הדבר שהחזיק איתן את היהודים בגולה, ולא רק את היהודים אלא את כל חברה שרצתה לשמור על לכידות גבוהה ומדרגיות נמוכה, ובעצם מאפיין הרבה חֲבָרות סגורות, היה תחושת הקירבון והרדיפה. הבנו! מיצינו! הגיע הזמן להתפתח, לחשוב יותר על מה אנחנו, מי אנחנו, מי אני, בעצם.

החרדיות היא דבר חדש בדיוק כמו הדתיות לאומיות, היא תוצר של הרבה מאוד הגנות, שואה, השכלה, מין דפנסיבה כזאת. הסתכלו לרגע אחור, הסתכלו קדימה, ובעיקר, הסתכלו על עצמכם. מה ומי נשאר מכל הפחד והחרדה? חברה מנוונת, דלה בערכים מהותיים, עשירה בחרדה וגדרות.

היכן הם ערכי היהדות? האהבה, השלום, השמחה, אורח החיים המושכל, החכמה הנצחית והדבקות של יחיד? היכן היא העבדות הטהורה, ריקה מזקנה, צעירה, לחה, לא מביטה מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה, מה החברים ומה הרודפים, רק היא בטהרתה. כל אלה נשארו מבוישים בקרן זווית, פגועים מחיוכים יפים של לאומיות דתית, בזויים מחרדות ופחדים. 

אך כל הרוצה, יבוא וייטול. רק בשביל ליטול, ליצור לעשות, חובה להשתחרר מהצל הרודף, המשיג בין מיצרי צרות המוחין. כי יהדות איננה חרדה מהמסיתים ומהגזירות, גם לא מקיצוצים ומתמטיקאים בעלי שמות של תרופות. יהדות, לפני ואחרי הכל, היא תקווה, שמחה ואמונה ביכולת להתחדש, להצליח ולעשות את הטוב ביותר במרחב שאתה יכול למלאו. עשייה ללא פחד, מדרבן ככל שיהיה, עשייה ללא… בעצם, עשייה עם. להתמקד ביש ולא באין. החרדה מהצוררים, מהקלגסים והכוחות הבאים להרסנו מבפנים, היא המחט התקועה בוריד החברה המכורה.

רגע, מה נעשה ביום שייגמרו הצוררים והרשעים? ביום בו לא יהיו פטר וסטפן, יאיר וציפי, בנט וחרדים חדשים (נורא רצויים ואהובים שתמיד היו כאלה)? החברה החרדית תצטרך לעבור ריהביליטציה כדי להציב מולה יעדים שונים, ערכים שונים. כי התכנסות ופחדנות מצמיחות גאווה והתנשאות, אך לעולם לא פרות ורבות. 

הגיע הזמן להיגמל, למצוא משהו חדש שימלא את הווריד הצפוד מדקירות הפחד, הקָרבָּנוּת. דרך קשה וארוכה, כמו אשה מוכה שעליה למצוא משמעות אחרת לחייה מלבד תחושת הכאב והמסכנות, כחוטא הרוצה לשוב, ומתגפף בימים שעברו עליו בחושך, מבלי לדעת כיצד יתחדש.