מחשבות על פוליטיקה

תורה מונחת באסם גללים

אני לא מנוי לעיתון. לאף עיתון שיהיה. אני לרוב גם לא גולש באתרי החדשות השונים. הם משעממים אותי, הם מזכירים לי את החדשות שהיו לפני שנה, לפני שנתיים ולפני כל השנים שזכיתי לחוות.

היום הביאו אלי עיתון לבית, ל"עיתון" הזה קוראים "יתד נאמן", והוא מתיימר לבטא את דעתם המקורית של גדולי ישראל האמיתיים מהזרם היחידי האמיתי אותו יש לייצג באמת.

רק שאלה אחת עלתה לי בעקבות עשרות העמודים שהיו מוקדשים כולם – למעט שניים או שלושה מהם – להגנה על חובת ההצבעה לג' ולמלחמה נזעמת בגדולי ישראל אמיתיים אחרים שאמרו להצביע לג' גנרית אחרת.

הלהט המשיחי הזה, האקסטזה המופרעת, הלכלוך האינסופי שמצטבר מתחת לבניין בו אני גר לעת עתה, הצעירים המוסתים ממטה "עץ" שבבניין מאחורי ביתי, אלה שפוצעים כל הליל את האספלט בפתקי הצבעה משולהבים. איפה כל אלה נעלמים כשמדובר בהנחת תפילין, בשעטנז, בחיוך לבן הזוג או לשכן, באהבת ה', בלהיות בשמחה תמיד?

למה "יתד נאמן" או "הפלס", "המודיע" או "המבשר", מעולם לא הקדישו את כל עמודי העיתון ואף הוסיפו עליהם עשרות עמודים אחרים כדי להלחם בלהט משיחי על הכנסת מחשבה פנימית יותר על החיים? למה הטרוף ה'תורתי האמיתי' הזה מעולם לא הודפס עבור כל מצווה אחרת, נגיד מצוות יישוב ארץ ישראל או מצוות כבוד אב ואם?

חשבתי שזה כל כך עצוב שתאוות הכוח והשליטה של האדם מעבירה אותו על דעת קונו, עד שהוא נאלץ להכפיש אותו בכך שהוא מספר כי מצווה גדולה מאת הבורא יתברך להתלהט ולהתאהב בפציעת אספלט בפתקי בחירות במשך חודש ימים. עצוב מאוד שהאדם מגדיר את תשוקותיו הגסות כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו, עד שהוא מסכסך כל החכמים ומערבם באסם הגללים הנורא הזה. ולא עוד, אלא שלא נחה דעתו והוא משפשף בגללים גם את הילדים והילדות, כאילו לא די להם בצואתם שלהם, כאילו לא די בתומתם הקדושה של הישרים הללו להפיס דעתו של הקדוש ברוך הוא.

ככה חשבתי. וחשבתי עוד, שאינני יכול לקבוע שהצדק עמי, כי אין אני מתיימר לדעת את הדעת האמיתית-אמיתית של התורה, אני רק משתדל לעשות צדק בכלים הדלים אשר לי.

חרדת נטישה

הדבר שהחזיק איתן את היהודים בגולה, ולא רק את היהודים אלא את כל חברה שרצתה לשמור על לכידות גבוהה ומדרגיות נמוכה, ובעצם מאפיין הרבה חֲבָרות סגורות, היה תחושת הקירבון והרדיפה. הבנו! מיצינו! הגיע הזמן להתפתח, לחשוב יותר על מה אנחנו, מי אנחנו, מי אני, בעצם.

החרדיות היא דבר חדש בדיוק כמו הדתיות לאומיות, היא תוצר של הרבה מאוד הגנות, שואה, השכלה, מין דפנסיבה כזאת. הסתכלו לרגע אחור, הסתכלו קדימה, ובעיקר, הסתכלו על עצמכם. מה ומי נשאר מכל הפחד והחרדה? חברה מנוונת, דלה בערכים מהותיים, עשירה בחרדה וגדרות.

היכן הם ערכי היהדות? האהבה, השלום, השמחה, אורח החיים המושכל, החכמה הנצחית והדבקות של יחיד? היכן היא העבדות הטהורה, ריקה מזקנה, צעירה, לחה, לא מביטה מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה, מה החברים ומה הרודפים, רק היא בטהרתה. כל אלה נשארו מבוישים בקרן זווית, פגועים מחיוכים יפים של לאומיות דתית, בזויים מחרדות ופחדים

אך כל הרוצה, יבוא וייטול. רק בשביל ליטול, ליצור לעשות, חובה להשתחרר מהצל הרודף, המשיג בין מיצרי צרות המוחין. כי יהדות איננה חרדה מהמסיתים ומהגזירות, גם לא מקיצוצים ומתמטיקאים בעלי שמות של תרופות. יהדות, לפני ואחרי הכל, היא תקווה, שמחה ואמונה ביכולת להתחדש, להצליח ולעשות את הטוב ביותר במרחב שאתה יכול למלאו. עשייה ללא פחד, מדרבן ככל שיהיה, עשייה ללא… בעצם, עשייה עם. להתמקד ביש ולא באין. החרדה מהצוררים, מהקלגסים והכוחות הבאים להרסנו מבפנים, היא המחט התקועה בוריד החברה המכורה.

רגע, מה נעשה ביום שייגמרו הצוררים והרשעים? ביום בו לא יהיו פטר וסטפן, יאיר וציפי, בנט וחרדים חדשים (נורא רצויים ואהובים שתמיד היו כאלה)? החברה החרדית תצטרך לעבור ריהביליטציה כדי להציב מולה יעדים שונים, ערכים שונים. כי התכנסות ופחדנות מצמיחות גאווה והתנשאות, אך לעולם לא פרות ורבות

הגיע הזמן להיגמל, למצוא משהו חדש שימלא את הווריד הצפוד מדקירות הפחד, הקָרבָּנוּת. דרך קשה וארוכה, כמו אשה מוכה שעליה למצוא משמעות אחרת לחייה מלבד תחושת הכאב והמסכנות, כחוטא הרוצה לשוב, ומתגפף בימים שעברו עליו בחושך, מבלי לדעת כיצד יתחדש.