סיפורים ומעשים שהיו ושלא היו

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.

מעשה נורא ברעקארסי"ע

אמרתי אעתיק לכאן מעשה נורא מכת"י קדמון, והנה הוא:

ראה כמה דבריהם של בני המזרח (אוסט אשייאתישע מענטשין) יקרים וחשובים אצל היהודים. וכך היה מעשה ביהודי כבן מאה אשר הלך אצלו הודי שהיה בארץ על ביקור בכותל וסיפר לו שאביו היה פעם בהודו על טיול אצל דאקטי"ר רופא אחד גדול והיה זקן מאוד כבן מאה ויותר ואמר לו שעם יסרל בריאים הם ויש להם לאכול רק מזון הקבוע עליהם, ואם יאכלו בשר וחלב יחד ניזוקים מאוד, שאיבר אחד חסר להם שמעכל כל בשר חיות ועופות, ולכן יכולים לאכול רק מעט מחיות ועופות כנ"ל. ואחר שסיפר היהודי בן המאה להודי את הסיפור על אביו שהיה אצל הדאקטי"ר ההודי בן המאה שתק ההודי (שהיה על ביקור בכותל כנ"ל) ושתק היהודי.

שתק ההודי ששמע עם ההודים בא אפילו לעם נידח ומשונה כמו היהודים, וסימן גדול הוא לתפלות שלהם. שתק היהודי ששמע עם היהודים הקטן המפוזר ומפורד הגיע אפילו לארץ הודו והוא אות גדול שנצח ישראל לא ישקר כנ"ל.

ויהי לפלא גדול.

ואחר כך באה הבת מלך לארץ איסלאנ"ד ומצאה שם עסקימ"א אחד שהיה עני מאוד עד שלא היה לו בגד ללבוש ולחם לאכול כפשוטו ממש ורק היה מתעטף במחלצות של קרח משונים. והיה שוחק מאוד מאוד.

שאלה הבת מלך להעסקימ"א: למה תשחק ואתה עני ואפילו בגד אין לך?

נענה העסקימ"א להבת מלך ושחק שחוק גדול יותר במאוד מאוד ואמר לה אשר אביו היה מלך גדול של עם עסקימ"א עד שירד מגדולתו כנ"ל והיו באים אצלו שרים ורוזנים מכל קצוות הארץ להוועץ אצלו ולהשתעשע בגנים ומשכיות וארמונות שהיה לו ופעם אחת בא אצלו מלך אחד והשיח את לבו אשר אינו יודע עצה לנפשו, שפעם היה אצל המלך (המלך השני שבא אצל המלך לעם עסקימ"א אשר הוא אביו של העסקימ"א העני) איש אחד זקן מאוד ושערותיו לבנים ואין יודע אם בן מאה או בן מאתיים ואמר לו המעשה בהדאקטי"ר ההודי וביהודי שהיה אצלו ואמר לו אשר עם יסרל בריאים כנ"ל וגם המעשה בהיהודי בן מאה שהיה אצלו ההודי וסיפר לו (היהודי הנ"ל) על הדאקטי"ר ההודי שהיה אצלו יהודי וגם ששתקו היהודי וההודי וראה כל אחד מהם סימן לעניינו, זה לתפלותו וזה לנצחותו.

ובכה שם בכיה גדולה שאין הוא יודע מה נעשה בסוף הדבר וסימן המעשה למי שייך הוא אם לתפלות או לנצחות ומי יצדק אם ההודי אם היהודי. שחק המלך העסקימ"א שחוק גדול מאוד ואמר להמלך השני אשר לא ידאג כלל בדבר זה ויכול הוא להשאיר היועץ שלו על מקומו וגם אמר לעסקימ"א אחר דוכס הממונה שישקה את גמליו של המלך ויגמיעם בישקוטים וצ'אי מסאלה וקרימונים ובארשט. ואחר ששתו הגמלים כל הנ"ל ונח המלך מעמל הדרך סיפר המלך העסקימ"א למלך אשר סביו היה אצל אינדיאני אחד זקן מאוד בן מאה ויותר בארץ אמעריק"א והדבר היה בזמן שבא קאלאמבוס לאמעריק"א ובאו אנשים רבים לשם ואמר לו האינדיאני הזקן שקבלה אצלו מאביו ואביו מאביו ואביו מאביו וכן עד לאבי עם אינדיאני"א שבני עסקימ"א בריאים מאוד וחלשים מאוד ואיבריהם יכולים לעכל רק בשר ישן ונקניק משומר וכיוצא בזה וגם שאם לא יבנו בתיהם בקרח יחלשו ויחלשו ותגבר כחם של שונאיהם ח"ו ויחלש כח עסיקמ"א שבהם. וראה סביו של המלך העסקימ"א בזה סימן גדול שאף לעם אינדיאני"א הגיע שמע עם עסקימ"א והתחזק הזקן העסקימ"א בתפלותו.

ואמר המלך העסקימ"א למלך השני: לכן אל לך לדאוג בדבר זה כלל והתחזק בדרכך והצלח בה.

נחה דעתו של המלך השני ושכח הבת מלך שהביא עמו לארץ עסקימ"א ואבדה לו והיו מתרוצצים שם שלוש שנים עד שהתייאשו מלחפש הבת מלך שלא נראתה בשום מקום. ובאמת הלכה הבת מלך למקום שבו כל הזקנים של השבעים אומות יושבים ומספרים מזקניהם שפגשו דאקטארי"ן מאומה אחרת והיו (זקניהם הדאקטארי"ן כנ"ל) מספרים מזקניהם (של הדאקטארי"ן כנ"ל) שאמרו להם על אומה אחרת רחוקה מאוד מאוד שהם חלשים ובריאים ומוכרחים לאכול מזון כפי הקבוע עליהם. וכל הזקנים היו מספרים זה עם זה עד שנעשה כמין שקורין רעקאריסי"ע ובסוף כל הבנות מלך שנעשו מאותם סיפורים היו מגיעות למקומות של הזקני אומות ונעשו כל כך הרבה מקומות של הזקני אומות והבנות מלך ונעשה שחוק גדול מאוד בשמים ועלה השחוק עד כסא הכבוד.

והבת מלך שמעה כל הנעשה עם אביה שהגיע למלך עסקימ"א ותבהל נפשו בקרבו ולא ידע האמת למי ושכח ממנה עד שבאה למקום הזקני אומות ובסוף הגיעה בסיפור עד מקום העסקימ"א שסיפר לה על אביה שבא לזקנו המלך העסקימ"א והוא שכח אותה.

והבת מלך זעקה זעקה גדולה ומרה ושחקה שחוק גדול גם יחד. ונעשתה מהומה גדולה בשמים והיו מלאכי מרום פוחדים ורועדים מאימת הדין ונזדעזעו עליונים ותחתונים וגם עם העסקימ"א ועם אינדיאני"א ועם הודו ועם יסרל.

וזעזוע זה עלה גם הוא עד כסא הכבוד.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.

 

מחזור רבא

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.
האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

ר' צבי־מאיר זילברברג.
ר' צבי־מאיר זילברברג.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

דובי ודוּבִּית.
דובי ודוּבִּית.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.
השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –

 

אור פני הַדבלים של סבא

סבא. מי שגילה לי שאפשר לנסוק לשמים גם בגיל שמונים.

אף פעם לא התחברתי לטקסים הקדחתניים, למלמולים הבלתי־פוסקים, לחומרות ולמנהגים. כשחלה סבא בסרטן והרופאים הבטיחו כי בכל יום עתיד המוות לעטוף אותו בחיבוקו, החלו כל המלמולים והטקסים להטען ביופי בלתי־נתפס. יפיה של הנשמה שהתגלה מבעד למעטה העשיה.

האיש שקם בכל יום בשלוש בבוקר לעבודת יומו ולמסע התפילות שכלל את הזכרת שמות כל הנכדים, ויש הרבה, המשיך לעשות את זה גם כשכבר לא היה לו גוף להשתמש בו.

וכשגופו עזב אותו בחר סבא בנשמתו. רוך פשט בפניו החולות. רוך מגן עדן. קדושה קדומה וסלחנות שחצובה מתחת לכסא הכבוד.

וסבא חדל מדאגתו לסדר. הוא עזב את קפדנותו והותיר אותה לאחוז בקירות יחד עם ריח הספה האפורה שממאן להסתלק מהבית גם עכשיו, כשכל הבנים והבנות הדומים כל־כך מפטפטים ללא הפסקה על סבא שהתפלל ערבית של שבת דקות לפני שנשק אותו מלאך המוות.

מאז היה סבא מתענג בשלוות נצחים. הוא למד תורה בכל רגע שכוחותיו סיפקו לו. למד תורה, התפלל לקדוש-ברוך-הוא, אהב ושמח על החיים שהרופאים הבטיחו שינטשו אותו מזמן.

והעולם הזה שציער את סבא בכל חייו העניים, העולם הזה כבר לא עניין אותו. המאפייה שסבא עבד בה בצעירותו בלילות, מאפיית לנדנר שאופה את החלות הכי טובות בירושלים, היא כבר הסתלקה מקירות הבית. וריח החלות השאיר את סבא לריח הציוד הרפואי, ריחו של גן העדן המזומן לאלה שעשו את חייהם בגיל שמונים.

גם המטוסים עזבו את סבא. וערכות הטיסה עם הכיסוי לעיניים ומברשת השיניים לא נראו יותר בבית המזדקן. עשרות שנים מחייו נסע סבא לחוץ לארץ, מותיר אחריו את שנים־עשר ילדיו ואת אשתו. הוא נסע למען הישיבה של סלונים. למען הפרוטות שיביא לדירה הצפופה. שנים־עשר ילדים עניים שלא רואים את אביהם העני, והוא טס לו מברזיל לאורוגוואי ומשם לאוסטרליה ולארצות הברית וללונדון ולכל מקום שבדרך אליו מקבלים כיסוי לעיניים עם מברשת שיניים.

אבל הם עזבו אותו בסוף. כולם עזבו אותו.

נותרה לו רק מחצית מגופו, בלון חמצן, גמרא, תהלים וסידור. ועולם הבא שהתאחד עם עולם הזה.

לפני חג השבועות ביקרתי אותו לאחר תקופה ארוכה שלא ראיתי אותו. נדהמתי מפניו שצָּמְקו כשולי דְבֵלִים. עוד יותר הוקסמתי מפניו שהאירו כמו פנסי רחוב שברקיע הצדיקים. את הבהלה ששוטטה תמיד בנפשו לא מצאתי. תחתיה באה ההשלמה עם חוסר השלמות של האדם.

את החיפזון שטלטל בכל רגע את סבא כלל לא ראיתי, כאילו בכלל לא היה שם מעולם. כאילו לא היו מעולם שקיות ניילון עם סוכריות שמחלקים בתפילה ושקיות עם טישיו ממולל וטבק ועטים והלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.

דבר לא נותר מכל הדברים האלה. סבא ששכב במיטה עם החמצן היה סבא אחר. סבא של מיתת נשיקה עם הקדוש-ברוך-הוא. חיי נשיקה. נשיקה בכלל.

סבתא היתה עצובה. היא ישבה בחדר שלה על הכורסה עם כיסוי הבורדו של הזקנים וקראה המודיע מול דליטה, הפיליפינית.

דליטה עושה סלפי
דליטה עושה סלפי

תאומים, צחקקה אלי דליטה מעל האייפון. תאומים של דבורה. נכון?

נכון, אמרתי לה והסתכלתי על סבתא העצובה.

סבתא היתה אבלה על מותו של סבא שריחף בבית, מצטרף לריחות המתאספים בו שנים ארוכות, מחכים ליום פקודה.

ראית את סבא? שאלה אותי סבתא בהבעה מיוסרת ולא חיכתה לתשובה.

הוא נראה… אההההממממ… מיוחד… ניסיתי למצוא את המילה שתספר לה על סבא החדש.

אבל לא הצלחתי לספר לה כלום, וסבתא המשיכה להתאבל גם לאחר שסגרתי את דלת הפלדלת והותרתי את דליטה מאחוריי עם כיסוי הבורדו ומיטת הנשיקה של סבא עם החמצן והגמרא.

סבתא לא ידעה שסבא החדש נולד. היא גם לא ידעה שסבא נולד כל יום מחדש. ושהלידה היפה מכולם תתרחש כשהוא יתבלבל בין ערבית של חול לערבית של שבת ואז הוא ימות.

ועכשיו, אחר לידתו היפה ביותר של סבא, עכשיו אני יודע שכל חייו הקודמים באו אליו ובקשו להתאחד אתו. שקיות הניילון עם הסוכריות שמחלקים בתפילה והשקיות עם הטישיו הממולל והטבק והעטים והַלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.

וגם הקפדנות והבהלה ורוחב הלב שאין כמוהו והחיפזון והחומרות של פסח והזיופים בסעודות שבת וערכות הטיסה. וגם הלחם עם המרגרינה שאבא שלי זרק כל יום לבור הביוב בדרך לחיידר.

עכשיו הכל פתאום מאיר באור הזה שהיה על פני הַדְּבֵלִים של סבא.

ואני רוצה כל כך לומר לסבתא שלא תתאבל. שהכל נעשה חשוב כל כך, שהכל לא היה לשווא. בסוף סבא נולד מחדש, אני רוצה ללחוש לה באוזנה הקמוטה. בסוף כל זה היה שווה.

יהי זכרך ברוך, סבא. הוא כבר עכשיו כזה.

היי חזקה, סבתא. ימים יפים יש לסבא.

ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר

א.

לאברך עם הפצעונים האדומים שאִדְממו את פניו היו שתי פאות זהבהבות שהתנפלו על לחייו בכל צעד שעשה. הוא הלך שוב לכאן, ואחר כך הלך שוב לשם, והיה מין מרץ בתנועותיו, וגם כפיפות ששיקעה את צווארו בין שכמותיו הצעירות. הוא היה מסוג האברכים שהתאפיינו בגובה ממוצע, כלומר לא מאלה הגבוהים וגם לא מאלה הנמוכים והצפודים. ממוצע וקצת פחות מזה, יש לומר. והפצעונים האדומים שעל פניו גם הם לא היו פצעונים אדומים ממש, רק המסגרת שסובבת את הפצע, היא זו שהיתה אדומה. ואילו הפצע עצמו, ככל הנראה יש בו מן הירוק ומן הצהוב וגם צבע מעורב של מוגלה.

השטריימל שלו היה יפה במיוחד, ותהיתי על אודות תהליך העיצוב שלו.

ראיתי אותו נכנס לדלת פלדלת ערומה משלט, רק עינית פשוטה נמצאת שם כדי להביט על המצלצלים בפעמון, שלא יהיו חס וחלילה ממס־הכנסה. והוא נכנס, חיים־מאיר. כך קוראים לו, לאברך הזה. בטוח. לא יכול להיות לו שם אחר. אז הוא מצלצל, חיים־מאיר, בפעמון הוא מצלצל, והשטריימל־מאכער מביט בחשד בעינית, והוא רואה את משקפי הפלסטיק של חיים־מאיר ונרגע. הוא מזיז את הבריח, מסובב את המפתח ומניח לחיים־מאיר להתייבש לכמה רגעים מהזיעה הגהינומית של בני־ברק.

חיים־מאיר הוא אברך שמזיע. כלומר, אדם שמזיע. גם לפני שבוע, כשעוד לא היה נשוי, גם אז הוא הזיע. והזיעה מחמירה את מצב הפצעונים האדומים שעל פניו. בחדר המדרגות של השטריימל־מאכער הזיע חיים־מאיר מאוד. חדרי מדרגות לא עושים טוב לאנשים שמזיעים.

המזגן בדירה של השטריימלעך מכוון על מעלות נמוכות, כדי שכל הבחורים שמגיעים למדוד יתקררו מהר ויוכלו להתייבש לפני שהם עוזבים את הדירה. חיים־מאיר מנגב את הזיעה בטישיו לבן, ועוד אחד. השטריימל־מאכער מלכסן אליו מבט ומקמט מצח נמוך, קימוט שמוריד עוד יותר את קו השיער העבה שלו. הוא מצמצם שתי עיניים חומות נטולות ריסים ופוסק את פסוקו. אתה צריך כזה, הוא אומר לחיים־מאיר ביידיש וממהר להביא את השטריימל הכי מתאים לחיים־מאיר שממולל נקודות של טישיו לח בידיו. השטריימל־מאכער מניח את השטריימל על ראשו של חיים־מאיר שמגניב מבט אל המראה. שטריימל חום־בהיר, מלא בגוונים, א שיינע קרוין, שטריימל יפה.

חיים־מאיר מחייך אל השטריימל־מאכער את החיוך שלו ומסכים. והשטריימל־מאכער מבטיח לו שעד החתונה זה יהיה מוכן. כל זה היה לפני תשעה חודשים, אבל בגלל החיוך של חיים־מאיר אני מסתכל עליו.

יש לו חיוך מקסים. עדיין לא ראיתי אותו מחייך, אבל אני יודע שכך הוא החיוך שלו. וכשהוא מחייך יש לו שתי גומות חן, זאת שבצד ימין עמקנית יותר. והחיוך שלו אומר שיש עוד מהדברים האלה שנגמרו לי.

ב.

זמן רב אני מחפש אחר הדברים שנגמרו לי, אבל בכל פעם שאני מתקרב למצוא, מתברר לי שהתפאורה מכסה על עולם שאינני רוצה לנגוע בו, מחשש טומאת מת.

חיים־מאירים הרבה ראיתי, ואחד מאלף לא מצאתי. ואף־על־פי־כן, בכל פעם שאני מוצא חיים־מאיר אני בודק אחריו ואחרי השטריימל שלו ורץ אחריו ברחובות עד שאני מוצא אותו בקלקלתו. לפעמים בסמטה אחת הוא רואה אותי ותוהה, אבל אינני מתרגש בכלל ממנו. כי הוא אינו יודע מה יש לו, רק אני יודע. והאכזבה גדולה.

חיים־מאיר עם הפאות הזהבהבות שרוקדות על פניו מתפלל באיצקוביץ' את תפילות שחרית של שבע־ברכות שלו. בעשר וחצי הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, מנשק את מזוזת הפתח הלא־מטויח, את ידו הימנית הוא מניח בגארטל שמעל הקפוטה החדשה, וידו השמאלית מגפפת נרתיק של טלית ותפילין עשוי קטיפה כחולה שעליה רקום שער כמו בחומשים ובתוך השער שם. השם של חיים־מאיר.

שמות רבים עשויים להיות לו לחיים־מאיר, אך גם אם שם אחר קוראים לו, עדיין יישאר חיים־מאיר, שזה שם מהותי מאוד.

הוא ממלמל בקדחתנות, והוא נראה מבולבל מאוד, וזה בסדר. הוא נכנס למניין שהתחיל עכשיו בחדר הגדול, שם נערכים מפעם לפעם השיעורים של המגיד־שיעור הליטאי ואז אי־אפשר להתפלל.

הוא פונה לנטילת ידיים שלפני התפילה, ותוך שהוא ממלא את ספל הפלסטיק הלבן נופל הגארטל שלו על הַשִׁיך החדשות.הוא מתחיל לברך את ברכות השחר במנגינה יפה.

שלא עשני אשה. צל של חיוך מלא באהבה. ידעתי שלא טעיתי. לחיים־מאיר יש את החיוך של חיים־מאיר.

אחרי שראיתי את החיוך של חיים־מאיר נאלצתי ללכת לדרכי, ורק הספקתי להבחין בו מתעטף בטלית צחורה ויפה עם געפלאכטענע עטרה, וגם היא נפלה על הַשִׁיך החדשות.

שבוע נפלא היה באיצקוביץ' בימי השבע־ברכות של חיים־מאיר. בכל יום הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, נישק את המזוזה, הניח בחדר הגדול את נרתיק התפילין עם השער של החומשים והשם, פנה לכיור לנטילת ידיים, הגארטל נפל על הַשִׁיך החדשות, ברכות השחר, טלית חדשה עם געפלאכטענע, חיים־מאיר מתעטף במין ניגון שמח בקול בריטון, הטלית נופלת גם היא על הַשִׁיך, חיים־מאיר מתפלל בניגון מופלא ובנענועים גדולים ושמחים, ובית הכנסת המשמים של איצקוביץ' לבש חג.

ובכל יום, באמצע התפילה, כשהגיע חיים־מאיר לפסוקי דזמרה, היו נושרים להם מכנסיו של חיים־מאיר מתחת לברכיו אל סוף רגליו, ושרוכי המכנסיים היו מנשקים את קרסוליו, והוא כלל לא שם לב לבגדיו שהלכו להם כל אחד למקום אחר. כך היה עומד חיים־מאיר בשחרית של שבע־ברכות, טליתו היפה נשרכת על הרצפה השחורה מלכלוך, שרוכי מכנסיו פרומים להם סתם כך סמוך לקרסוליו העטופים בלבן בוהק, תפילין של ראש על ראשו המגולח, תפילין של יד מתחת לקפוטה, ידיו פרושות למעלה, והוא שר בניגון מתוק את פסוקי התפילה.

לא במניין אחד התפלל חיים־מאיר. היה מתחיל את תפילתו בחדר הגדול, עד שסיים קרבנות בא החזן לברכו, עבר חיים־מאיר לחדר השמאלי. כשהגיעו בחדר השמאלי לברכו, חיים־מאיר שר את הניגון שלו להללוי-ה. שלושה מניינים זכו להתפלל עם חיים־מאיר, ואף לא אחד מהם הכיר בְּנִסּוֹ. רק אני, שידעתי את עניינו, שמחתי מאוד שהגיע לעיר והתחלתי לקוות גם באשר לאותם דברים שהיו לי ונכחדו.

ביום אחד סיים חיים־מאיר את אותן תפילות שחרית מופלאות של שבע־ברכות, ואני המתנתי לאותו זמן שיבוא ואז אראה מה לעשות בעניין אותם הדברים. ידעתי שהזמן יגיע. תמיד הוא מגיע בסוף.

ג.

בבני־ברק של אותם ימים היתה תקווה שֶׁחָיתה בלב האנשים, ואף אחד – חוץ ממני – לא ידע כי חיים־מאיר הוא זה שעורר אותה לשוב לעיר העצובה. ברחובות נראו יותר אנשים, שמחה היתה על מצחם של הליטאים, שמחה שלא עזבה אותם אפילו כשקראו עי"ן של קריאת שמע בדקדוק. חסידים החלו מנגנים פסוקי דזמרה בניגון נעים במיוחד שהחליף את המקצב העצבני שהעכיר את אוויר בית הכנסת, אברכים בכוללים חשובים התחילו ללמוד תורה לשמה, ופקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה חייכו מספר פעמים לנשים העייפות שאחזו בתינוק מיוזע בידיים כושלות.

בני־ברק היתה ערה יותר מתמיד. דריכות מוזרה נכנסה בה וליבתה את תשוקת כולם. הגעגוע שרף בלילות, אהבה משכה את הלבבות, ומין תחושה מאיימת של בכי היתה תלויה בגרון, ואיש לא ידע מה עתיד לקרות.

יום אחד ראיתי לרגע את חיים־מאיר. הוא צעד ברחוב רש"י לכיוון חזון־אי"ש, ניכר היה עליו שלא ראה את הדמעות שעמדו פתאום בעיני האנשים. גם הם כלל לא הבחינו בו, היו עסוקים בדמעתם. לא ידעתי להיכן הוא הלך, והתחלתי ללכת אחריו. לאחר שהגיע חיים־מאיר לחזון־אי"ש, הוא נעלם בפתח של בניין סדוק. המתנתי עשר דקות, אך חיים־מאיר היה עסוק באותם עניינים מיוחדים המעסיקים חיים־מאירים, וידעתי שאותם עניינים עלולים להתמשך על פני זמן רב מאוד ואפילו שתיים ושלוש שעות. הלכתי משם.

מדי פעם הייתי רואה אותו בשחרית של שבת, מתפלל באותו ניגון מתוק שטיהר את איצקוביץ', אלא שכבר היו בו, בניגון, כתמים של עצבות. לא עצבות ממש. כאב, יש לומר. ועדיין היה הניגון מושך אותי, והייתי הולך אחריו ממניין למניין ונשארתי בבית הכנסת עד שחיים־מאיר סיים את תפילתו.

עם הזמן פחות הבחנתי בו, וכשראיתי אותו כבר היו משקפי הפלסטיק שלו מלוכלכים מאוד, ובתפילות כמעט שלא נשרכה טליתו על שוקיו הלבנים, וגם שרוכי מכנסיו היו מהודקים למדי, אבל הניגון עדיין נשאר עמו. ניגון של הללוי-ה של חיים־מאיר. ועכשיו היו בו מלבד כתמים של עצבות גם יושן וזקנה צעירה וגם תקווה מוזרה, ובחלק מן הפעמים נלווה לניגון גם צלילים של מישהו אחר שאינו חיים־מאיר כלל וכלל. תהיתי מיהו אותו אדם שהעז לשלוח יד בניגון של חיים־מאיר.

לאחר שעברו הימים גם העיר שקטה והאנשים חזרו לעסקיהם. השמחה עזבה את הליטאים ועי"ן של קריאת שמע שלהם היתה מדכדכת מנשוא, החסידים שכחו את ניגונם וחזרו למקצב העצבני של פסוקי דזמרה, אברכים בכוללים חשובים עשו תורתם קרדום לחפור בה, והפקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה עשו הכל לעצבן את הנשים העייפות.

החום היה כבד מנשוא באותם ימים, והעצב היה קשוח מאוד כשחזר לעיר. האנשים קיבלו אותו כדרך שמקבלים פניו של מכר ותיק, ולא היתה כל הפתעה על פניהם כשראו אותו נכנס לבתי הכנסיות ומלכלך את הרצפה.

רק אני שמרתי את כל האהבה והגעגוע והשמחה והניגונים. בביתי שמרתי אותם, במיכלים גדולים מיוחדים. ניגונים רבים הצלחתי להציל מאותה תקופה, וגם געגועים רבים שנשרו ממצחם של האנשים הצלחתי לתפוס, במיוחד בשעת פסוקי דזמרה של אותם ימים. ועכשיו הייתי אוסף את הכל ושם כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, כל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה הייתי מחבר להיכן שחיברתי. והשמחה הייתה ממלאת אותי בעצב בלתי־מוסבר, ולא ידעתי מה יעשה בכל זה ומה יהיה בסוף כל העניין.

ד.

לילה אחד הגיע חיים־מאיר להתפלל בבית הכנסת שלנו, ואותו לילה חג היה, ליל סדר של פסח. וחיים־מאיר ניגן את ההלל בניגון שלו, ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר. באותה תפילה לא ידעתי את נפשי, וכל אותם געגועים ואהבות וניגונים ושמחות עלו בי ודרשו את תיקונם. וחיים־מאיר היה ממשיך בניגון שלו, וגם כל המתפללים ניגנו את הניגון שלהם, ואותה תפילה היו אומרים עליה לאחר שנים: תפילת חג שניגנו בה אז את הניגון ההוא של אותו אברך. השטריימל של חיים־מאיר היה יפה במיוחד באותו יום, וידעתי כי השטריימל־מאכער עשה את מלאכתו באמונה.

לאחר התפילה נשארנו בבית הכנסת, חיים־מאיר ואני. הוא למד בספר, קדושת לוי. אינני יודע אם חיים־מאיר עיין בקדושת לוי, אבל גם אם עיין בספר אחר, עדיין בקדושת לוי עיין.

כל אותן דקות שהיינו חיים־מאיר ואני בבית הכנסת, ידעתי שעלי לדבר עמו בעניין הניגון של הללוי-ה ובעניין שאר הדברים שאספתי בזמן שהאהבה חיתה בעיר. והוא היה רכון על קדושת לוי, ולא ידעתי איך אדבר אתו. וכלל אחד יש לי, שאינני ניגש לחיים־מאירים, אלא הם ניגשים אלי. ורציתי מאוד לוותר על הכלל הזה, אלא שלא הצלחתי.

לאחר מכן שאל אותי חיים־מאיר אם יש לי מצות מצווה, ולא היו לי. ומאוד רציתי באותה שעה שיהיו לי מצות מצווה להביא לו, אבל מה יכולתי לעשות ואין לי. ואז חיים־מאיר הלך מבית הכנסת לחגוג את ליל הסדר אצל חמיו, ואחר־כך כשהגיעה השעה לקרוא את ההלל שר חיים־מאיר את ההלל בניגון שלו, אלא שאין בי את הכח לראותו שר את ניגון הללוי-ה שלו בהלל של ליל הסדר, ולכן הסרתי אותו ממחשבתי.

מאז אותו לילה קדוש כמעט שלא ראיתי אותו, ופעם אחת הלך ברחוב רבי־עקיבא עם שני אברכים שראשם היה שמוט לצד במחווה של חסידות, ואחר־כך שמעתי שחיים־מאיר הלך לאותם חברים שלו שעשו להם חבורה, ונזכרתי בניגון של אותה שבת בבית הכנסת, ניגון שהיו בו יושן וזקנה צעירה, תקווה מוזרה וגם צלילים שאינם של חיים־מאיר כלל.

עדיין אני אוסף בביתי כל אותם ניגונים וגעגועים ואהבות ושמחות שהיו באותם ימים שֶׁחָיתה העיר מניגון הללוי-ה של חיים־מאיר, ושם אותם במיכלים גדולים מיוחדים.

אולי יבוא יום אחד חיים־מאיר ואסביר לו את העניין, וגם אספר לו על אותם דברים שהיו לי ונכחדו. ואז נסדר יחד כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, וכל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה נחבר להיכן שנחבר, ואת השמחות נוציא אל הרחוב ונרקוד עמן. יבואו החסידים וגם הליטאים ואברכי הכולל ופקידות מחלקת הנחה בארנונה של העירייה. וכולם יזכרו את אותו היום ויאמרו עליו לאחר שנים: יום שרקדה בו בני־ברק ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר.

גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.

זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.

אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.

הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.

לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.

והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.

בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.

כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.

היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.

הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.

הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.

יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים.

הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.

משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.

הבאתי לו.

עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.

לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.

רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.

ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.

היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.

אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.

שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.

שילמת לי, משה.

מעז'יבוז'

1. צלם של מעז'יבוז'

הוא צובט, הזיכרון, בכל פעם מחדש. מעז'יבוז'. שבועות תשע"ג.

היו שם מאמינים רבים, בהם חברים קרובים שלי. היו שם חסידים ופורקי עול שמתערבבים יחד במין אהבה יהודית שמגלים את קיומה רק כשנמצאים במעז'יבוז'. כולם באים לתפוס משהו, אבל לא כולם יודעים מה הם באים לתפוס. מעז'יבוז' היא בסך הכל ייצוג של משהו בפנים, מין צלם מגושם של הדבר האמיתי שרק האדם יכול לדעת מה הוא באמת.

היו שם אוקראינים חסונים שהסיעו אותנו לילות שלמים עבור כמה דולרים עלובים, והם תמיד שתקו. בלי להתלונן, בלי לקלל (רק לפעמים כשלא רואים), במין גבורה אוקראינית כזאת, לסבול בשקט. ויטאלי היה האלכסיי שלנו. מין בעלגוּלֶה בוק כזה, שכמה שניסיתי לרחם עליו הוא לא אפשר לי לעשות זאת. הוא הביט על החסידים הנרגשים ולא היתה אף שאלה בעיניו. חיפשתי משהו של סקרנות בפניו הסמוקות, ביקשתי את רוחו, רוח האדם, אבל היתה שם רק האדישות הזאת, אדישות של יצור שאבותיו הקדמונים חדלו מלהתייאש.

היו גם שלושה ימים של התעלות. המון שירה ואוכל. חסידים אמריקאים ששרו בהתלהבות ניגונים איומים, עיניים חלולות של נערים שרק הבעל שם טוב מכיל את גודל הריק של נשמתם, כמה יהודים שברחו כל הזמן אל הפינות, אבל ניחוח מגרה של צניעות הוא שהסגיר אותם.

ככה זה עם הויכע זאכן

היה גם את המאקאווער. איש ירא שמים שאחריו נשרכים כמה חסידים גרומי פנים, בעלי עיניים שגם אם הן כחולות, הן תמיד יראו בעיניך שחורות ועצובות, כאילו היו ציור של איזידור קאופמן. גופים שתמיד מתנועעים בכפיפות, שוקיים צפודות מרובבות בגרביים שחורים, וצוואר שיורד לו מתחת לכתפיים. קפוטות משי ענקיות ומקומטות, וגארטל ארוך שחונק את הקפוטה, מצמיד אותה בכוח אל הגוף הרזה. הויכע זאכן. ככה הם היו עונים לי אם רק הייתי מעז לשאול אותם על מה שהם עשו. אבל לא העזתי. כי הם היו כאלה קדושים ובתוליים ופחדתי מהעיניים השחורות האלו שהיו מביטות עלי ביידיש. ככה זה עם הויכע זאכן.

תמיד יש להם מה לעשות, למאקאווער ולאנשיו עם הפנים התמהות. הם עסוקים תמיד. הולכים בחיפזון. רק בשבת אחרי התפילה, אז יש מנהג ללכת במתינות ולדבר, מה שנקרא סוד שיח חסידים, אז הם הולכים לאט, בצעדים מיוחדים כאלה. אבל גם אז יש משהו של חיפזון באיטיות שלהם. כאילו הם נחפזים להיות איטיים, כי כך הוא המנהג. תמיד הם יודעים מה צריך לעשות ברגע המסוים בו הם נמצאים. תמיד יש איזה מלמול, תפילה, מנהג, מסורת, הלכה, מצווה או מחשבה שאפשר לפספס. והם לחוצים. נערווין קוראים לזה ביידיש. אני מסתכל עליהם ואני מתעצבן, אבל יש לי נערווין שאני חייב להמשיך להסתכל עליהם. אני רוצה לרגע להיות שם במקומם, לעשות כל הזמן את מה שיהיה לי לעשות כשאצטרך לעשות כל הזמן. ואני מתעצבן אבל לא יכול להפסיק לרצות להיות שם במקומם.

אבל הם לא מרגישים את הנערווין. הם לא יכולים בלעדי הדברים שצריך לעשות. אם לא ייוותר דבר לעשות הם יהיו נבוכים מאוד. הם ימוללו משהו בקצות האצבעות הלבנות שלהם ויחכו למשמעות. בטח יש להם גן עדן מלא במטלות עתירות פרטים מסובכים, ויש בו את כל המנהגים החסידיים המענגים שקיימים ביקום, ותמיד יש שם דברים שלא עושים ושכן עושים, שעושים לפני ושעושים אחרי, והם לעולם לא נגמרים. בגן עדן הזה ידונו אותי לשנים עשר החודשים של הרשעים בגיהנום. אני אשב שם שקוע במחשבות הלא נגמרות שלי, אסתכל בלי יכולת להפסיק על כל הגארטלעך העסוקים. הם ירטטו בעונג העשייה, ואני ארטוט בתסכול ההסתכלות. הם לא יוכלו להפסיק מחמת העונג, ואני לא אוכל להפסיק מחמת הכישוף. בעצם, זה לא משהו שיהיה בעתיד. זה קורה עכשיו, במעז'יבוז', כל הגן עדן-גיהנום הזה.

חיים שׁוֹלֶם דייטש

חיים שׁוֹלֶם דייטש, המשפיע החב"די עם החיוך הנצחי, מרכז סביבו חבורה גדולה המורכבת מחבדניקים, חסידים, ועשיר אחד שמאפשר לכל העסק הזה לעבוד כמו שצריך. חיים שׁוֹלֶם הוא איש צנוע ותם. תמיד הוא מיושב בדעתו, ולעולם הוא אינו נחפז לשום מקום. מין שמחה רחבה יש לו שמאיימת להכנס לעולמם של המאקאווערס. הם מצידם ממהרים לדחוק אותה לצד ולעשות איזה דבר מה שישאיר אותם על קרקע יציבה.

חיים שלום דייטש

החבורה מתנהלת במתינות ולא מתאמצת להצטנע יתר על המידה. כולם רוצים להיות חלק מהחבורה של חיים שׁוֹלֶם. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ובמה הוא מאמין, וההתוועדויות הארוכות הן כל מה שהנשמה החסידית צריכה. כשחיים שׁוֹלֶם פורס את הכל על השולחן, זה נראה קרוב יותר מאי פעם, הדבר הזה שכולם מחפשים. כשהמאקאווערס מבחינים בכך, הם נעשים נבוכים. הם לא מורגלים בכך שזה נמצא כאן ועכשיו. כאן ועכשיו זה רק מה שעושים כי הכל יכול להתהפך בכל רגע. אין לדעת מתי הדברים ישתנו. יש דברים שאנחנו לא מבינים בהם, וכל השפע והאור שהספרים הקדושים מדברים בהם זה הכי הויכע זאכן שקיים. הם מצטנפים בקפוטות הרחבות שלהם ומזכירים לעצמם כי לא לעולם חוסן. חיים שׁוֹלֶם לא נראה מאויים מאלוקי מאקאווא, כל עוד הוא אינו האינסוף בעצמותו ממש.

הפעטער

וגם הפעטער מגיע. אמריקאי בעל זקן לבן וכרס לא מבוטלת, שצחוק רוקד על משקפיו העגולים. לפעטער, בדיוק כמו למאקאווער, יש אנשים. בשונה מכפופי הגו של המעקעווער, חבורת הצעירים שמקיפה את הפעטער היא עגלגלה ורועשת. הם תמיד הולכים במרכז השביל בקבוצות ענקיות, צוחקים צחוק מתגלגל מדי, וזמנם אף פעם אינו קצר. לסיגריות שלהם יש ריח של עצב, כמו ריח של מישהו שדיבר הרבה מדי, כמו זיעה של אחרי טיסה של שתים עשרה שעות.

בסעודות הארוכות הם שרים בקולניות, מתגודדים בקבוצות גדולות. ידיים בטוחות מחבקות כתפיים. צעיפים ממותגים. משקפיים. זקנים מעוצבים. שפתיים משורבבות בחדות. יִיצי מרוקן כוס וויסקי. מעביר לשרולי את הג'וינט. טריפים מסתובבים בין הקפוטות הגזורות. בצד הוא בוכה, הבחור עם הכרס הנוזלת והבדיחות באנגלית יידית. הפעטער מניח עליו יד עם אצבעות קצרות, מרגיעות. מקשיב לו בלי לומר מילה.

בשולחן של חיים שׁוֹלֶם דייטש מתנהל דיון בחסידות. מימינו של חיים שׁוֹלֶם יושב הגביר, משמאלו יושב בחור מישראל עם עיניים מרצדות, משה קוראים לו. חיים שׁוֹלֶם מדבר בביטחון, משה מתקיף בהתרסה. משה זקוק לחיים שׁוֹלֶם שידבר בביטחון, וחיים שׁוֹלֶם זקוק למשה שיתריס. אין התוועדות של חיים שׁוֹלֶם בלי משה שיתריס. בשולחן יושבים רבנים חבדניקים שזקנם כבר מלבין, והם אומרים את דעתם תוך שהם מוזגים עוד וודקה לכוס.

אלהא דיוילי עננו

ליד הכיור מספר לי יוילי את סיפור החיים שלו. משפחה חסידית מבאבוב. אבא הוא איש מכובד. א שיינע ייד. יש לו כסף וחדר עבודה עם ספריה תורנית ענקית ממהגוני. הוא אוצר בלום של מנהגים, והוא מכיר אלפי ווארטים וסיפורי צדיקים נדירים. לאבא של יוילי יש פנים חשובות, והוא מקבל כל יום בספרייה את השנוררים מארץ ישראל. בין שש לשמונה בערב הוא יושב ליד המכתבה, ערמת ספרים מונחת על השולחן, שלושה מהם פתוחים, והוא רכון על צרור דפים כתובים בצפיפות, מחזיק בידו הימנית עט מוזהבת.

בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת, נראה אבא של יוילי כמו מלך באבובי. הוא צועד בצעדים מתונים ברחובות של בורו פארק, עשרת בניו הנשואים מקיפים אותו מכל הצדדים, ואז היא שעתו היפה ביותר של אבא של יוילי. על ראשו מונח המלכות'דיגע שטריימל משער קנדי, את גופו הרחב מכסה הקפוטה המבריקה שמעליה ראזשוואלקע, וגרביים לבנים מסנוורים את הרחוב. עשרת בניו של אבא של יוילי משתדלים להפתיע אותו עם סיפור צדיקים שעוד לא שמע, אבל כמעט תמיד הם לא מצליחים.

יוילי שונא את אבא שלו. הוא לא חוזר איתו בשבת מהתפילה, והוא גם לא רוצה ללכת לתפילה בבית הכנסת. הוא מתעב ווארטים על פרשת השבוע, והוא גם אף פעם לא יודע איזו פרשה קראו בבית הכנסת השבוע. הוא כופר באלוהים של אבא שלו, והוא לא מכיר אלוקים סביר יותר. על הבעל שם טוב הוא לא רצה לשמוע, שם שהציף בו ריחות כבדים של מהגוני, צ'קים, ועט מוזהבת אחת המרפרפת מעל צרור דפים איום.

אל הבעל שם טוב הגיע יוילי רק אחרי שהכיר את הפעטער. זה היה לאחר שאבא שלו זרק אותו מהבית כשהוא תפס אותו בשבת עם האייפון. כשיוילי נפגש עם הפעטער הוא כבר היה בלי כיפה, ודת עשתה לו רק גזים בבטן. מאז קרו דברים שגרמו ליוילי לחזור לשמירת מצוות ברמה כזו או אחרת. יש לו אלוקים כלשהו, מישהו שתפקידו לעשות את החיים יפים יותר. הוא תמיד אוהב וסולח, וגם כשהוא כועס הוא בעצם לא מתכוון. יוילי לא מחפש אמיתות מוחלטות שיפסקו לו בשאלות קיומיות, הוא עוסק בעיקר בשרידה מתמשכת. מאז הפעטער, הבעל שם טוב הוא הכל בשביל יוילי. הוא כל מה שהיה יכול להיות טוב בחיים אלמלא הדברים הרעים. הוא מכיל את הקשיים, אוהב את כל היוילים והייצים והשרולים גם אם הם לא יודעים את פרשת השבוע, הוא נמצא במרתפים האפלים של הנפש ומשתתף בכל החטאים האומללים. הבעל שם טוב של יוילי הוא החרטה שלו, הוא הרצון שלו לשלמות, הוא האהבה שנחסכה ממנו, התשוקה שנעלמה ממנו.

יוילי עוזב אותי, משתחל אל טבעת הזרועות והכתפיים הנעה מצד לצד. הוא נעלם מהעיניים שלי. פתאום כולם נראים דומים כל כך. הפעטער מנצח על המקהלה, צחוקו מעיר את הבחור עם הכרס הנוזלת שנרדם שם בפינה. והשירה רודפת את הדבר העצוב הזה בפנים עד שהוא נאלץ לברוח למרתפים הכי חשוכים. רק בהם משהו נעצר ונרגע.

אחרי הסעודה הולכים החבר'ה של הפעטער אל הציון של הבעל שם טוב. הם מצטופפים בין הקברים ושרים שעות ארוכות. יוילי בוכה על הציון. הפנים של כולם משתנות, משהו מתרכך בשרירים הקפוצים. לא יודע איך לקרוא למה שקורה להם על הפנים. אולי זו תמימות, אולי שלמות. אולי שלמות של חיפוש אחר שלמות.
כל שנה בוכים הנערים על הקבר של הבעל שם טוב אחרי הסעודות. כל שנה הם שרים שעות ארוכות וכואבים את כאב החטאים. כל שנה הם מתחרטים, מתחננים, צועקים ואוהבים. כל שנה פניהם משתנות ומשהו חדש ונשגב עולה עליהן.

אני מנסה להיות חלק מהם לרגע אחד. לבכות על הציון בלי פקפוק, לשיר שירים של קרליבך ולטהר את נשמתי שמביטה בעולם בתימהון מתמשך. הקול שיוצא מגרוני רווי האלכוהול, סדוק. התנועות שלי מאולצות. אני מנסה לטעום מגן העדן שלהם, אבל זו כף הקלע שלי.

בגן העדן של מאקאווא

אינני יודע מה עושים כשעומדים על קבר דומם. החסידים הרזים מתנועעים עם ספר תהילים קטן, וניכר כי הוא מהווה מקור השראה עבור העיניים המצועפות שלהם. אני מנסה לצוד לי ספר תהילים קטן בתוך הדוחק ומתחיל להתפלל את הפסוקים. תהילים הוא ספר יפה, מלא במשמעויות. הוא מתאר דברים שקל כל כך להזדהות איתם. דוד הוא מלך של החוטאים. הוא מספר על הדברים הכי אפלים שקורים שם למטה, גם על האמונה המיוחדת שיש רק למי שאין לו עיניים שחורות.
אתה חטאת? אני שואל את החסיד הגבוה שמתנדנד ליד הארון. וואס? הוא שואל אותי. מזל שהוא לא שמע. הוא לא נראה אחד שחוטא, אבל הוא מתנהג כמו אחד שבכל רגע יבואו הרָעים ויתפסו אותו.

מה הוא מבין בתהילים? אולי את מה שיוילי מבין, יוילי שלא יודע עברית וסתם קורא בספר הזה בלי להבין חצי מהמילים. אולי הוא מבין את מה שהלא חוטאים מבינים. כי גם לאלה שלא חוטאים יש מקומות אפלים. המקום של הלא חוטאים שלהם הוא המקום האפל. הם מפחדים פחד איום מהמקום הזה, אולי בגלל זה הם משכנעים את עצמם שהם הולכים לחטוא, כדי לא להרגיש יותר את המקום האפל של הלא חוטא.

אוהל הבעל שם טוב ותלמידיו במז'יבוז'

מעז'יבוז' היא משהו גדול כל כך. כך לפחות נראה מאוסף היצורים המבקשים לתפוס אותה. לכולם יש פינה גדולה ונשגבת להאחז בה. לכולם יש משהו בפנים שאפשר לפסל ממנו את המעז'יבוז' שלהם. ואני רק מביט על כל זה ומחפש את המעז'יבוז' שלי, זו שתתן לי את מה שהיא נותנת ליוילי, לחברים שלי, לחסידים של המאקאווער ולחיים שׁוֹלֶם. הם מתעלים כאן, כל אחד בדרכו. משהו בנשמתם מתבהר, שלמות מיוחלת עוד מעט כבר כאן. שלמות. הו, שלמות. שלמות וטהרה, דברים חשובים מאוד במעז'יבוז'. גם יוילי רוצה טהרה, בדיוק כמו של המאקאווער. לעולם הן לא נוגעות אחת בשניה, הטהרה של המאקאווער והטהרה של יוילי. אבל הן נראות באותה צורה, נחשקות באותה מידה, חמקמקות כמו הטריפים שזזים בין הבעקיטשעס.

אני לא ברור עם עניין השלמות שלי. אינני יודע אם יש לי כזאת, אם אני צריך לשאוף שתהיה לי כזאת, אם לעולם לא תהיה לי. אולי אני בעצם שלם כמו המאקאווער שחושב שהוא צריך שלמות ולמעשה היא כבר אצלו, שמורה עמוק מתחת לגארטל ההדוק. אולי שלמות זה כשרוצים שלמות אבל בעצם היא כבר ישנה. אולי אין בכלל שלמות, אולי לכל אחד יש את השלמות שלו ויכול להיות שאלו דברים סותרים מאוד. ייתכן גם שהכל נכון והכל לא נכון.

למה נסעתי, אני שואל את עצמי. את השאלות האלו יש לברר בפנים ולא באוקראינה. אולי טוב יותר לנסוע, אני אומר לעצמי. אתה מנקה את הנפש, מייחד את עצמך למטרה רוחנית, מיטהר, מתכונן. אבל במה הבעל שם טוב יכול לעזור לי במה שאלוקים לא עזר. אלוקים עוזר לך, זה אתה שמתאמץ לא להיות שם. הבעל שם טוב שאני יכול לתפוס הוא הבעל שם טוב כפי שהוא מיוצג אצלי. כלומר הוא משהו שנמצא בתוכי, גם בלי לנסוע אליו. מיהו הבעל שם טוב שלי?

יש כל כך הרבה שאלות ביקום שלי, שעד שאפתור אותן כבר אגיע לגן העדן של מאקאווא, שם יפתרו לי את הכל בפתרונות איומים. יתגלה אלי בעל שם טוב בלתי נסבל שעוסק ללא הרף במנהגים עמוסים בפרטים. הוא ישפד את הבעל שם טוב של יוילי בעיניים שחורות, וזה ירגיז אותי עד כדי שאחזיק בגארטל שלו בתקווה שאעשה חלק מהדבר הזה וזה יתחיל לענג אותי, כפי שזה מענג את כל החסידים הכפופים הנחפזים פה ללא הפסקה. להחזיק בגארטל של הבעל שם טוב של מאקאווא, זה עונש ראוי בהחלט למי שלבעל שם טוב שלו כלל אין גארטל. האם לאחר שנים עשר החודשים במאקאווא יש בעל שם טוב אחר שמחכה בגן העדן שלי? אולי בכלל אזדכך כל כך עד שאהיה מאקאווער בעצמי. אולי זה אותו בעל שם טוב רק שאיתי הוא ייפגש כשהוא מסובב את הגארטל שלו על הראש כמו בנדנה. אין לדעת.

עשה לך רב

"אני צריך רב" הוא אמר לי, תוך שתלתלי שערו הארוך טופחים שוב ושוב על פנים עטופות בספק-צחוק תמידי.

"אבל אתה… חילוני?" שאלתי אותו. תמה על עצמי שחטאתי בחטא ההגדרה, מהשנואים עלי.

"אז מה!" הוא זרק את המילים בפשטות. "אני צריך רב, שיורה לי את הדרך, שינחה אותי בחיים". תלתל אחד נח כמעט על ידית ההילוכים הזקנה.

"בחלק הרוחני?" ניסיתי לברר.

"רוחניות זו לא מילה יהודית בעיני. בחיים, שיורה לי הלכה לחיים".

יצאתי מן המכונית החבוטה, העמוסה בשלווה ספק-צוחקת, בפשטות ובתלתלים אל עשנה של בני ברק. עשן העולה מכבשן המכוניות, בוכה את בכיים של האנשים הממהרים ברחובות ואינם יודעים כי נסים הם באין רודף. עשן המיתמר מעל צרחות המגאפונים המכריזים על החובה להצביע בבחירות עבור המועמד של גדולי ישראל.

ולא הפסקתי לחשוב מאז על מה שאמר החבר הזה הגבוה. בשקט אמר את דבריו, בביטחון, מבלי שנזקק לזעוק כנגד החולקים עליו, אפילו לא אחז בידו מגאפון כדי שישמעו.

המשכתי ללכת, מתפייד אל תוך עשנה של בני ברק. רחוק, שם בצומת המתפרקד תחת ביתי, צעק איש ענוב בעניבה יודעת-כל לתוך מיקרופון. המון זועם מילא את הרחוב וכיסה אותו בעשן שחור. האיש צעק, עניבתו רטטה, גם האורגניסט החסידי שהרביץ לקלידים הצליח להכנס לאווירה.

ומילותיו של חברי עדיין מהדהדות באוזני, מביאות עמן ריח של מכונית ישנה, ריח של אל אחד.

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אומר החבר שלי, קולו נעשה משונה בתוך המולת הצעקות של האיש בעניבה ודפיקות הקלידים של החסיד המפונפן בפאות קרשיות.

"אלהים אחרים הוא א-להים דתי, או חילוני", שערותיו כמעט נוגעות בבורסלינו של המזוקן מימיני. הוא הסתובב בבהלה, ומיד המשיך לשיר "ימים".

השירה התגברה פתאום, האנשים החלו לדחוף זה את זה, מצמידים את נחותי המזל אל תריסי הקיוסק שנסגר היום מוקדם מדי.

בלילה ראיתי מחזות משונים. היה איזה כרוז שעבר בכל העיר עם הקלטה של ילד, והוא צועק לעוברים ושבים: "יהודים רחמנים בני רחמנים, הצילו את אבא שלי, הוא טובע בטומאת האינטרנט, הצילו אותו". אחר כך התחלף קולו במעט והוא צעק: "אלוקים, הצבע עץ, תן את קולך לרשימת בני התורה, אחרת יהיה סופך רע ומר".

ואז הצטרף אליו האיש מהעצרת, עניבתו רטטה יותר מתמיד, והוא צרח בקול מעוות "אלוקים, עשה לך רב, שמע בקול גדולי התורה שהורו להצביע ג', תן את קולך לרשימה היחידה של בני התורה, ועשית ככל אשר יורוך".

מבעד לצווחות המתערבבות ראיתי במעומעם את אלוהיהם, הוא היה מפוחד למדי, אפו דבוק לתריס של הקיוסק, המון אדם רומס אותו במאמץ לראות טוב יותר את גדולי התורה שהגיעו במיוחד לעצרת.

פתאום פנו האנשים אלי, זיק של הבנה ריצד בעיניהם החלולות מהתלהבות, והם החלו רודפים אחרי בסמטאות. "כויפר!" צעקו בחוזק ונעצו עיניים זועמות בחברי הגבוה ובשערו הארוך.

ריצתם התגברה, כמעט שאחזו בזרועי, אלא שפתחתי את דלת ביתי ונכנסתי לתוכו, רועד כולי.

"רוחניות זו לא מילה יהודית", חזר חברי שוב בפשטות, תוך שהוא לוגם בשלווה מכוס הקפה שבידו. "גם חילוניות זו לא מילה יהודית" התעטפו פניו לרגע במסך של ספק-רצינות.

"צריך רב, רב שינחה אותי, שיורה לי יהדות, הלכה למעשה בחיים, שיורה לי את הדרך שלי אל הקדוש ברוך הוא".

"צריך א-לוהים", פתאום אמר ותלתל אחד שלו נוגע בשלולית זעירה של קפה שנקוותה על השולחן. "א-לוהים של יהודים, של גויים, של חילונים. א-לוהים שיראה לי את הדרך בחיים".

למרגלות ביתי התפרקד שוב הצומת, ניסה להניח עצמותיו התשושות מארועי היום. על האספלט המיוזע רקדו אלפי פתקים שנראו עייפים מתמיד. שרידי צעקות ענובות עוד חבטו בתריסי הקיוסק, דורשים מן הפתקים לעשות להם רב, סוקלים פתקים סוררים שמצאו להם רב אחר לענות בו.

"עשה לך רב!!!" צעק האיש בעניבה יודעת כל.

"עשה לך רב!" צעקתי אני.

"עשה לך רב" אמר בשקט חברי הגבוה, ושערו הארוך התנדנד בשלווה.

מאמר על כסף וסיפור על גמ"חים שפתחו בני האדם ומה שעשו הכלים וגם על אותו זקן ואנשיו

כסף הוא אחד מן הדברים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם. העדרו יגרום צער גדול, הִמצאו נתפס כמבטיח אושר ושמחה. סביב הכסף רודף האדם מבוקר עד ערב, רוב עמלו הגשמי תחת השמש נועד כדי להשיג ממון. הכסף יאחד אויבים מרים ויפלג בין אחים אוהבים. יסכסך בין מדינות ויגרום למלחמות עולם.

כסף הוא מייצג של רכוש. תחילתו של השימוש בכסף הוא כמובן בסחר החליפין. בעל רכוש מסוים שחפַץ ברכוש שאין לו, היה מחליף טובין שברשותו תמורת אלה שברשותו של אחר. מאוחר יותר היתה נעשית העסקה תמורת זה ומתכות יקרות בהם חשקו כל בני האדם. כך נוצרו המטבעות, המבטיחים לנושאם סכום נקוב של זהב או מתכת אחרת. מאוחר יותר הגיעו השטרות, את תמורתם היה ניתן לפדות במקומות המיועדים לכך.

היחס לכסף לא השתנה מהיחס לרכוש. האדם חושק ברכוש ובכסף ורואה בהם דבר שיבטיח לו יציבות, כבוד וגדולה ויספק לו את צרכיו.

הכסף ומשמעותו בעולם מהווים מעין משל עמוק לסיפורו של האדם. ברוב המקרים, הפך הרכוש למטרה משמעותית שחרגה מעניינו המקורי. מהרדיפה אחר סיפוק צרכיו של האדם באמצעות הרכוש הנדרש באותו זמן, התפתחה הרדיפה אחר הרכוש כעניין שבפני עצמו הוא עומד והפכה לדרך חיים.

אגירת רכוש וכסף מחטיאה את עניינו של הרכוש. דרכו של הרכוש לעבור מהכא להתם, מזה לזה, מחירו קבוע לסכום מסוים ביום אחד, וביום אחר יעלה או ירד. בלשון ארמית נקרא הכסף זוזים, "מפני שזזין מזה לזה" (מדרש במדבר פרשה כ"ב).

למעשה, תזוזתו של הכסף וארעיותו של הרכוש מלמדים על מקומו בעולם.

בדרך בני אדם ליחס משמעות למסגרות, לכלים, לקבוע ולבלתי־משתנה. מבססים האנשים את חייהם, את מעשיהם, נוטים לחזור על תבניות קבועות. כך גם במצוות, דרך בני אשם לקחת את המצוות למקום יָשָן, שאינו-מתחדש.

הרכוש הוא כלי ליישום מטרות חשובות בחיי האדם. בונה לו בית לכשנושא הוא אשה, רוכש לו מיטה לנוח בה מעמל יומו ולאגור כח ליום חדש, מרבה לו חפצים שישמשו אותו בעסקיו. אך כמו בכל חיי האדם, נוטה הכלי להפוך לעיקר וכמעט שאינו מקבל אור לתוכו. מכלי לשימוש הופך הרכוש לעניין נחשק, לסמל של הצלחה ויציבות. כך בדיוק מתפקד האדם גם בחייו. ניתנו לו מצוות שישתמש בהן להאיר חייו ולקשר עצמו וחייו הגשמיים לא-להות, בא ועשה מהמעשה עיקר, ייצב את עשיית, חזר על מה שעשה גם אתמול, וכל זה כדי שלא יהיה שינוי ברכוש הרוחני שאוגר. וככל שיעשה יותר, כך יחשוב לו זאת לטובה גדולה. אך לא ידע כי אין במעשיו מאומה, כי קידש את הכלים אך לא הבין כי כל קדושתם באור שבתוכם, בשימוש הנכון שבהם.

מצוות רבות ניתנו לעניין זה של הרכוש, בהן מצוות שמיטה, תרומות ומעשרות ועוד אחרות. מצוות אלו מלמדות את האדם לחוש כי תכליתו של הרכוש היא שימושית ואינה ערכית.

שש שנים ישקיע כל נשמתו בשדהו, ובשביעית יעזוב הכל וישים מבטחו בה'. קשה מנשוא לראות את ממונך שלך נתון לחסדי מזג האוויר, מתייבש וקמל במשך שנה. כמעט בלתי-אפשרי לראות זאת מבלי לספק את ההסבר, את המשמעות הקיומית לסבל.

כך גם בתרומות ומעשרות. יבוא האדם ויתן מעמלו שיגע עליו כל השנה, יקח חלק ויתן לגבוה או לעני. רק עם אמונה כי גם החלקים האחרים אינם קדושים בקדושת השייכות אלא בקדושת השימוש הנכון, כך ניתן לעבור זאת בשלום.

***

אך חשבונות רבים בקשו להם בני התמותה, וגם באלה המצוות מצאו להם מקום להתגדר בו. הלכו ועסקו בכמה, איך והיכן יש לקיים את המצוות הללו; הוציאו ספרים רבים כדי להעמיד המעשים על תילם, שלא יהיה דרדק מבני ישראל אשר לא ידע דינו של עציץ נקוב שנמצא בגנים-תלויים או דינו של ספיח שנמצא בפח שמיטה. ומאחר שעסקו בעניינים אלו של מעשה ומסגרת, שכחו מתכליתן של המצוות ונמצאו מקיים בהידור רב את שבקשו המצוות לבטל. שרצה הקדוש-ברוך-הוא לבטל הקבע ולקדש העראי; להכפיף האורות לכלים; להורות על התחדשות הכל; ללמד מעשה של חידוש מה שניתן ליושן ולגלות את שהוסתר, באו בני האדם ויִשְּׁנוּ גם את חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא – יצרו מהאורות כלים, הסתירו את שנתגלה, ובאה להם המנוחה. שכן אינם צריכים עוד לשנות דבר מחייהם הַבָּלִים; ימשיכו כפי שנהגו משכבר הימים, ועולם כמנהגו נוהג.

והכלים מצווחים, שכן לא מגיע אליהם דבר. שהם אין להם מעצמם כלום, וכל אורם נתעלם מהם והלך לו אצל חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא. מה עשו, באו והחלו לינוק מאורם של בני אדם, שזה היה קרוב אליהם ובנקל יכלו לקחת ממנו. ועוד, שבני האדם הסתירו מהם את אורם וגנבוהו, גמרו הכלים בליבם לגנוב מהם אורם, שהגונב מגנב פטור.

המשיכו בני האדם במעשיהם, שכך מנהג האנשים, להחזיק במנהגם ולא לזוז ממנו לעולם, וכך תִּקְפוּ מנהגם בחוזק, שלא יסורו חס ושלום מהרגלם המעניק להם בטחון.

גם הכלים המשיכו לגנוב אורם מבני האדם, וכך יבשו האנשים וצמקו, חייהם נעשו מרים וקשים, וחשכות עטפה את הכל. משראו בני האדם כי לא נותר בחייהם דבר, עשו בדק בית ופשפשו במעשיהם. לאחר שבדקו באופן מקיף את הצריך תיקון, גמרו אומר בנפשם לתקן תקנות חדשות ולהאדיר את קיום כל המצוות והמסגרות בסייגים גדולים, הוסיפו להם עניינים רבים לענות בהם ודקדוקים גדולים לחשב בהם, עד שכל אחד יהיה בטוח בנפשו כי לא יסור מדרכו וממנהגו אשר היה לו.

התחזקו הכלים עד מאוד, שיצרו להם חברים חדשים כל אותה העת, ועשו מאורות בני האדם שגנבו כלים חזקים שיהיו להם לחברה.

כל הארץ נמלאה כלים, ענן של יושן כיסה את פני השמים, וריחו הניס את בני האדם לבתי הכנסיות בהם ישבו חמורי־סבר וכתבו סייגים חדשים להורות בהם את ישראל ולתקן את הדור.

עד שהגיע זקן אחד ואמר להם: עד מתי תהיה עצבות שורה עליכם וכל חייכם תבלו בחושך, לכו ועשו לכם גמ"חים ותנצלו מגניבת האורות.

ועניינם של גמ"חים הלא הוא עניין של נתינת האורות בכלים. שידעו כולם כי רכושם אינו קדוש בקדושת השייכות אלא בקדושת השימוש, והרי אינו קבוע ברשותם, אלא ישתמשו בו לשימושים הראויים בעת הנכונה.

הלכו האנשים אחר עצתו של אותו זקן ועשו להם גמ"חים לרוב. גמ"ח לכריות של ברית־מילה, גמ"ח למכשירי כתיבה, גמ"ח למוצצים שנהגו לשים בפי התינוקות שלא יבכו. גם גמ"ח לכספים עשו להם, וגמ"ח זה הוא החשוב מכולם. ועניינו, שתחת אשר ישים האדם כספו בבנק, ישים אותו בקופת הגמ"ח, ויבואו אנשים אחרים החפצים בכסף ויהנו ממנו.

משרבו הגמ"חים החל היושן שבענן לפוג קמעא, רבתה האהבה והתפשטה בכלים, והחל העולם להתחדש. גם הכלים שקיבלו אורם ביושר פסקו מלגנוב ושקטו מעט מכעסם על בני האדם.

משראו בני האדם כי צלחה דרכם, החלו לאחוז בה בכל תוקף, שראו שהיא מעוזם ומבטחם, היא תצילם והיא תביאם לחיי העולם הבא. עשו גמ"חים בכל בניין, יש מהם שעשו גמ"חים המתחרים ביניהם בעשיית הטוב ונלחמים מלחמה של מצווה. גם עשו גמ"חים מיוחדים לאנ"ש, והגדולים שבהם הלכו לבתי הכנסיות והחלו כותבים ספרים לתקן סייגים בדיני גמ"חים.

גם החלו לריב עם נשותיהם על עסקי הגמ"חים, זה אומר בכה וזאת אומרת בכה, עד שלא היה בית שלא נשמע שם קול ריב.

ראה אותו זקן מה נעשה בעצתו, הלך ונסתגר בביתו ולא רצה לראות פני איש.

ובגמ"חים של הכספים נעשה שימוש גדול, וכל אלה שרצו לצבור להם רכוש היו הולכים ולוקחים להם כסף ומגדילים את רכושם, משהגיע זמן להשיב היו הולכים לגמ"ח אחר ומעבירין מכאן לשם.

ראו הכלים שנותרו שוב ללא תאוותם בידם, כעסו ביתר שאת והחלו גונבים שוב את אורם של בני האדם, עד שלא נותרה אפילו קרן אחת עבשה של אור שלא לקחו הכלים ועשו ממנה כלים חדשים להיות להם לחברה.

ובני האדם עצרו עצרות, הקהילו קהילות ואספו אספות לשוב בתשובה ולהאיר את כל החושך שקם בארץ, וקראו להתחזק בעניין הגמ"חים כבראשונה ולתקן תקנות גדולות והוראות שעה כדי שלא תהיה אפילו שעה אחת ללא גמ"ח שעליו עומד העולם, גם שלחו שליחים לעשות גמ"חים בכל מיני מקומות המסוגלים, כדי שיגנו הגמ"חים עליהם מכל צרה.

רק גמ"ח אחד היה באותם ימים שנתן האורות בכלים, וממנו התחדש הכל, ואפילו ענן של יושן שעמד בשמים וכיסה הכל בריח של עצבות התקיים בזכותו. וגמ"ח זה כל עניינו היה בזכירת ההשתנות וההתחדשות, וקידוש בקדושת השימוש ופרישה מקדושת השייכות. וגמ"ח זה אותו זקן יסד.

שמועה הגיעה לאזני האנשים כי הגמ"ח הזה של אותו זקן גדול הוא בעניינו ואמִתי הוא מכל הגמ"חים, החלו עושים גמ"חים כדוגמת אותו גמ"ח, וקוראים אותם 'הגמ"ח המקורית', או 'הגמ"ח מייסודו של אותו זקן', ועוד שמות מצאו להם לרמוז על עניין זה שאמִתי הגמ"ח שלהם יותר מכל הגמ"חים. גם שמו להם תמונות של גדולים הלווים כספים מהגמ"ח שלהם, או לוקחים מוצץ לבִתם התינוקת שבכתה, ועוד כל מיני עניינים שעוסקים בהם גמ"חים.

החושך היה עתיד לשכון בארץ לנצח, גם גנבת האורות על ידי הכלים היתה נמשכת לעולם, אלמלא שקם אותו זקן ביום אחד, יצא מביתו והכריז כי ברשותו נמצאים כמה אנשים שיאירו את העולם במעשיהם.

נקהלו כל בני האדם אל מול ביתו של הזקן והחלו צועקים שיַראה להם האנשים האלה, שיוציאם לחוץ וילמדו את כל העם תקנות חדשות אשר ילכו בהן למען ייטב להם, והיתה שם מהומת אלקים.

עד שיצא הזקן אל המרפסת, היסה את ההמולה ופתח בדברים, וכה אמר.

דעו לכם שהאנשים שברשותי אין עסקם בתקנות חדשות, אינם יושבים בבתי הכנסיות וכותבים ספרים חדשים על גמ"חים, ואינם מצוינים כלל בדבר זה. רק מה עושים הם בזמן שנותר להם שהרי אין להם תקנות לעסוק בהן? עוסקים בהתחדשות. 

שאתם כותבים ספרים רבים כיצד לחזור על מעשיכם ולקבעם בנפשכם, והם אינם חוזרים על מעשה פעמיים. שאתם זקוקים למעשים רבים ככל האפשר כדי לעסוק בהם, והם יש להם מעט מעשים אך לעולם אינם עושים את אותו מעשה. שאתם מחפשים לכם מעשים לעשותם, והם מעשיהם באים אליהם ואינם זקוקים לחפשם. 

וגם גמ"ח אחד יש להם לכספים, והגמ"ח הזה כולו קדושה ואהבה, וכל מי שלווה בגמ"ח הזה מיד מתמלא בשמחה גדולה, ומאותו יום נותן כל רכושו לשימוש ולעולם לא צובר לו רכוש, ומאותו יום גם אינו חסר רכוש לעולם, שהרכוש בא לפניו הוא אינו זקוק לרדוף אחריו. ועוד מעלה יש להם, שהם שמחים תמיד במעשיהם וברכושם, בין אם באים אליהם בקושי ובין בקל, ועל כן שמחים גם מעשיהם לבוא לפניהם ורכושם לבוא אליהם, שהשמחה מדבקת המעשים, והעצבות מרחיקתם. 

וכל חייהם השתנות, ואין רגע אחד דומה למשנהו, ולכן גם אינם זקוקים לחפש להם רגעים ומעשים, כי כל החיפוש הוא כדי למצוא רגעים שונים ככל הנמצא, אך עבורם כל הרגעים שונים. וכל רכושם הוא עושר גדול בשבילם, שכן הוא חדש ומתחדש, ולעולם אין להם שאת שהיה להם קודם. ועתה, לכו עם האנשים האלו ולמדו ממעשיהם. רק זכרו לכם דבר אחד, שלעולם לא תחזרו על דבר אחד פעמיים.   

הלכו כל העם עם אנשיו של הזקן, פתחו להם גמ"חים אחרים, צברו להם רכוש אחר מהסוג המשתנה, ומאותו יום לא זזו בני האדם מהתזוזה.

את המצוות שנִתנו לזכך בהן תחושת השייכות והקיבעון קיימו בני האדם בשמחה וידיעה, הפרישו חלק עשירי מהפירות ומהכספים כנגד מידת המלכות שהיא הספירה העשירית, זכרו כי מלכות הרי היא כלי שאין לו משלו כלום, ואם לא הפרישוהו לגבוה הרי הוא מחשיך את הכל, ואם האירו בו אור נקשר הכלי לעטרת בראש האנשים. גם שמטו את השדות בשנה השביעית שגם היא כנגד ספירת המלכות, וקיימו כל הדינים לדעת שאין השדה העיקר אלא השימוש בו, וכשהגיעו למדרגת הכלי, הרי יש להאיר בו ואין לעשותו כלי.

גם הכלים פסקו מלגנוב, שקיבלו את אורם בחסד בני האדם. גם הכלים החדשים שהיו בתחילה אורות, חזרו להיות לאור שיאיר את לִבם של בני האדם. ענן היושן שכיסה את פני השמים בריח של עצבות גם הוא התפזר והלך לו למנוחה יחד עם שברי הגמ"חים הישנים שנחו במקום בלתי־ידוע.

מעשה בנשמות שביקשו לצאת ולבוא

נשמות הומות מאחורי תריסים עבים של מילים. סודות שלא יבואו לעולם, עתידים להזדייף בעליזות בפה מלא, והם נותרו בבתוליהם.
חותם בתוך חותם פוקק על בכי הנשמות, ופרכוסיהן יֵרָאוּ רק בהעוויות כד הקבורה הלבוש במחלצות טווסיות של מילים.
משתוקקות לצאת ולבוא, לנגוע, להשיב הכל להיכן שהיה טרם ככלות הטרם. בוכות הנשמות ובוכים הגופים, דמעה יצאה לחוץ, ובאישונה משתקפות הדמויות ומזדווגות, ונולדה האמת. הרפו הנשמות מהֶמְיָתָם, ובאה מנוחה לַיְגֵעוֹת.
שכבו הנשמות לישון, עלו עליה שנצרכה להם, סיפרו זו עם זו, עשו מה שעשו, עד שהגיעה שעתם לרדת.
משנזכרו בעונג הזיווג פנו לרדת, משנכנסו לדרכם שאין ממנה חזרה זכרו את כל המעשה שנשכח מהם ואת הצער הגדול שהיה כשביקשו לפגוש ולצאת. ובכו בכיה גדולה ונוראה, שלא יכלו לחזור למקום שהיו, עד ששמעו הנשמות למטה והתנענעו מעוצם הצער, והתנענעו כדי הקבורה הלבושים במחלצות טווסיות של מילים, וירדה הדמעה, ובאישונה נשתקפו הדמויות ונזדווגו, והיו כל העולמות משתקפים באישונים ומלאה הארץ דעה.
עד ששכבו שוב הנשמות לישון.

מרכבה לאדם מנוקב

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.
יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.
על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.
אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.
– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.
התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.
– "בוודאי". אומר לי האברך.
-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"
התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.
-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."
-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.
ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.
ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.
אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.
אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.
שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.
"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".
-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.
התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.
בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.
הם נראים שלמים, בטהרתם.
אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.
'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.
ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.
רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.
-"לנקב?" הוא שואל אותי.
-"אין צורך", אני אומר לו.
אין צורך, אני כבר מנוקב.