבר נשמע פתאום דלוח כמו ניסיון להסביר בדיחה פגת תוקף.

השוטרים־פקחים נראו בלתי־משוכנעים בעליל, והם לא פסקו לרשום, עכשיו היה זה מספר תעודת הזהות של למה, שהמשטרה התעקשה לכנותו עמית כנפי. ואז הגיע תורי. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" שאל הפקח, שעד כה לא ידע כי אין לי קשר לפשע. למה הסביר לו שאני עובד כאן, ורק יצאתי לסיגריה. "אז תזוז עכשיו, כדי שלא יהיה לך קשר לאירוע", אמר הפקח באיום לא מוסווה. "למה שאזוז?" ניסיתי להיראות אמיץ. "כדי שלא ייראה שיש לך קשר לאירוע", חזר הפקח.

אל היציאה הבאה לשטח ההפקר הגעתי עם לב דופק ואדרנלין שופע. אל ה"אירוע" הצטרף ג'יפ משטרתי מצוחצח ומסורג, גבר אחד במדי סיור עירוני וגבר נוסף במדי שוטר, שהיה נראה בכיר יותר מהשאר. מתברר כי הוא קצין. שני הגברים, שהיו לא בלתי־חסונים, יצאו מהג'יפ, ומיהרו לברר את דבר התקרית. השלושה מניידת הסיור כבר נראו נינוחים יותר, והם ניהלו שיחה חברית משהו עם למה. "התחברנו בינתיים", אמר לשוטרים למה, שהתגלה כמי שנוטה להרבות בשיחה כשהוא מפחד. "סיפרתי להם שציירתי כאן ולא ידעתי שאסור, ואם יש בעיה לבעל העסק אני מוכן לבוא עם דלי צבע לבן ולכסות את זה", הוסיף. "עוד נראה", אמרו השוטרים בקול מוזר, ושאלו גם הם: "מה זה?"

"זה ציור על ניכור", אמר למה, עייף. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר".

הפקחים והשוטרת מניידת הסיור נראו משועממים. הם החלו להדליק סיגריות, לדבר ללא סוף בקשר, לרשום, לשוחח עם השוטרים מהג'יפ, לשאול את למה שאלות שכבר שאלו על הציור, ועל בית העסק. ניסינו יחד לחשוב כיצד להגיע לבית העסק, והקצין, במחווה של אצילות, שאל אם אוכל לחפש את בעל העסק בגוגל, כדי לשאול אם לא אכפת לו. אם לא יהיה אכפת לבעל העסק, אמר הקצין, אולי נשחרר את למה. בסוף הקצין עצמו מצא את בעל העסק, אבל למרבה הצער הוא השיב בחיוב לשאלת הקצין אם ברצונו להגיש תלונה, והקצין החל לועג ללמה: "אתה משועמם. מה אתה בא לפה עם דלי צבע ומברשות?" למה נבוך לרגע, אבל התעשת וסיפר לקצין שאמנות רחוב היא תכלית חייו. הקצין הראה התעניינות אך לרגע. "אין לך מה לעשות בחיים", פסק בידענות.

העניינים החלו להיעשות דחוקים, והערב הלח ירד על שביל המרץ, עטוף בכבדות משונה. דמויות הגרפיטי על הקירות הכעורים נראו גרוטסקיים משהו באורות הכחולים־אדומים של ניידות המשטרה. בחור גבוה וממושקף עם כינור עצר את אופניו ליד הניידת, שאל על מה המהומה ומשך בכתפיו בהשתאות. בפינת הרחוב, גבר עם יתרת שיער מרשימה לגילו קרקש במפתחות מכוניתו, יגע אחרי יום עבודה. "זה מה שיש להם לעשות? ציור קיר?" כעס. "כל האזור הזה זונות ונרקומנים ובזה הם מתעסקים", אמר ולא שכח להוסיף ברוגזה: "רק בריאות". ניכר היה כי זהו ביטוי השמור אצלו לרגעים של עצב עמוק, כעס או כאב על תחלואי החברה.

"זה לא אנחנו, זה החוק", אמרו אנשי החוק, שעישנו בזה אחר זה והיו מתועסקים למדי. "חוק זה חוק, אין מה לעשות", הוסיפו, תוך שהם מניעים את שפתם התחתונה למעלה, מגלגלים עיניהם, פורשים שתי ידיים מיואשות ומרימים צווארם מעט, במין אות מוסכם של דטרמיניזם. "אין מה לעשות". הם כבר שעה וחצי כאן. ברור שאין להם מה לעשות. איש צנום וצולע עם זקן פרא רכן אל המאפרה הגדולה הסמוכה לדלת הכניסה לבניין. בכל יום הוא מגיע לכאן, הולך בקושי, ואוסף את בדלי הסיגריות שלא התלכלכו בקפה או במזון לחתולים. לפעמים, כשאנחנו פוגשים אותו, אנחנו נותנים לו כמה סיגריות, מנסים להרגיש טובים, ומרחמים מאוד. לפעמים, אחרי שהוא הולך, אנחנו אומרים בעצב "כמה שזה נורא", ומהנהנים. והוא תמיד אומר בבושה, שלא נשחקה משנות סבל: אני מצטער, בדיוק נגמר לי. לא נעים לי. אני מצטער. אני מצטער.

אל הזירה הגיע עכשיו בחריקה קטנוע עם צ'קלקה. לא ברור מה תפקידו של רוכב הקטנוע. הוא פותח את מעילו הקצר, ומשדר אדנות שהרעידה את לבנו המפוחד גם כך. למה החל לדבר בלי הפסקה, תוך שהשישה דנים מה לעשות בגורלו – לעצור, לעכב לחקירה, לאפשר לו לכסות את האירוע בצבע לבן, או לתת לו דו"ח. השוטרים מביטים עלי בעוינות גלויה, אך נרתעים מעט מתעודת העיתונאי – לא שידעו שיש לי כזו, אלא שכך לפחות רציתי לשכנע את עצמי כדי להפיג את הפחד, אף שלא הוצאתיה מכיסי. זהו פקח בכיר, כך מתברר. ועל פיו יישק דבר בכל הנוגע להיבטי הפיקוח בזירה.

"אמרתי להם שלא היתה לי כל כוונה לצייר במקום אסור, ושאני מוכן לעשות מה שבעל העסק ירצה", אומר למה, והפקח הבכיר קוטע אותו מהקטנוע: "מה זה?" הוא מניד בראשו לעבר הציור. "זה ציור שציירתי במקום שלא חשבתי שהוא אסור…" מתחיל שוב למה, והפקח הבכיר מתעצבן: "אבל מה זה?!" "זה ציור על ניכור", אומר למה, והפקח לא מסתכל, אפילו לא רושם. "למה כתבת יולי־אוגוסט?" מאשים הפקח. השאלה מזדקרת, ברורה מאליה. כבר לא נותר אי מי ברחוב שאינו מבין את השאלה. גם אני הבנתי היטב. זהו דבר שאין להעלותו על הדעת. "אלה חודשים חמים". הפקח מפהק, אולי למה נעלב. "וכתוב כאן למטה 'קר'", מוסיף למה בחשש, והפקח קוטע אותו שוב: "אבל זה לא מחאה נגד להט"בים?" הוא מברר. "רק זה חסר עכשיו. עכשיו זו תקופה כזו". למה פורץ בצחוק רם מדי ואומר בקול גדול: "מה פתאום! אני הכי בעד", והאדון נרגע. אנשי ניידת הסיור דנים אם להזמין המבורגר, למה אומר להם שייזהרו כי יהיה להם קלקול קיבה, והשוטרים מסכימים לדבריו.

"למה מחכים?" שואל למה, והקצין מהג'יפ משיב לו: "להחלטת המשטרה". כעת למדנו, למה ואנוכי, כי ששת אנשי החוק אינם המשטרה. למה מנסה את מזלו עם האדון על הקטנוע, ומתחיל לדבר במלים של משטרה: "הבעתי נכונות", הוא אומר לקטנוע. הוא הביע נכונות. "ולא התנגדתי למה שאתם אומרים". הפקח הבכיר רוטן קצרות, גם הוא במלים של משטרה: "וטוב שכך. התנגדות מובילה למעצר". הקצין מהג'יפ אומר לי לזוז, לעלות על המדרכה, ומכוון אותי למדרכה ממול. אני מנסה לשאול למה, אבל מבין שהתנגדות מובילה למעצר, ועולה מיד על המדרכה הסמוכה אליהם. "פה זה גם טוב", מתעצבן השוטר.

מתברר, כך מדברי הפקח על הקטנוע, שמאחר שהשוטרים כבר היו כאן שעה וחצי, לא יהיה להם מה לרשום בדו"ח, ולכן בעייתי מאוד לשחרר את למה. מה יכתבו? מקשה הקטנוע – עיכוב? מעצר? חקירה? עדיף לך לגמור את זה בדו"ח במקום שיהיה לך רישום פלילי, אומר הקצין מהג'יפ. תערער, מייעץ אחר. "בגלל שאין לכם מה לרשום לכן אנחנו מתעכבים כאן?" שואל למה, והקטנוע כועס: "גם אנחנו מעוכבים כאן". אני מתאפק ולא מסביר ללמה שאולי השוטרים חוששים כי עיכוב של שעה וחצי בלי מעצר יכול להיראות מוזר למישהו שם למעלה.

בינתיים מצטרפים אל ששת אנשי החוק שני פקחים נוספים. בטח הגיעו מהרחוב הסמוך, אחרי שעיכבו סרסור. כעת יש כאן שמונה אנשי צדק. 8 מסמל ביהדות את העל־טבעי, בסין זהו מספר מזל. אחד מהפקחים החדשים חתיך ממש, עם זקן אדמוני של היפסטר. פקח זה ההיפסטר החדש. בינתיים המשטרה קיבלה החלטה. בעל העסק לא מעוניין להגיש תלונה. למה מתקשר לחברה שלו כדי שתקפיץ דלי צבע, אבל השוטרים קוטעים אותו ואומרים לו שעליו למחוק את הציור עד מחר בבוקר. הקטנוע מבטיח שיעבור כאן מחר בבוקר, ואם הקיר לא יהיה צבוע בלבן – למה ייקנס ב־730 שקל, וגם יקבל זימון למשפט, "עם אפשרות למאסר".

אני ממהר הביתה, שואל את השוטרים אם הכל בסדר. שעתיים בזבזנו כאן, אומרת השוטרת מניידת הסיור. הכל בסדר, הם מבטיחים ורוצים לראות אותי רחוק. הכל בסדר, הקצין אומר ומסתודד עם החתיך. הכל בסדר, אומר למה. וגם אני, תוך שאני פונה ללכת, מוצא את עצמי ממלמל: "הכל בסדר, הכל בסדר".