יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.

מה ראו אלה הנכנסים לחנותי, מניחים מטריותיהם בטבור החנות שיטיפו דמן אל הרצפות האבלות, ולא די להם שעוטפים עצמם בבגדים רבים וצועפים עצמם בצעיפים משונים, גם מבקשים הם לעטוף כל העולם יחד עמם. וכשיבואו לקנות הספר, יגידו הם: תעטוף לי, וגם תשים פתק החלפה, וגם תוריד המדבקה. ומילת בבקשה לא תהיה שגורה על פיהם, ולעולם לא יקדימו שלום, ויש מהם שלא יוסיפו תודה אחר שטרחתי והורדתי כל מדבקות שבעולם וכל העניינים הצריכים.

ומה נשתנה יום זה מכל הימים, וברדיו אמרו שלג ירד היום וסופה באה לעולם. ואף מחוקקת אחת הגדילה לתלות העניין במה שקוראים היום מדבור ומיני רעות שהאדם מביא על עולמו. ואלה מבקשים לעטוף כל העולם יחד עמם.

אני משתאה מה רב מספר חבריהם ואוהביהם של אלה, שכל פעם שיקנו ספר, תחת אשר יקראוהו בעצמם בבית מוסק וישתו עמו ספל תה ויאכלו עמו עוגיות שקדים, יבכרו הם לעטפו בנייר זהב מכוער ולהביאו מתנה. משמע – חברים רבים מאוד יש להם, לאותם אנשים.

ומה יהא עלי, שאני בודד בעולם ואין מבין לנפשי, גם לא אנוכי.

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –