אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
אֵיך נַכְלִיב נְשָׁמָה בְּגוּף
וּנְשָׁמָה אָיִן
וְצֶלֶם אֱלֹהִים הָיָה לְצֵל–
מָוֶת בְּחַיִּים אוּלַי נַכְלִיב?
אֲבָל כְּבָר הֵמַתָּ
וְתָלִיתָ נְשָׁמוֹת לְכוּדוֹת
בֵּין דֶּכֶא לְעָשֹור
כַּפֶּר נָא עַל הַכְּפוֹר
עַל הַמַּחְסוֹר
עַל הַמַּחְזוֹר הַמַּרְקִיב עוֹלָם
וּבוֹרְאוֹ מֵחָדָשׁ לְחַיֵּי גֵּיהִנֹּם
אוֹרוֹת – לְאֹפֶל
לְשֵׁם מָה?
לְשֵׁם מִי?
מָה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ, מָה מוֹתֵנוּ
לְנִדָּה הָיִינוּ
אֲבָל פָּסְקוּ דָּמֵינוּ
וְעַכְשָׁו נוֹתַרְנוּ כֶּתֶם עַל דִּירָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים
אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים
בְּמִי יֵשׁ
רַק בְּאֹהֲבַי יֵשׁ, לְהַנְחִיל
וְאַתָּה מַנְחִיל לְכֻלָּם יֵשׁ
כֻּלִּי יֵשׁ
אַף כִּי אֵין לִי חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּעוֹלָמְךָ
לוּ רַק הָיְתָה זֹאת שְׁעַת נְעִילָה
אֵלֶּה חַיִּים שְׁלֵמִים נְעוּלִים
עֲקוּדִים וְנֶעֱקָדִים בָּעֲלִילָה
עַל עִלּוּי שְׁמֶךָ
לְשֵׁם מָה?
לְשֵׁם מִי?
הֲלֹא שְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ
לְמַעַן הַטְּבוּחִים לֹא־עַל יִחוּד שְׁמֶךָ
הַהֲרוּגִים סְתָם כָּך
מִתַּחַת לַפַּחִים בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
הַחוֹלְמִים עַל יֹפִי וְאֵינָם נוֹשְׂאִים עוֹד אֶת הָעֹנִי
הַלֹּא־כְלוּם
הַנִּרְקָבִים בְּבָתֵּיהֶם לְלֹא מוֹדָע
וּכְלָל אֵין לָהֶם שֵׁם
אִם לֹא לִשְׁמֶךָ
לִשְׁמָם.
הרהורים וגם פיסות שלא הבשילו
לשמך
פורסם בקונטרס השירה והיצירה "מִגּוֹ", טבת ה'תשפ"ב, 2021, ירושלים
זְכֹר אַלְפֵי תְּפִלּוֹת הָאָבְדָּן
כְּשֶׁשָּכַבְתִּי בַּחֶדֶר פְּרַקְדָּן
וּבִקַּשְׁתִּי: תִּתֵּן חֲסִידְךָ לִשְׁאוֹל
וְלֹא שָׁעִיתָ לִגְאוֹל
אוּלַי אֵין שְׁאוֹל מַסְפִּיק
אוּלַי אֵין חָסִיד מַסְפִּיק
זְכֹר אַלְפֵי דְּמָעוֹת שְׁתוּקוֹת בְּבוֹרוֹת
שָׁם הָיוּ עַצְמוֹת נִשְׁמוֹתַי פְּזוּרוֹת
חֲנוּקוֹת עַל יְדֵי עֲרִיצֶיךָ
שֶׁזִּמַּרְתִּי לִכְבוֹדֶךָ
בְּנֵבֶל, בְּחָלִיל וּבְסִינְתִּי שֶׁל מוֹג
בְּעָשׂוֹר יָגֵעַ אֲשֶׁר בְּעָשָׁן נָמוֹג
הַנְּשָׁמָה כְּבָר לָךְ
גַּם אֶת הַגּוּף קַח
בְּיִידִישׁ הַכֹּל לָךְ
בֶּייגַלַאךְ
חֵיינְדַלַאךְ
בְּעִבְרִית הַכֹּל לִי
בִּיסְלִי
אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי
בְּיִידִישׁ אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת
בְּעִבְרִית אֲנִי חֲסַר מַשְׁמָעוּת
אֶת הַגּוּף קַח לָךְ
אֶת הַזְּלִילָה וְהָעֶצֶב וְהַגַּאֲוָה
וְהַיִּידִישׁ וְהַשְּׁטְרַיימְלַאךְ
אֶת הַנְּשָׁמָה הָשֵׁב לִי
אֶת הַגַּעְגּוּעַ וְהַלֵּב וְהַתַּאֲוָה
לִשְׁמֶךָ.
דירה לתאוותך
הָרַב הִזְכִּיר אֶת הַפִּדְיוֹם
אֲבָל לֹא אֶת הָאֲנָחָה
הָאֵבֶל
עַל שַׁבָּתִי שֶׁנִּשְׂרְפָה עַל מוֹקֵד
עֵצִים שֶׁקּוֹשְׁשָׁה
חֶרְפַּת תֵּעוּבֵךְ
שֶׁבֵּעֲרָה תְּפִלָּתִי
וְהַבּוּז שֶׁחָתַךְ וְרִידַי בְּאַמְבָּט
אוֹר אֵינְסוֹף
בֶּטַח
וְשֶׂרֶג עוֹרְקַי עַל הַפְּסַנְתֵּר הַמֵּת
בְּלִי קְרוֹבִים
הַחֶדֶר קָטֵן
מָחָר יִהְיֶה קָטָן אַף יוֹתֵר
מִצִּמּוּק לִבִּי
לְבָבֵךְ הַמִּתְכַּבֵּד
מִבֹּשֶׁת חֲטָאַי
מִפֶּרֶשׁ טֻמְאָתִי
וְאַתְּ רוּחַ עוֹמֵד, סָמִיךְ
מְנַגֵּן שִׁבְרִי
רֹעֶה עֲוֹנִי
צוֹרֵב פִּצְעִי עַד עוֹלָם
שָׁנָה נֶפֶשׁ שַׁעֲשֻׁעִים עֶלְיוֹנִים
הָיוּ לַתַּחְתּוֹנִים
דִּירָה לְתַאֲוָתְךָ
אֱלֹהַי, קָטַנְתָּ מְאֹד
בָּאַחֲרוֹנָה, אֵינֶנִּי רוֹאֶה
דָּבָר
רַק בַּעַל דָּבָר
אֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַחֹפֶשׁ לִבְחוֹר
לַחְדּוֹל.
תפילה ליעקב
תְּפִלָּה לְיַעֲקֹב, כִּי לֹא נוֹתְרוּ בִּי עוֹד תְּפִלּוֹת
אָכֵן, גָּדַל עֲוֹנְךָ מִנְּשׂוֹא
בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב: לֹא יַחְפֹּר בּוֹר –
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
וְסָד בַּסִּיד,
שֶׁלֹּא יְרַפֶּה אֶת הַקַּרְקַע
וְאִלּוּ אַתָּה חָפַרְתָּ בּוֹר
בְּאֶמְצַע קַרְקָעִית הַהֲוָיָה
וְלֹא הִרְחַקְתָּ דָּבָר
וְאַיֵּה הַסִּיד?
וּמָה שֶׁהִרְחַקְתָּ – עָשִׂיתָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר
כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה
וּמֵאָז לֹא חֲדֵלָה הַקַּרְקַע לִרְפּוֹת
וְהַכֹּל חָרוּשׁ בּוֹרוֹת־בּוֹרוֹת.
בָּרָאתָ בַּגָּן עֵץ חַיִּים
אֲבָל מִיָּד לָחַשְׁתָּ לִנְחַשׁ מָוֶת
וּמֵאָז לֹא חֲדֵלִים הַחַיִּים לָמוּת
אֲנַחְנוּ מֵתִים
וַאֲפִילוּ לִטּוֹל נַפְשֵׁנוּ אָסַרְתָּ
שֶׁלֹּא נָמוּת עוֹד יוֹתֵר
אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לָמוּת עוֹד יוֹתֵר
כָּל הַמָּוֶת הַזֶּה.
חָפַרְתָּ בּוֹר בְּלֶב אִישׁ וְאִשָּׁה
לְמַעַן יִרְפּוּ כָּל חַיֵּיהֶם בְּגַעְגּוּעַ
וּמֵאָז לֹא חֲדֵלִים הַלְּבָבוֹת לִרְפּוֹת
כָּל הָרָע הַזֶּה.
חָפַרְתָּ רָע, צִמְצַמְתָּ טוֹב
וּמֵאָז מִי יִמָּלֵט מֵאֵימַת הַדִּין
וְאֵין דִּין, וְאֵין דַּיָּן
וְאֵין רָע, וְאֵין טוֹב
חָשַׁקְתָּ בַּתַּחְתּוֹנִים
רִפִּיתָ עֶלְיוֹנִים
חָפַצְתָּ בִּמְלוּכָה
שִׁבַּרְתָּ כֵּלִים
הֶעֱנַקְתָּ שַׁבָּת
הִשְׁבַּתָּ נֹעַם
הִרְקַעְתָּ בְּרִיּוֹת לַשָּׁמַיִם בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה
מִהַרְתָּ לְהַסִּיג לֵב בַּחֹרֶף בְּאֵימַת הַיְּצִירָה
הִגְדַּלְתָּ לְקָבְרֵנוּ בְּמִדּוֹת שֶׁבַע
הִלְבַּנְתָּ פָּנֵינוּ בְּגַסּוּת הַטֶּבַע
כָּל הַטֶּבַע הַזֶּה.
הָרוֹצֶה לְשַׁקֵּר – יַרְחִיק עֵדוּתוֹ
וְאַתָּה – חוֹתָמְךָ אֱמֶת, תוֹרָתְךָ אֱמֶת וְשִׁמְךָ אֱמֶת
וְאֵינְךָ מַרְחִיק דָּבָר
כִּי לֹא נוֹתַר דָּבָר
אַף לֹא גַּעְגּוּעַ אֶחָד
אַף לֹא אֶחָד
כָּל הָאֱמֶת הַזֹּאת.
בּוֹרוֹת־בּוֹרוֹת
דּוֹרוֹת־בּוֹרוֹת
כָּל הָרִפּוּי הַזֶּה
רַפֵּנוּ וְנִרְפֶּה, חָפְרֵנוּ וְנֵחָפֵר
רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: יֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי – בְּצוֹאָה רוֹתַחַת נִדּוֹן
אֲבָל לֹא אָמְרוּ כִּי הַבְּרִיּוֹת כֻּלָּן – בִּכְלוּם נִדּוֹנוֹת
בִּכְלוּם
קַר כַּקֶּרַח.

על טוסט נקניק עם חסידים מודרניים
בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.
חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.
בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.
חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.
כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.
יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.
יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.
האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.
נוסעים למירון
דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה.
דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים.
"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד".
יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.
אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.
דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.
הקבר מאחורי הספסל
על הספסל בגינה הציבורית ישבנו שנינו, או אולי שלושתנו, או אולי אף לא אחד מאתנו. בגינה שלושים ילדים משחקים, ואמותיהם ניצבות עליהם לשעשעם. אני לא יכול לשאת את ריח החביתות הזולג סמיך מהכרכובים. עוד מעט תלכנה האמהות, ילדים בוכיים ישתרכו לשולי חלוקן, והמטבח יימלא ריח חמוץ של גבינה לבנה וסלט מלפפון-עגבנייה קצוץ דק. אמא, תשימי לי קטשופ, אבל ליד הלחם, שלא ייגע. כמה חמוץ הריח, כמה סרוחה הנבלה. אחר כך ירחצו כולם באמבטיה עם ברווזי פלסטיק ורובי מים, יבכו בכי אחרון, בקבוק חלב ומסרק והראשים הקטנים והקודחים ינוחו במיטות קטנות.
יש לך חוב של שלוש מאות שקלים לוועד הבית, אומר השכן מהקומה שמתחתיי. הוא מסודר מאוד, והבן שלו לומד בחינוך מהוגן בבית ספר שעתיד להוציא ילדים משכילים. כבר צריך לשלם, ועשה לי טובה, שלא אצטרך לרדוף אחריך. הכל חייב להיות מסודר בסדר היותר טוב. כך גם מוכיחים החיים עצמם, ללא כל ספק. רק כך יהיה אפשרי לנהל חנות בבית דירות עמוס, ולהרוויח כסף, ולממן את לימודי הילדים בבית ספר מהוגן.
אשלם לך כשיהיה לי, אני אומר לו.
אין לי כסף. נתתי לזוגתי את הפרוטות האחרונות כשרצתה אתמול לקנות נעליים לילד שלנו. הוא חולץ את הנעליים תמיד, שלא יכאיבו לאצבעותיו הזעירות. אין מהיכן להביא כסף. הכל כל-כך לא מסודר, והתוכניות לימים הקרובים עלו באש הזכרונות.
אני נשרף, בוער באש תמיד שעולה לעולה ויורדת בכבש המזבח, שם בדרך כלל שוברת מפרקת ואיבריה מתנקזים לתעלת הסובב.
אני נשרף, אתה לא רואה? אתה לא רואה שאני נרצח כאן על הספסל? כסף אתה רוצה. כסף. תמיד הכל סובב במעגלים מטושטשים מעיוורון סביב כסף. זהו האמצעי הטוב ביותר לאכיפת הסדר. הכל, כפי שאמרנו, צריך להיות בסדר היותר טוב. עכשיו, כשתצטרך לשלם לוועד הבית, תהיה מוכרח למצוא לך עיסוק מהוגן לפרנס את עצמך, ואז יהיה לך די מעות לשלם, ולא יוותר לך פנאי להירצח על הספסל. שלוש מאות שקלים, ומהר!
השמיים העכורים מתקדרים במין ניסיון נואש להיזכר במשהו שרק עכשיו עמד כאן, על השולחן בסלון. אנחנו שוברים ענפים לפיסות קטנות, מקוששים אותם לזרדי המדורה. האש צריכה לבעור תמיד. אף אחד לא יודע מה יקרה כשתכבה האש ונישאר לבד עם שלושתנו, או עם שנינו, או אף עם לא אחד מאתנו. ייתכן שנמצא כי אנו קיימים. כן, בקיום של ממש, עם ז'קט של ארמני פריווה וחולצה גברית מכופתרת. אסור לכבות את האהבה, כי מי יודע מה יהיה עם המים.
אתה רואה את הרב הזה? אני שואל את השני שבנו. הוא רב של מחוות. מין גאון רבני, שבספריו ובמעשיו אפשר למצוא מחוות לרבנים וספרים דתיים משלוש מאות שנות היסטוריה רבנית. הביקורות משבחות? שואל אותי השלישי שבנו. אז כן, רוב המבקרים אוהבים, אבל ישנם שמעדיפים לראות יותר יצירה אישית מאשר אזכורים של היצירות הגדולות. תראו את ההליכה שלו, תראו את הזקן. הזקן הוא משנות התשעים המאוחרות של רבי אלימלך מליז'ענסק. התנועה הזאת ביד ימין? נו, כשהוא חוצה את הכביש עם תלמידים. זה משנות הביניים של רוז'ין, אחרי המלחמה הגדולה, לפני ההסתגרות.
נשאר לי חיבוק אחד אחרון. מישהו מאתנו רוצה שאחבק בו את האברך החסידי שצועד כאן ממול במהירות בעיניים מושפלות וראש מוטה. מישהו אחר אומר שזה מאמץ שווא. שהתום הזה כבר נמצא אצלי, ובכלל, אני זה שהולך שם במהירות ובעיניים מושפלות ובראש מוטה. אני האברך החסידי, ואני בורח מהתום שלי עצמי, ואני רוצה לחבק את התום חזק-חזק ולקחת אותו אלי, כמו דובי שלוקחים לבית של סבתא. אין סיכוי, הכל נשרף כבר, הדובים והתום בוערים במדורה של שלוש מאות שנות היסטוריה.
בסוף קמנו שלושתנו, או שנינו, או אף לא אחד מאתנו, וקברנו את החיבוק האחרון מאחורי הספסל בגינה הציבורית. עדרנו מעט בחול המזוהם, והנחנו בעדינות את הגופה. קבר אחים שם, הכל מלא שלדי חיבוקים ועצמות תמימות שקברו אנשים.
כשהתרחקנו ראיתי חתול אחד שביקש לעשות את צרכיו, והוא חפר בקדחתנות על מקום הקבורה. ואז הלכנו רחוק מדי והעין כבר לא יכלה לראות דבר.

זכר כל הזיכרונות
את כל אשר היה לי איבדתי בשרפה גדולה, משולהבת יצרים. הלילות היו ארורים מאי פעם, והבדידות שבה לבית. מי ידע מה היא בדידות. אין אדם נוגע בבדידותו של חברו. בשוק ישובים החברים, ספלי בירה בדודים, בנים ובנות מעורבבים, כיפות קטנות, זקנים, שערות ראש. כולם בשוק לבושים פני דתיים. הנה הבחור כאן, זקן של היפסטר ומשקפי וינטאג', ראשו גלוי ופניו פני חסיד, ואין בודד ממנו היום. חברתו מערה ספלים לגופה הרוטט מבכי, ומישהו מנסה ליישר את ההדורים. היום היא אינה שלו, היא מסורה לעצבונה, מושבעת לבדידותה שלה, שיכורה מרעב א-לוהים שקבע את ביתו בין תחריר לפסטה בסטה. משמאל רוחשת המולת נמלים. המוני דתיים ודתיות, חסידים וחסידות, ראשים גלויים וקסקטים, רוקדים ריקוד מוטרף, מחול אחרון שלפני התלייה. אבל התלייה נתלתה מכבר בתריסי הגרפיטי המוגפים, ובמחול זזים הגופים והנשמות בתזוזת ריקבון של מפרקות שבורות, טפח מעל הקרקע, בלי יכולת לפרוץ מעגל, בלי יכולת להחלץ מטבעת החבל. שירים אמריקאים משנות השמונים והשבעים, מת אחד, בריא בשר בכובע בוקרים ופני בוקרים ומבטא דרומי, מבדר את עמק המצלבה. על התופים והגיטרה מצליפים שני תליינים, לוויים של טקסי אשכבה. והם, כמו בבית המקדש, עושים בנפשם של השומעים כרצונם, וכל רצונם של השומעים כאן הוא לשכוח. כולם רצים בשוק. החסידים והחסידות שפניהם הלומים מזכרונות בוערים. ועכשיו יש לשכוח הכל ולרקוד בתוך הפלצור ולהתאבד אל תוך הריקוד והספל. פניה רבובות בדמעות, וחברה, עם פני החסיד, אינו יודע כיצד להשכיח.
אלה שנשלחו לכף הקלע אינם באים אל השוק. בשוק רוקדים כולם מחול אחרון לשכחה, כיוון שרקדו – זכרו את ריקודם האחרון, ובאו לחולל עוד אחד. השכחה חמקמקה היא, כמו דבר שנעלם מן הדעת והמוח מתאמץ לזכרו, והמצח מתקמט, אך ללא הועיל. קשה מאוד לשכוח. השוכחים הטובים ביותר עשו זאת בהיסח הדעת, כלאחר יד, בתנועה הפוכה. הסיטו יד בתנועה לא מכוונת, ספל בירה ניתז אל כסאות הדוקים מדי. לאלה שאינם יודעים דבר אין ריקוד, אין מחול, אין חיים, אין מוות, אין רצון, אין אהבה. בכף הקלע יש רסיסים דבוקים מכל אלה, מגובשים בצינה, כמנהגו של דבש בימי הקור.
אין מקום. ואין אדם נוגע בבדידותו של חברו. זו מערה לגרונה ספלי בירה, ובוכה את בדידותה ורצונה לחלל השוק, זה נותר ללא חברתו, עיני החסיד העגולות והשחורות שלו בוהות על עיגולי חלבה. המוני מחוללים, תלויים, בוזזים זכרונות, עורמים בערמות ומעלים באש. ואז נאספים זכרונות חדשים ואיומים, זכרונות של שרפה גדולה, של מחולות מוות במבטא דרומי מצוין.
התירו לי להיות כאן, אני בטוח בזה. אני צופה בכל אך אין מי שיכול לראות בי. מתגנב אל מהומת הגיהינום, ישוב בגלריה, ומתבונן במשקפת במה בלהבות הצבועות בגוון לא טבעי, פריך, קשיח.
אני מנסה לצעוק את בדידותי שלי, הרעש גדול, מישהי במרכז עם בן זוגה, ההמון מריע ומוחא כפיים, הם קשורים היטב לתקרה, גופיהם מתנודדים במקצב עשוי היטב, אינרטי, מקצב של הידוק החבל, עד שהגוף חדל מפרכוסיו, ועיניהם הפוכות. בתקרת השוק עולה העשן. שורפים כאן ספרים, ומחר ישרפו כאן ספרים. את האנשים שרפו מזמן, וכעת נותר לשרוף ספרים, ואין מי שיעשה זאת.
כולם כאן דתיים, אומרת לי מישהי, שערה קצוץ ומקורזל ותלוש, היו בו זכרונות רבים מדי, והיא קברה אותם באחת באחד הכיורים שבדירה בסמטה סמוכה, ואז בא השר הממונה והשתמש בו לברוא בובת וודו שלה. מה, את לא מרגישה את המכות? כולם פה דתיים, היא אומרת בתנועות ריקוד. במיוחד אלו הגבוהים.
אני רושם הכל במחברת מיוחדת, ספר הזכרונות. גונב ספרים מהערמה המגובבת במרכז המדורה. אין איש שם על לב. אני לא שייך לכאן, מעולם לא הייתי שייך לכאן. עלי ללכת, לחזור, לשוב אל כף הקלע, שתקלע את נשמתי לעולם אחר.
בעולמות אחרים יש שייכות וזכרונות מסודרים בארכיבים קפדניים, ואוצרים וסדרנים וספרנים צועדים במהירות בפסיעות מהוסות ומעלים זכרונות מסוימים למעיינים שביקשו לעיין בהם בשני עותקים. בשש בערב נסגרת הספריה לקהל. בעוד שתי דקות יש לעזוב את המקום. צר לי, אך לא נוכל לאפשר לך לקחת מקור, מחר, בין אחת וחצי לשתיים וחמישים, ניתן להשתמש בשרותי הצילום בקומה ארבע.
פעם, כך מספרת השמועה, ביקשה אשה אחת שתשליך אותה כף הקלע לעולם טוב, בו אין שכחה ויאוש ועצב וזכרונות מרור, רק טוב ולבבות פתוחים ועדן וזיכרון ישן, עוברי, ראשוני, מזמן היצירה. וכי מה איכפת לך, אמרה האשה, אם תשליכיני למקום זה או אחר, את מצוותך עשית. שמעה כף הקלע את הדברים ומצאו חן לפניה, השליכה אותה לגן העדן. מספרים שמרוב שמחה ועונג שבאו על האשה לא היתה יכולה לשאת את קיומה ונטרפה עליה דעתה עד שהשליכוה יושבי עדן לבית משוגעים, ולא נחה דעתם עד שקשרו אותה בחבלים למיטתה, וברגע זה ממש עודנה צווחת ומפרכסת שיתירו קשריה וישכיחו ממנה הכל.
אינני זוכר דבר, אך אני בטוח שאינני שייך לכאן. בכל מקום אני הולך עם ספר הזכרונות, מנסה למצוא זיכרון אחד ששייך לי, שאדע להיכן עלי לחזור, אך כולם מטורפים מאותו הדבר, מחפשים אחר זיכרון אבוד, אחר אותו געגוע נורא לראשית המפגש, לטוב אחד עצום, ובמסע אחר החיפוש מעלים כל מקום באש, אולי יישרף הזיכרון כליל, יבער עד תום, ולא יוותר שום דבר להתגעגע אליו.
צילום תמונת נושא: תחריר – בר תרבות מזרחית

בובה, מזל טוב!
אף אחד לא יודע מזה, אבל דודה שלי היא אחת מהאנשים שאני שומר להם בית מאובזר היטב בארץ שלי. בובה, כך קוראים לה. שם מעניין, מטעה. גם היא עצמה מטעָה, לא רק השם שלה. היא תמיד מוכנה לעול, נושאת בדומיה, מהלכת בין הצללים. היא בכלל יצרה את הצללים, כך אומרים יודעי דבר. והיא שותקת תמיד.
גם אז היא שתקה, כשגופי היה בביתה ולבי נמזג מעולם לעולם. הלילות של בובה היו ארוכים ושתקניים. החולצות גוהצו, והכלים נשטפו, והאוכל של משה. שלא יצטרך להתעכב, ושיהיה לו כוח. איני יודע עד כמה היא מודעת לעניינה, אך די לעולם שהוא יודע אותה. בובה היא מקשיבה מעולה; מקשיבה לעולם, למשה (שהוא עצמו אינו לא מן המקשיבים), לחולצות, לבנים, לבנות, לטרוניות, לשמחות, לנחת, לאֵבל, לגורל, לעול, לכל הדברים האלה שכמו עוברים סמוך אליה ואינם כופים אותה לקחת חלק במחול. וכשהייתי מגיע לבית לאחר יום חבוט במיוחד, לא שינתה מעולם ממנהגה ותמיד היתה גם המקשיבה שלי. דומני שמעולם לא הבינה אותי. דומני שאינה מבינה כלל אנשים כמוני. אבל הקשיבה, ופערה בחן עיניים תמימות־תמימות.
מי את, האשה הזאת שאינה תופסת מקום בעולם וכולם מגפפים את מקומה? מי את, ומה גיל שישים מְסַפר לתמימותך? איש אינו יודע. אולי משה. אך את, וגם משה, אינכם מרבים להתעסק בזוטות כאלו.
לפעמים הייתי מתגרה בך, לגרום לך לדבר. ואת רק היית מבהירה שאינך מבינה כלל את רצוני. יש אומרים שבני אדם צריכים למישהו שיבין אותם. אני נוטה לחשוב שאנשים זקוקים ללבבות כמו לבך; לבבות שאינם תופסים מקום בעולם; לבבות שכל העולם מוצא מקום בהם, והם אפילו לא מבינים זאת.

הייתי רוצה לאחל לך עניינים רגילים שאנשים מאחלים לימי הולדת, אבל איני בטוח שהם יהיו בעלי חשיבות כלשהי עבורך. אולי רק הייתי רוצה שתרגישי בכל הטוב הזה שאת מחזיקה בו כלאחר יד. זה יהיה נפלא. גם להיות בעל הטובה וגם להכיר בה. יש לך עוד שנים רבות להקשיב לכל העולם, ובשם שמים, הרי זה גיל ראוי לפתוח בו את הלב, לחוות את הנותר, את הפרות, את היופי. אני רוצה עבורך ששום דבר לא יעכיר את מצב רוחך מעתה ועד עולם. אני רוצה עבורך שגופך לעולם לא יחסום אותך מלחוש בטוב. אני רוצה עבורך שיהיה בך את הכוח להיפתח, לקפוץ מעל הגדרות. נראה שתמה המלחמה, בובה. הכל כבר נמצא בסדר הנכון, והחולצות של משה מגוהצות דיין. השומרים ברחו מהמגדל עם בוא האמריקאים, גם את המשק כבר הפריטו מזמן, ומותר כבר להרגיש את כל הטוב הזה.
היי ברוכה, דודה ברכה. יהיו חייך בטוב ועולמך שלם ותמים. מזל טוב!
הזרות הזאת, המוכרת
זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.
וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.
תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.
הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.
ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.
הינדיק
נפשי נטהרה מאוד
זמן רב לא הייתי ריק במידה כזו מעצבות. מלא בטהרה. עדיין היא קיימת בי, מאכלת את בשר נפשי, כורכת לפף יאוש, אך עם כל זאת אני חש אותה, את עצבות זו, עוזבת. היא בדרכה לפגוש אדם נוסף שישגה בשגיאתי החמורה מכל – הכניעה, הציות, הרמת העיניים היראות אל מול כח הגורל והסיבה והבלתי נמנע וכל מה שצריך לעשותו ואין ברירה.
יש ברירה, עצבותוש.
אני לא חייב לך כלום.
אני חייב לעצמי. אני חייב להתרכז, להתדייק עד קצה הלהב, להתכוון עד עומק רגעיי, אלה שהרגלתי עצמי לכנותם 'שפלים'.
קדושים, הרגעים שלי, קדושים אתם, אהובים ונשגבים. אני רוצה להנציל אתכם עד קצה היכולת, להתרוקן לחלוטין, להתמלא עד כלות, לרקוד בעשן קטורת הטוב הענקי שחיפיתי עיני הקהות שכהו מלראותו.
רב הכל, ואני גדלתי, ואתם גם גדלתם מאוד מאוד. ולעולם לא אבין את עצמי שכתבתי בטוב כזה, ואולי פעם אבין, ואז גם אבין שנפשי נטהרה כל כך מהציניות והכאב והבלתי נמנע האכזר הזה.

העץ של אבא חזר ליער
פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 5, אדר תשע"ה, דצמבר 2015.
אני הולך לכתוב על אבא שלי, בפעם הראשונה. וזה מפתיע אותי.
זה מפתיע אותי כי מעולם לא הצלחתי לשחרר אותו בלב שלי. לפתוח אותו, להביא אותו למקום יוצר.
אבא הוא סוגיה בלתי פתורה ביער הדמויות הרוקדות בנפשי השרוטה. הוא דמות מרכזית מאוד, אבל הוא אף פעם לא נמצא במרכז. תמיד הוא בורח לפינות נידחות, ולפעמים אפילו לא נראה. כמו רוח רפאים. אבל הנפש שלי יודעת היטב שהוא אחראי לרבות מההתרחשויות הרות הגורל שקורות שם ביער.
יש הרבה עצים ביער שלי. רובם כרותים. כמו הגדם שאני מצייר תמיד כשמבקשים ממני לצייר עץ ובית עבור אבחון גרפולוגי. גרפולוגית אחת אמרה שיש בגדם סוד נורא שקשור לגיל ההתבגרות שלי. הנהנתי אז בכניעה של כבוד לידע המקצועי, אבל בפנים ידעתי שהיא לא יודעת כלום. כי אם אצייר את כל הסודות הנוראים שלי אצטרך חבילות ענקיות של דפים וכולם יהיו מלאים גדמים כרותים. ובכלל, גיל ההתבגרות שלי אף פעם לא הסתיים.
ובאשר לאותם עצים ביער שלי שאינם כרותים, גם הם לא יפים כמו העץ של אלה שחוזרים בכל ליל שבת מהתפילה עם כל המשפחה בשורה יפה ברחוב והם עושים נחת בשולחן שבת ושרים יפה ואומרים רעיונות לפרשת שבוע.
העצים שלי, או שהם כרותים, או שהם עקומים ומעוותים, או שהם בוכים.
אבל יש ביער שלי, במערב הרחוק, כמה עצים יפים מאוד, והם עולים ביָפְיָם בהרבה על העצים של אלה מהשורה היפה ברחוב של ליל שבת.
דברים קורים שם תמיד. אף אחד לא יודע למה, אבל משהו מתרחש, ויש שינויים וציפיות ותחושה שמה שהיה הוא לא זה שיקרה. תחושה עתיקה שמתחילה מאז שנולדתי והתחיל כל הבלגן.
אבא שלי מסתובב ביער, ואני יודע ממקורות נאמנים כי הוא אינו מבטל את זמנו. אך מעולם לא ראיתי את אבא במלאכתו. היו פעמים שידעתי לאחר מעשה שאבא היה כאן. רבות מהן היו כואבות מאוד. כמה מהדמעות שעל העצים הן של אבא. אם שלו, ואם שלי, ואם של העצים עצמם.
מעולם לא דיברנו על זה, אני ואבא. שנינו ראינו מה שראינו, שנינו גם ידענו כי מה שקורה ביער – נשאר ביער. קשר של שתיקה הוא הסדר מועיל עבור עניינים רבים, אבל עבור עניינים רבים אחרים הוא אינו מועיל, ואף מזיק מאוד.
כך לא יכולתי לכתוב על אבא. כי אבא הוא מהיער. ומה שקורה ביער – נשאר ביער. ואבא נשאר ביער, ואף פעם לא הצלחתי להוציא אותו מהיער.
גם כשאנחנו נפגשים הוא נשאר ביער, וגם אני. ומשהו בדיבור שלנו תמיד מאולץ, כמו שני שותפים לפשע איום שלא רוצים לזכור והם מדברים אחד עם השני משפטים יפים ומעל מחולל החטא בריקוד של דַּבּוּר. ואנחנו לא ביצענו שום חטא, אנחנו רק ביער ענק מלא גדמים עמוסים במעשים שאי אפשר לספרם ובעולמות גדולים וריקים ומלאים. ואנחנו עסוקים במלאכתנו, ואנחנו לא יכולים לצאת החוצה ולדבר כמו כל האנשים שאין להם יער לעסוק בו. לנו יש יער גדול ועצום, ואנחנו פרטיזנים. כל מה שבעולם החיצון לא שייך אלינו. ייתכן שאין לנו שום דבר משותף בחוץ, למעט הקושי בדיבור על מה שהיה במלחמה.
כך הדברים מתגלגלים ללא הפרעה כבר זמן ארוך (ארוך זה במונחים של העולם החיצון), ואפילו הצלחנו, כלומר אני ואבא, לבנות לנו דיבור נאה של פושעים נמלטים, ויצרנו לעצמנו עולם שלם של ביחד מבחוץ שמחפה על מה שקורה בפנים. הכל זמני, וכדאי להנעים את הזמני כדי שיהיה נוח להמלט.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר
סוגיה בלתי פתורה כל העניין הזה של אבא. בלתי פתורה עד כדי שמעולם לא הצלחתי לדעת שהיא בלתי פתורה. את רוב המחילות האחרות שגיליתי יכולתי לסדר בחבילות יפות ולהדביק עליהן מדבקות כדי שאוכל לכתוב טור יפה ואישי ונוגע שכולם יתרגשו ויגידו מילים מצחיקות על היער שלי למרות שהם בכלל לא יודעים שיש לי יער סודי ביחד עם אבא. אבל את אבא לא יכולתי אף פעם לשים בחבילה מסודרת עם מדבקה. גם לא ידעתי שאבא נמצא ביער. לא ידעתי שצריך לשים אותו בחבילה. אבא גם הוא לא יודע מהיער. הוא באמת בעולם החיצון, אבל עכשיו אני יודע שהוא גם נמצא ביער אפילו שהוא לא יודע שהוא נמצא. כולם נמצאים אצלי ביער, אבל רק החלק שהם משאירים אצלי, לא החלק שמדבר אתי בחוץ בחליפה יפה וחושב שהוא מישהו אחר.
אתמול בלילה הבן שלי השתעל ולא הצליח להרדם. הוא מסיר את השמיכה שמעליו, ואז נהיה לו קר והוא מתחיל לנבוח עד שהוא מקיא. ואז צריך לנקות את המיטה והרצפה ולהחליף לו בגדים ומצעים ושמיכה והוא בוכה ומדליקים את האור ונהיה בוקר וקשה מאוד.
באתי אליו ושמתי לו עוד כרית שתגביה את ראשו, הדלקתי לו חימום ועטפתי את כולו בשמיכה, גם מתחתיו.
משהו הבזיק בי.
כשחזרתי למיטה הבנתי שאני יכול להתחיל לכתוב על אבא. אולי בסוף גם אצליח לסדר אותו בחבילה ואפילו להדביק עליו מדבקה ולשים במחסן.
אבא שאני זוכר הוא איש של יער. כמוני. לא נכנסתי אף פעם ליער שלו, כי אצלנו אסור להכנס ליער של מישהו אחר. אבל מי שיש לו יער יודע כשיש למישהו אחר יער. וגם על זה לא מדברים, רק באותו דיבור שמתפרק בין השיניים, הדיבור של הפושעים הנמלטים.
מאז שגדלתי והעצים שלי צמחו לגובה ונכרתו וכל מה שמתרחש, אבא מתייחס אלי כאל יערן בוגר. ואנחנו לוחצים ידיים במין תקיעת כף גברית של מי שהזקין בטרם עת ולא נותר לו פנאי לזוטות.
מאז העץ של אבא נעלם והתחיל לשוטט בדרכים לא ידועות ודברים בלתי מוסברים קורים מאז ביער שלי. כמו שכתבתי, אבא לא מבטל את זמנו ביער.
וכשעטפתי את הבן שלי בשמיכה ראיתי לרגע את אבא של לפני היער.
זה היה בלילה חורפי מאוד. אני לבשתי דובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף. כל התריסים הירוקים היו מוגפים, והיו קולות של גשם ורוחות ורעמים.
היה לי קר מאוד, ואבא בא לחדר הילדים והדליק תנור ספירלה קטן, ואחר כך עשה לי סֶנְבִיץ'. ככה קראנו לזה. סֶנְבִיץ' זה נקרא כשעוטפים את כל הגוף בשמיכה, ואז יש שכבה אחת של שמיכה מלמטה ואחת מלמעלה ובאמצע הגוף, כמו סנדוויץ'.
אבא אמר לי לילה טוב, ואני הסתכלתי על הספירלות הלוהטות באש אדומה עד שנרדמתי.
כשאבא עשה לי סֶנְבִיץ' הוא לא היה ביער, וגם אני לא. הוא עשה לי סֶנְבִיץ' פתור, נקי מכל פשע, לא היתה בו שום המלטות ושום מלחמה שחייבים לחזור אליה. ולא היינו חייבים להיות גברים וללחוץ ידיים בתקיפות נחפזת כי צריך לחזור לעסקים.
מה קרה לאבא? מה קרה לי? מתי אבא הפסיק לעשות לי סֶנְבִיצִ'ים ואני נטעתי יער וכָרַתִּי את העצים בו? מתי אבא יעשה לי שוב סֶנְבִיץ' ויגיד לי לילה טוב של ילדים בחורף ולא של גברים ששומרים על קשר של שתיקה? מתי אהיה שוב ילד בדובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף?
עכשיו, אחרי שראיתי את התמונה הזאת, אני יכול לכתוב על זה. וזה אומר שהעץ של אבא חזר.
העץ של אבא חזר. אני חייב לחזור לראות מה קורה ביער.

ערום ועריה ואהובתי הקדושה
אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.
אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.
מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.
ואיך אבוא אל המלך ערום?
תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.
עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.
אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.
עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.
אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.
אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.
ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.
ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.
עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.
פורים, ואני ערום ועריה.

דיייינעס
יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.