היום עבש ומעיק מריח הצבע הטרי שבבניין. זמן רב שלא היו כאן בני אדם, שלא לדבר על שאינם בני אדם. בכניסה מוטלות שקיות אשפה צרורות, ואולי בסוף הערב יהיה להן דורש. יוצאים לעשן, שבים אל שולחנות הכתיבה. אין יפה יותר מרעש מקלדות ליום נפלא נוסף של אורבניות שלעולם לא נגמרת.
מתי עזבת את הארץ, ומתי תלכי מלבי?
כשהערב יורד, שקיות האשפה עדיין כאן. החתולה הפיסחת, המוכתמת בשחור-לבן, אוכלת רק מהקעריות שליד דלת הכניסה. היא לא כמו אלה הנסות על חייהן בחוצות בתגרות על פרורים. היא התינוקת של כל אלה שלעולם לא יהיו להם תינוקות. אופנוען במכנסיים קצרים עוצר ליד אישה גבוהה בשער מחומצן. קמוטת פנים וירכיים, היא מציעה לו סיבוב. כאן בסמטה אוטמים את הלב במזרק, ואחר כך כורתים אותו עם גברים וסיבובים. אישה יוצאת מהסמטה, חצאית קצרה מדי, כתם אדום ענקי מתפשט על אחוריה. היא מדדה בקושי על רגליים צפודות, בוכה בכי ילדותי בקול צרוד. עוד אופנוע שחור בוהק עוצר בחריקה.
אני בכלל בבית הכנסת. לוטש עיניים גדולות בטליתות. החדר מלא בריח סמיך של זיעת טליתות. מישהו דופק על הבימה ובוכה בצרחות, קולו מתערבב בקול האישה מהסמטה. אני לדודי ודודי לי, הרועה בסמטאות, הנוסע באופנועים, המרעיש במקלדות, המשליך לאשפתות. קמה מהומה גדולה, וכמה טליתות נופלות על פני, גוררים אותי החוצה. הריח המשכר של הטלית, רק שלא ייפסק.
דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה.
דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים.
"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד".
יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.
אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.
דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.
אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.
אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.
מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.
ואיך אבוא אל המלך ערום?
מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.
תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.
עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.
אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.
עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.
אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.
אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.
ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.
ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.
עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.
הטריאקי עדיין הצטמצם על האש. בועות קטנות שמחפשות את עצמן שואפות להצטמק, להתאיין. כאילו לא היו מעולם גזר ושום ובצל ושמן וסויה. כאילו לא היו מעולם בעלי נוכחות נפוחה, בולטת, מלאת שאיפות ואמונות ותחושות. עכשיו נשארו רק בועות קטנות מתאיינות שמעולם לא היו בזהות אחרת.
המופנמוֹת האלה כבר אינן הגזר והשום והבצל והשמן והסויה. מעולם הן לא היו כל אלה. הבועות האלה הן יצורים מיקום אחר, נושאים זהות אחרת, מרגישים אחרת. בעצם מי אמר שהם אחרת? אולי הגזר והשום והבצל והשמן והסויה מרגישים אחרת והבועות מרגישות רגשות נורמליים?
תפוחי אדמה שמנמנות לבושות בסינר קליפה פרחוני עשו את תפקידן כמו תמיד. בעייפות בלתי נלאית ובהכנעה של עיניים תוהות. החום כל כך מעיק, והן ממשיכות להגיר נוזלים ולטעום את עצמן באצבע עם ריח של שמן זית ופפריקה. קבבים גבריים שמזמן ברחו ממחבת הפסים הבוערת ממלאים את האוויר בריח. ריח חזק, בוטה, שוביניסטי. הם מספרים בגאווה על פטרוזיליות וכוסברה שכבשו בקסם שיש רק להם, על קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה דברים שאין לאף אחד. נגסתי בהם. נגיסה מלאת תימהון, ועוד אחת. הם היו דהומים. דמעה שומנית נזלה מעיני הג'ינג'ר המתות שלהם, במין מחווה של רגישות פראית.
לא היה בהם כלום. ריקים מעבר מרקיב, זכים מדמיונות עתיד. רק הווה מלא ניחוחות ושמחה ועצב ואכזבה ואהבה מדושנת. בפינת מרחב ההווה עמוס התחושות שכב בצל ירוק אחד. לאחר שהפצרתי בו הוא הסכים לספר לי על הכל. "לא תמיד זה היה כך", אמר במין אדישות כזו, כמו היה מספר אגדת עם רחוקה שלא מעניינו בכלל על יום הֲפוֹך הביצים לחביתות.
"פעם היה פה עבר ועתיד וכל הדברים האלה שהבועות מנסות לחפש ולא מצליחות". הוא השתתק לרגע כשעבר שם איזה אחד ענק במיוחד.
"הכל היה יפה ומלא באצילות תמה ודמעות רבות נאספו באוצרות עדן שליד מחצב אגוז המוסקט הקדמון. ואז באו אותם ענקיים שאתה רואה עכשיו. מארץ רחוקה באו. מעבר להרים החופפים על מכתש הערפל". שוב עבר אותו ענק. הפעם הוא היה קרוב מדי.
"מה הם עשו, הענקים?" שאלתי את בצל ירוק. היה שקט מדי פתאום, וכל הריחות התערבבו למין צחנה מקסימה. התעטשתי והבטתי על פניו האצילות של בצל ירוק, תוהה מדוע הוא לא ממשיך.
הפינה היתה ריקה.
לרגע הבליחה שלולית דם בועות טריאקי. רגע אחד של ייסורי תוהו, והן כבר לא היו. מעולם הן לא היו. ומה זה היות בכלל? אולי זה ההיות האמיתי?
ומאחר שהן לא היו לא יכולתי לשאול אותן תשובה לכך, ועד לרגע זה אני תמה תמיהה מוחשית על עניין זה, ולא בא לידי.
נחש הספקות מזמן עטף את אבני השפה העקומות, והוא אינו נחפז לשום מקום. הוא ממתין לו בסבלנות ליד התחנה המרכזית של הנחשים, שם סרסורים־נחשים ולקוחות־נחשים עם פני ארס ממהרים תמיד לאן שהוא מאן שהוא.
ליד התחנה המרכזית של הנחשים יש את שלום הפלאפל. של הנחשים, כמובן. בכל מקום יש את שלום הפלאפל, והוא אף פעם אינו נמצא ליד הארגז של הפיתות. שלום הפלאפל הוא מין רעיון, סמל. סמל לשלום הפלאפל שנמצא בכל מקום ובפרט ליד תחנות מרכזיות.
בין שלום הפלאפל של הנחשים לבין קבצן־נחש ממזרי במיוחד, יש אשה חרדית. לפחות כך נראה על עברה שצילק בנהנתנות את פניה העצובות. עבר חרדי לאשה־נחשה זה צילוק של ממש. יש אומרים (בעיקר בדרום התחנה) שעברה של האשה הוא שגרם.
אהבות נופלות על מדרכות שבורות ופועלים מנגבים את זיעתם בפיתות פלאפל משלום הפלאפל. מתלים שבורים ונעליים קרועות. שווארמה. המאבטחים תמיד יוצאים לאכול בבגט שעל המדרכה ממול. נחש הספקות אינו מתעניין בכל אלה. הוא מחכה לאחרים.
אתמול נפלה שם אהבה אחת, גדולה ועצובה במיוחד. רק שלולית הבוץ מהביוב הזורם אספה את שבריה למדורת כתמים מכוערת. נחש אחד, ועוד נחש.
האשה החרדית באה שוב. נעמדת על המדרכה שליד שלום הפלאפל. פושטת יד גרומה, מלאת סדקים של חורף ופצעים שחורים. איש אחד עובר, זורק לה מטבע. המטבע נופל והיא מתכופפת. לאט־לאט היא מתכופפת. מרכינה חוליה אחר חוליה בגב כואב, מנסה לחפש את המטבע, לחסוך הרכנת חוליה לא נצרכת. מבטה נפגש בשלולית הבוץ המסריחה. מדורת מים עשויה שברים שברים של אהבה גדולה ועצובה במיוחד.
עוד מבט אחד.
נחש הספקות מרים את ראשו, פוער זוג עיניים חלולות.
ומדורת המים ממשיכה לאסוף שברים שברים של אהבות עצובות במיוחד.
הוא צובט, הזיכרון, בכל פעם מחדש. מעז'יבוז'. שבועות תשע"ג.
היו שם מאמינים רבים, בהם חברים קרובים שלי. היו שם חסידים ופורקי עול שמתערבבים יחד במין אהבה יהודית שמגלים את קיומה רק כשנמצאים במעז'יבוז'. כולם באים לתפוס משהו, אבל לא כולם יודעים מה הם באים לתפוס. מעז'יבוז' היא בסך הכל ייצוג של משהו בפנים, מין צלם מגושם של הדבר האמיתי שרק האדם יכול לדעת מה הוא באמת.
היו שם אוקראינים חסונים שהסיעו אותנו לילות שלמים עבור כמה דולרים עלובים, והם תמיד שתקו. בלי להתלונן, בלי לקלל (רק לפעמים כשלא רואים), במין גבורה אוקראינית כזאת, לסבול בשקט. ויטאלי היה האלכסיי שלנו. מין בעלגוּלֶה בוק כזה, שכמה שניסיתי לרחם עליו הוא לא אפשר לי לעשות זאת. הוא הביט על החסידים הנרגשים ולא היתה אף שאלה בעיניו. חיפשתי משהו של סקרנות בפניו הסמוקות, ביקשתי את רוחו, רוח האדם, אבל היתה שם רק האדישות הזאת, אדישות של יצור שאבותיו הקדמונים חדלו מלהתייאש.
היו גם שלושה ימים של התעלות. המון שירה ואוכל. חסידים אמריקאים ששרו בהתלהבות ניגונים איומים, עיניים חלולות של נערים שרק הבעל שם טוב מכיל את גודל הריק של נשמתם, כמה יהודים שברחו כל הזמן אל הפינות, אבל ניחוח מגרה של צניעות הוא שהסגיר אותם.
ככה זה עם הויכע זאכן
היה גם את המאקאווער. איש ירא שמים שאחריו נשרכים כמה חסידים גרומי פנים, בעלי עיניים שגם אם הן כחולות, הן תמיד יראו בעיניך שחורות ועצובות, כאילו היו ציור של איזידור קאופמן. גופים שתמיד מתנועעים בכפיפות, שוקיים צפודות מרובבות בגרביים שחורים, וצוואר שיורד לו מתחת לכתפיים. קפוטות משי ענקיות ומקומטות, וגארטל ארוך שחונק את הקפוטה, מצמיד אותה בכוח אל הגוף הרזה. הויכע זאכן. ככה הם היו עונים לי אם רק הייתי מעז לשאול אותם על מה שהם עשו. אבל לא העזתי. כי הם היו כאלה קדושים ובתוליים ופחדתי מהעיניים השחורות האלו שהיו מביטות עלי ביידיש. ככה זה עם הויכע זאכן.
תמיד יש להם מה לעשות, למאקאווער ולאנשיו עם הפנים התמהות. הם עסוקים תמיד. הולכים בחיפזון. רק בשבת אחרי התפילה, אז יש מנהג ללכת במתינות ולדבר, מה שנקרא סוד שיח חסידים, אז הם הולכים לאט, בצעדים מיוחדים כאלה. אבל גם אז יש משהו של חיפזון באיטיות שלהם. כאילו הם נחפזים להיות איטיים, כי כך הוא המנהג. תמיד הם יודעים מה צריך לעשות ברגע המסוים בו הם נמצאים. תמיד יש איזה מלמול, תפילה, מנהג, מסורת, הלכה, מצווה או מחשבה שאפשר לפספס. והם לחוצים. נערווין קוראים לזה ביידיש. אני מסתכל עליהם ואני מתעצבן, אבל יש לי נערווין שאני חייב להמשיך להסתכל עליהם. אני רוצה לרגע להיות שם במקומם, לעשות כל הזמן את מה שיהיה לי לעשות כשאצטרך לעשות כל הזמן. ואני מתעצבן אבל לא יכול להפסיק לרצות להיות שם במקומם.
אבל הם לא מרגישים את הנערווין. הם לא יכולים בלעדי הדברים שצריך לעשות. אם לא ייוותר דבר לעשות הם יהיו נבוכים מאוד. הם ימוללו משהו בקצות האצבעות הלבנות שלהם ויחכו למשמעות. בטח יש להם גן עדן מלא במטלות עתירות פרטים מסובכים, ויש בו את כל המנהגים החסידיים המענגים שקיימים ביקום, ותמיד יש שם דברים שלא עושים ושכן עושים, שעושים לפני ושעושים אחרי, והם לעולם לא נגמרים. בגן עדן הזה ידונו אותי לשנים עשר החודשים של הרשעים בגיהנום. אני אשב שם שקוע במחשבות הלא נגמרות שלי, אסתכל בלי יכולת להפסיק על כל הגארטלעך העסוקים. הם ירטטו בעונג העשייה, ואני ארטוט בתסכול ההסתכלות. הם לא יוכלו להפסיק מחמת העונג, ואני לא אוכל להפסיק מחמת הכישוף. בעצם, זה לא משהו שיהיה בעתיד. זה קורה עכשיו, במעז'יבוז', כל הגן עדן-גיהנום הזה.
חיים שׁוֹלֶם דייטש
חיים שׁוֹלֶם דייטש, המשפיע החב"די עם החיוך הנצחי, מרכז סביבו חבורה גדולה המורכבת מחבדניקים, חסידים, ועשיר אחד שמאפשר לכל העסק הזה לעבוד כמו שצריך. חיים שׁוֹלֶם הוא איש צנוע ותם. תמיד הוא מיושב בדעתו, ולעולם הוא אינו נחפז לשום מקום. מין שמחה רחבה יש לו שמאיימת להכנס לעולמם של המאקאווערס. הם מצידם ממהרים לדחוק אותה לצד ולעשות איזה דבר מה שישאיר אותם על קרקע יציבה.
החבורה מתנהלת במתינות ולא מתאמצת להצטנע יתר על המידה. כולם רוצים להיות חלק מהחבורה של חיים שׁוֹלֶם. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ובמה הוא מאמין, וההתוועדויות הארוכות הן כל מה שהנשמה החסידית צריכה. כשחיים שׁוֹלֶם פורס את הכל על השולחן, זה נראה קרוב יותר מאי פעם, הדבר הזה שכולם מחפשים. כשהמאקאווערס מבחינים בכך, הם נעשים נבוכים. הם לא מורגלים בכך שזה נמצא כאן ועכשיו. כאן ועכשיו זה רק מה שעושים כי הכל יכול להתהפך בכל רגע. אין לדעת מתי הדברים ישתנו. יש דברים שאנחנו לא מבינים בהם, וכל השפע והאור שהספרים הקדושים מדברים בהם זה הכי הויכע זאכן שקיים. הם מצטנפים בקפוטות הרחבות שלהם ומזכירים לעצמם כי לא לעולם חוסן. חיים שׁוֹלֶם לא נראה מאויים מאלוקי מאקאווא, כל עוד הוא אינו האינסוף בעצמותו ממש.
הפעטער
וגם הפעטער מגיע. אמריקאי בעל זקן לבן וכרס לא מבוטלת, שצחוק רוקד על משקפיו העגולים. לפעטער, בדיוק כמו למאקאווער, יש אנשים. בשונה מכפופי הגו של המעקעווער, חבורת הצעירים שמקיפה את הפעטער היא עגלגלה ורועשת. הם תמיד הולכים במרכז השביל בקבוצות ענקיות, צוחקים צחוק מתגלגל מדי, וזמנם אף פעם אינו קצר. לסיגריות שלהם יש ריח של עצב, כמו ריח של מישהו שדיבר הרבה מדי, כמו זיעה של אחרי טיסה של שתים עשרה שעות.
בסעודות הארוכות הם שרים בקולניות, מתגודדים בקבוצות גדולות. ידיים בטוחות מחבקות כתפיים. צעיפים ממותגים. משקפיים. זקנים מעוצבים. שפתיים משורבבות בחדות. יִיצי מרוקן כוס וויסקי. מעביר לשרולי את הג'וינט. טריפים מסתובבים בין הקפוטות הגזורות. בצד הוא בוכה, הבחור עם הכרס הנוזלת והבדיחות באנגלית יידית. הפעטער מניח עליו יד עם אצבעות קצרות, מרגיעות. מקשיב לו בלי לומר מילה.
בשולחן של חיים שׁוֹלֶם דייטש מתנהל דיון בחסידות. מימינו של חיים שׁוֹלֶם יושב הגביר, משמאלו יושב בחור מישראל עם עיניים מרצדות, משה קוראים לו. חיים שׁוֹלֶם מדבר בביטחון, משה מתקיף בהתרסה. משה זקוק לחיים שׁוֹלֶם שידבר בביטחון, וחיים שׁוֹלֶם זקוק למשה שיתריס. אין התוועדות של חיים שׁוֹלֶם בלי משה שיתריס. בשולחן יושבים רבנים חבדניקים שזקנם כבר מלבין, והם אומרים את דעתם תוך שהם מוזגים עוד וודקה לכוס.
אלהא דיוילי עננו
ליד הכיור מספר לי יוילי את סיפור החיים שלו. משפחה חסידית מבאבוב. אבא הוא איש מכובד. א שיינע ייד. יש לו כסף וחדר עבודה עם ספריה תורנית ענקית ממהגוני. הוא אוצר בלום של מנהגים, והוא מכיר אלפי ווארטים וסיפורי צדיקים נדירים. לאבא של יוילי יש פנים חשובות, והוא מקבל כל יום בספרייה את השנוררים מארץ ישראל. בין שש לשמונה בערב הוא יושב ליד המכתבה, ערמת ספרים מונחת על השולחן, שלושה מהם פתוחים, והוא רכון על צרור דפים כתובים בצפיפות, מחזיק בידו הימנית עט מוזהבת.
בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת, נראה אבא של יוילי כמו מלך באבובי. הוא צועד בצעדים מתונים ברחובות של בורו פארק, עשרת בניו הנשואים מקיפים אותו מכל הצדדים, ואז היא שעתו היפה ביותר של אבא של יוילי. על ראשו מונח המלכות'דיגע שטריימל משער קנדי, את גופו הרחב מכסה הקפוטה המבריקה שמעליה ראזשוואלקע, וגרביים לבנים מסנוורים את הרחוב. עשרת בניו של אבא של יוילי משתדלים להפתיע אותו עם סיפור צדיקים שעוד לא שמע, אבל כמעט תמיד הם לא מצליחים.
יוילי שונא את אבא שלו. הוא לא חוזר איתו בשבת מהתפילה, והוא גם לא רוצה ללכת לתפילה בבית הכנסת. הוא מתעב ווארטים על פרשת השבוע, והוא גם אף פעם לא יודע איזו פרשה קראו בבית הכנסת השבוע. הוא כופר באלוהים של אבא שלו, והוא לא מכיר אלוקים סביר יותר. על הבעל שם טוב הוא לא רצה לשמוע, שם שהציף בו ריחות כבדים של מהגוני, צ'קים, ועט מוזהבת אחת המרפרפת מעל צרור דפים איום.
אל הבעל שם טוב הגיע יוילי רק אחרי שהכיר את הפעטער. זה היה לאחר שאבא שלו זרק אותו מהבית כשהוא תפס אותו בשבת עם האייפון. כשיוילי נפגש עם הפעטער הוא כבר היה בלי כיפה, ודת עשתה לו רק גזים בבטן. מאז קרו דברים שגרמו ליוילי לחזור לשמירת מצוות ברמה כזו או אחרת. יש לו אלוקים כלשהו, מישהו שתפקידו לעשות את החיים יפים יותר. הוא תמיד אוהב וסולח, וגם כשהוא כועס הוא בעצם לא מתכוון. יוילי לא מחפש אמיתות מוחלטות שיפסקו לו בשאלות קיומיות, הוא עוסק בעיקר בשרידה מתמשכת. מאז הפעטער, הבעל שם טוב הוא הכל בשביל יוילי. הוא כל מה שהיה יכול להיות טוב בחיים אלמלא הדברים הרעים. הוא מכיל את הקשיים, אוהב את כל היוילים והייצים והשרולים גם אם הם לא יודעים את פרשת השבוע, הוא נמצא במרתפים האפלים של הנפש ומשתתף בכל החטאים האומללים. הבעל שם טוב של יוילי הוא החרטה שלו, הוא הרצון שלו לשלמות, הוא האהבה שנחסכה ממנו, התשוקה שנעלמה ממנו.
יוילי עוזב אותי, משתחל אל טבעת הזרועות והכתפיים הנעה מצד לצד. הוא נעלם מהעיניים שלי. פתאום כולם נראים דומים כל כך. הפעטער מנצח על המקהלה, צחוקו מעיר את הבחור עם הכרס הנוזלת שנרדם שם בפינה. והשירה רודפת את הדבר העצוב הזה בפנים עד שהוא נאלץ לברוח למרתפים הכי חשוכים. רק בהם משהו נעצר ונרגע.
אחרי הסעודה הולכים החבר'ה של הפעטער אל הציון של הבעל שם טוב. הם מצטופפים בין הקברים ושרים שעות ארוכות. יוילי בוכה על הציון. הפנים של כולם משתנות, משהו מתרכך בשרירים הקפוצים. לא יודע איך לקרוא למה שקורה להם על הפנים. אולי זו תמימות, אולי שלמות. אולי שלמות של חיפוש אחר שלמות. כל שנה בוכים הנערים על הקבר של הבעל שם טוב אחרי הסעודות. כל שנה הם שרים שעות ארוכות וכואבים את כאב החטאים. כל שנה הם מתחרטים, מתחננים, צועקים ואוהבים. כל שנה פניהם משתנות ומשהו חדש ונשגב עולה עליהן.
אני מנסה להיות חלק מהם לרגע אחד. לבכות על הציון בלי פקפוק, לשיר שירים של קרליבך ולטהר את נשמתי שמביטה בעולם בתימהון מתמשך. הקול שיוצא מגרוני רווי האלכוהול, סדוק. התנועות שלי מאולצות. אני מנסה לטעום מגן העדן שלהם, אבל זו כף הקלע שלי.
בגן העדן של מאקאווא
אינני יודע מה עושים כשעומדים על קבר דומם. החסידים הרזים מתנועעים עם ספר תהילים קטן, וניכר כי הוא מהווה מקור השראה עבור העיניים המצועפות שלהם. אני מנסה לצוד לי ספר תהילים קטן בתוך הדוחק ומתחיל להתפלל את הפסוקים. תהילים הוא ספר יפה, מלא במשמעויות. הוא מתאר דברים שקל כל כך להזדהות איתם. דוד הוא מלך של החוטאים. הוא מספר על הדברים הכי אפלים שקורים שם למטה, גם על האמונה המיוחדת שיש רק למי שאין לו עיניים שחורות. אתה חטאת? אני שואל את החסיד הגבוה שמתנדנד ליד הארון. וואס? הוא שואל אותי. מזל שהוא לא שמע. הוא לא נראה אחד שחוטא, אבל הוא מתנהג כמו אחד שבכל רגע יבואו הרָעים ויתפסו אותו.
מה הוא מבין בתהילים? אולי את מה שיוילי מבין, יוילי שלא יודע עברית וסתם קורא בספר הזה בלי להבין חצי מהמילים. אולי הוא מבין את מה שהלא חוטאים מבינים. כי גם לאלה שלא חוטאים יש מקומות אפלים. המקום של הלא חוטאים שלהם הוא המקום האפל. הם מפחדים פחד איום מהמקום הזה, אולי בגלל זה הם משכנעים את עצמם שהם הולכים לחטוא, כדי לא להרגיש יותר את המקום האפל של הלא חוטא.
אוהל הבעל שם טוב ותלמידיו במז'יבוז'
מעז'יבוז' היא משהו גדול כל כך. כך לפחות נראה מאוסף היצורים המבקשים לתפוס אותה. לכולם יש פינה גדולה ונשגבת להאחז בה. לכולם יש משהו בפנים שאפשר לפסל ממנו את המעז'יבוז' שלהם. ואני רק מביט על כל זה ומחפש את המעז'יבוז' שלי, זו שתתן לי את מה שהיא נותנת ליוילי, לחברים שלי, לחסידים של המאקאווער ולחיים שׁוֹלֶם. הם מתעלים כאן, כל אחד בדרכו. משהו בנשמתם מתבהר, שלמות מיוחלת עוד מעט כבר כאן. שלמות. הו, שלמות. שלמות וטהרה, דברים חשובים מאוד במעז'יבוז'. גם יוילי רוצה טהרה, בדיוק כמו של המאקאווער. לעולם הן לא נוגעות אחת בשניה, הטהרה של המאקאווער והטהרה של יוילי. אבל הן נראות באותה צורה, נחשקות באותה מידה, חמקמקות כמו הטריפים שזזים בין הבעקיטשעס.
אני לא ברור עם עניין השלמות שלי. אינני יודע אם יש לי כזאת, אם אני צריך לשאוף שתהיה לי כזאת, אם לעולם לא תהיה לי. אולי אני בעצם שלם כמו המאקאווער שחושב שהוא צריך שלמות ולמעשה היא כבר אצלו, שמורה עמוק מתחת לגארטל ההדוק. אולי שלמות זה כשרוצים שלמות אבל בעצם היא כבר ישנה. אולי אין בכלל שלמות, אולי לכל אחד יש את השלמות שלו ויכול להיות שאלו דברים סותרים מאוד. ייתכן גם שהכל נכון והכל לא נכון.
למה נסעתי, אני שואל את עצמי. את השאלות האלו יש לברר בפנים ולא באוקראינה. אולי טוב יותר לנסוע, אני אומר לעצמי. אתה מנקה את הנפש, מייחד את עצמך למטרה רוחנית, מיטהר, מתכונן. אבל במה הבעל שם טוב יכול לעזור לי במה שאלוקים לא עזר. אלוקים עוזר לך, זה אתה שמתאמץ לא להיות שם. הבעל שם טוב שאני יכול לתפוס הוא הבעל שם טוב כפי שהוא מיוצג אצלי. כלומר הוא משהו שנמצא בתוכי, גם בלי לנסוע אליו. מיהו הבעל שם טוב שלי?
יש כל כך הרבה שאלות ביקום שלי, שעד שאפתור אותן כבר אגיע לגן העדן של מאקאווא, שם יפתרו לי את הכל בפתרונות איומים. יתגלה אלי בעל שם טוב בלתי נסבל שעוסק ללא הרף במנהגים עמוסים בפרטים. הוא ישפד את הבעל שם טוב של יוילי בעיניים שחורות, וזה ירגיז אותי עד כדי שאחזיק בגארטל שלו בתקווה שאעשה חלק מהדבר הזה וזה יתחיל לענג אותי, כפי שזה מענג את כל החסידים הכפופים הנחפזים פה ללא הפסקה. להחזיק בגארטל של הבעל שם טוב של מאקאווא, זה עונש ראוי בהחלט למי שלבעל שם טוב שלו כלל אין גארטל. האם לאחר שנים עשר החודשים במאקאווא יש בעל שם טוב אחר שמחכה בגן העדן שלי? אולי בכלל אזדכך כל כך עד שאהיה מאקאווער בעצמי. אולי זה אותו בעל שם טוב רק שאיתי הוא ייפגש כשהוא מסובב את הגארטל שלו על הראש כמו בנדנה. אין לדעת.
עיניים מספרות סיפור רחוק כל כך. סיפור שהתרחש טרם כל העיניים חדלו להתאיין. אך העיניים הטובות, הממוסגרות בשני עיגולים חומים, עדיין ממשיכות להתאיין, כדרכן. אולם מציאותן של העיניים איננה יציבה כפי שאורכו של הסיפור מתמשך עד אין קץ. הסיפור הוא סיפור אחד, לא שניים. סיפור ארוך שמי יודע מתי יסתיים והאם יהיה לו סוף טוב. האם הוא יסתיים בקיץ? או שאולי הוא יישאר שם במחוזות החורף הארוך שאף פעם לא נגמר? הוא עתיד להתקרב אלינו, לכאן ולעכשיו? או שהוא לעולם יישאר שם רחוק. רחוק מן העין, רחוק מן הלב, אולי בכלל לא קיים, אולי קיים רק קיימוּת של חוסר קיימות, של ריחוק, של איון, של לא ולא של כן.
וכל העיניים כבר מזמן חדלו להתאיין. והכל נהיה סתם קיץ וחורף, מין ריטואל עונתי חוזר על עצמו. הכל איבד מאורכו, מהמשמעות הקיומית שבו. והעיניים מתחילות לקבל קיום משלהן, מפסיקות לשקף כחלון זך משהו טמיר ונעלם, כי חדלו להתאיין.
ומסך מחשיך על העיניים ואין איש שם על לב, והכל קיים בנפרדות מבלי לשקף את שנמצא, מבלי לאיין שוב ושוב את שלא נמצא. כי מי יודע האם הנמצא הוא אכן נמצא, או שדווקא שאינו נמצא הוא שנמצא. או שהנמצא איננו נמצא, והאיננו נמצא הוא הוא הנמצא.
ורק העיניים המרחפות מעליך ממשיכות לספר לך את סיפור האין, סיפור רחוק כל כך מימים של חורף ארוך בלתי-נגמר. והן ממשיכות לאיין בְּזַכּוּת את כל המציאות, והן מספרות על מציאות רחוקה מאוד של אין.
הן לא אמרו דבר. העיניים.
האם אפשר לומר בכלל משהו?
כשעמדתי מולן, מול העיניים המתאיינות שניחוח דק של עוגת שמרים עוטף אותן, מערפל את ערפלי טוהרן, כשעמדתי מולן חשתי את המציאות הזאת באמת, כתורה מסיני.
האם אפשר לומר דבר? מהו דבר? מהו שאינו דבר? מהו דבר שאינו דבר ומהו דבר שהוא דבר?
וכל הדברים נדמים בעיני כאינם דברים, אבל באמת הרי הם דברים ככל שיכול להיות.
כי דבר הוא דבר. הוא קביעה ריאליסטית, שעליך לאמור מעתה: דבר זה הוא דבר, ואין איש שיכול לערער על כך. והרי זה כלל לא נמצא בתהומות אישוני עיניים אלה העטופות בניחוח עוגת שמרים.
אין בכלל דברים. וודאי לא דברים המצהירים על עצמם כדברים. ומכורח שאין בכלל דברים, הרי הדברים כאן בעולם הינם דברים ככל שיכול להיות דברים. הנם מלאי תודעה גסה ונפרדת, מרובבת בכתמי שגרה, כתמים של קיץ וחורף, מלוכלכת בצואה של סתם, בהצצה קרובה מדי, חסרה את איון המרחק. ומכאן, שאותם דברים שאינם דברים כלל כי אין בכלל דברים, הרי הם דברים מאוד מאוד.
והעיניים הטובות המצועפות, ממשיכות לספר סיפור רחוק, אך אינן אומרות דבר. כי אין דבר בעולמן של העיניים, ואם הוא ישנו, הרי הוא דבר דִּבְרִי מאוד, והוא אינו ניתן סתם כך להיות דבר, אלא הוא בבחינת שאינו דבר. ועל כן אותם דברים שאינם יכולים להיות דבר, הם הדברים שהם דברים במאוד מאוד.
ולא כל דבר יכול להיות דבר, אך מיהו אותו דבר שיש להיות כמוהו? האם בכלל יש לשאוף להיות דבר? מול עיניים מצועפות בניחוח עוגת שמרים אין צורך בתשובות.
זו המציאות בעידן החורף הארוך והבלתי-נגמר. מציאות של דברים ספק-דברים ואינם דברים שהִנָּם דברים במאוד מאוד. מציאות שאינה ומציאות שישנה.
עַרְפְּלֵי טֹהַר.
"אני צריך רב" הוא אמר לי, תוך שתלתלי שערו הארוך טופחים שוב ושוב על פנים עטופות בספק-צחוק תמידי.
"אבל אתה… חילוני?" שאלתי אותו. תמה על עצמי שחטאתי בחטא ההגדרה, מהשנואים עלי.
"אז מה!" הוא זרק את המילים בפשטות. "אני צריך רב, שיורה לי את הדרך, שינחה אותי בחיים". תלתל אחד נח כמעט על ידית ההילוכים הזקנה.
"בחלק הרוחני?" ניסיתי לברר.
"רוחניות זו לא מילה יהודית בעיני. בחיים, שיורה לי הלכה לחיים".
יצאתי מן המכונית החבוטה, העמוסה בשלווה ספק-צוחקת, בפשטות ובתלתלים אל עשנה של בני ברק. עשן העולה מכבשן המכוניות, בוכה את בכיים של האנשים הממהרים ברחובות ואינם יודעים כי נסים הם באין רודף. עשן המיתמר מעל צרחות המגאפונים המכריזים על החובה להצביע בבחירות עבור המועמד של גדולי ישראל.
ולא הפסקתי לחשוב מאז על מה שאמר החבר הזה הגבוה. בשקט אמר את דבריו, בביטחון, מבלי שנזקק לזעוק כנגד החולקים עליו, אפילו לא אחז בידו מגאפון כדי שישמעו.
המשכתי ללכת, מתפייד אל תוך עשנה של בני ברק. רחוק, שם בצומת המתפרקד תחת ביתי, צעק איש ענוב בעניבה יודעת-כל לתוך מיקרופון. המון זועם מילא את הרחוב וכיסה אותו בעשן שחור. האיש צעק, עניבתו רטטה, גם האורגניסט החסידי שהרביץ לקלידים הצליח להכנס לאווירה.
ומילותיו של חברי עדיין מהדהדות באוזני, מביאות עמן ריח של מכונית ישנה, ריח של אל אחד.
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אומר החבר שלי, קולו נעשה משונה בתוך המולת הצעקות של האיש בעניבה ודפיקות הקלידים של החסיד המפונפן בפאות קרשיות.
"אלהים אחרים הוא א-להים דתי, או חילוני", שערותיו כמעט נוגעות בבורסלינו של המזוקן מימיני. הוא הסתובב בבהלה, ומיד המשיך לשיר "ימים".
השירה התגברה פתאום, האנשים החלו לדחוף זה את זה, מצמידים את נחותי המזל אל תריסי הקיוסק שנסגר היום מוקדם מדי.
בלילה ראיתי מחזות משונים. היה איזה כרוז שעבר בכל העיר עם הקלטה של ילד, והוא צועק לעוברים ושבים: "יהודים רחמנים בני רחמנים, הצילו את אבא שלי, הוא טובע בטומאת האינטרנט, הצילו אותו". אחר כך התחלף קולו במעט והוא צעק: "אלוקים, הצבע עץ, תן את קולך לרשימת בני התורה, אחרת יהיה סופך רע ומר".
ואז הצטרף אליו האיש מהעצרת, עניבתו רטטה יותר מתמיד, והוא צרח בקול מעוות "אלוקים, עשה לך רב, שמע בקול גדולי התורה שהורו להצביע ג', תן את קולך לרשימה היחידה של בני התורה, ועשית ככל אשר יורוך".
מבעד לצווחות המתערבבות ראיתי במעומעם את אלוהיהם, הוא היה מפוחד למדי, אפו דבוק לתריס של הקיוסק, המון אדם רומס אותו במאמץ לראות טוב יותר את גדולי התורה שהגיעו במיוחד לעצרת.
פתאום פנו האנשים אלי, זיק של הבנה ריצד בעיניהם החלולות מהתלהבות, והם החלו רודפים אחרי בסמטאות. "כויפר!" צעקו בחוזק ונעצו עיניים זועמות בחברי הגבוה ובשערו הארוך.
ריצתם התגברה, כמעט שאחזו בזרועי, אלא שפתחתי את דלת ביתי ונכנסתי לתוכו, רועד כולי.
"רוחניות זו לא מילה יהודית", חזר חברי שוב בפשטות, תוך שהוא לוגם בשלווה מכוס הקפה שבידו. "גם חילוניות זו לא מילה יהודית" התעטפו פניו לרגע במסך של ספק-רצינות.
"צריך רב, רב שינחה אותי, שיורה לי יהדות, הלכה למעשה בחיים, שיורה לי את הדרך שלי אל הקדוש ברוך הוא".
"צריך א-לוהים", פתאום אמר ותלתל אחד שלו נוגע בשלולית זעירה של קפה שנקוותה על השולחן. "א-לוהים של יהודים, של גויים, של חילונים. א-לוהים שיראה לי את הדרך בחיים".
למרגלות ביתי התפרקד שוב הצומת, ניסה להניח עצמותיו התשושות מארועי היום. על האספלט המיוזע רקדו אלפי פתקים שנראו עייפים מתמיד. שרידי צעקות ענובות עוד חבטו בתריסי הקיוסק, דורשים מן הפתקים לעשות להם רב, סוקלים פתקים סוררים שמצאו להם רב אחר לענות בו.
"עשה לך רב!!!" צעק האיש בעניבה יודעת כל.
"עשה לך רב!" צעקתי אני.
"עשה לך רב" אמר בשקט חברי הגבוה, ושערו הארוך התנדנד בשלווה.
אני לא מנוי לעיתון. לאף עיתון שיהיה. אני לרוב גם לא גולש באתרי החדשות השונים. הם משעממים אותי, הם מזכירים לי את החדשות שהיו לפני שנה, לפני שנתיים ולפני כל השנים שזכיתי לחוות.
היום הביאו אלי עיתון לבית, ל"עיתון" הזה קוראים "יתד נאמן", והוא מתיימר לבטא את דעתם המקורית של גדולי ישראל האמיתיים מהזרם היחידי האמיתי אותו יש לייצג באמת.
רק שאלה אחת עלתה לי בעקבות עשרות העמודים שהיו מוקדשים כולם – למעט שניים או שלושה מהם – להגנה על חובת ההצבעה לג' ולמלחמה נזעמת בגדולי ישראל אמיתיים אחרים שאמרו להצביע לג' גנרית אחרת.
הלהט המשיחי הזה, האקסטזה המופרעת, הלכלוך האינסופי שמצטבר מתחת לבניין בו אני גר לעת עתה, הצעירים המוסתים ממטה "עץ" שבבניין מאחורי ביתי, אלה שפוצעים כל הליל את האספלט בפתקי הצבעה משולהבים. איפה כל אלה נעלמים כשמדובר בהנחת תפילין, בשעטנז, בחיוך לבן הזוג או לשכן, באהבת ה', בלהיות בשמחה תמיד?
למה "יתד נאמן" או "הפלס", "המודיע" או "המבשר", מעולם לא הקדישו את כל עמודי העיתון ואף הוסיפו עליהם עשרות עמודים אחרים כדי להלחם בלהט משיחי על הכנסת מחשבה פנימית יותר על החיים? למה הטרוף ה'תורתי האמיתי' הזה מעולם לא הודפס עבור כל מצווה אחרת, נגיד מצוות יישוב ארץ ישראל או מצוות כבוד אב ואם?
חשבתי שזה כל כך עצוב שתאוות הכוח והשליטה של האדם מעבירה אותו על דעת קונו, עד שהוא נאלץ להכפיש אותו בכך שהוא מספר כי מצווה גדולה מאת הבורא יתברך להתלהט ולהתאהב בפציעת אספלט בפתקי בחירות במשך חודש ימים. עצוב מאוד שהאדם מגדיר את תשוקותיו הגסות כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו, עד שהוא מסכסך כל החכמים ומערבם באסם הגללים הנורא הזה. ולא עוד, אלא שלא נחה דעתו והוא משפשף בגללים גם את הילדים והילדות, כאילו לא די להם בצואתם שלהם, כאילו לא די בתומתם הקדושה של הישרים הללו להפיס דעתו של הקדוש ברוך הוא.
ככה חשבתי. וחשבתי עוד, שאינני יכול לקבוע שהצדק עמי, כי אין אני מתיימר לדעת את הדעת האמיתית-אמיתית של התורה, אני רק משתדל לעשות צדק בכלים הדלים אשר לי.
יש לי כמיהה גדולה. כמיהה לשוב אל מה שאף פעם לא היה לי, לחיות בתום ובאושר עד יום מותי.
אני רוצה להיות כמותם. כמו הָהֵם, הפשוטים, הצדיקים. אני רוצה להרגיש את מה שהבטיחו לי שאני אמור להרגיש. לחוות בפשטות חסרת-מעצורים את הדבר הנפלא הזה, את עץ החיים. להיות חלק בלתי נפרד, להיות אני של הם, לא אני של אני.
גם אני רוצה לכסות את מוחם של ילדיי בקפוטה מגיל שלוש עד שלא יהיה להם בחיים את מכאוב הבחירה. גם אני רוצה להיות כמו אלה שמגיעים לטיש ואוכלים שיריים בדיוק בתנוחה הנכונה, אלה ששרים עם כולם את אותו שיר באותה הרגשה. גם אני רוצה להיות מאלה שיש להם פרנסה כשהם דוחפים לקבל את השווארצע ברויט, והם תמיד עדינים יותר ממני ועושים חיינדליך, והם שואלים את עצמם שאלות מהותיות כמו: עם מי הרבי נסע למירון, ומה הוא דיבר בפגישה עם הרב שטיינמן.
והבגדים המעיקים האלה נעשים להם כעטרת לראשם, והם מוצאים גימטריאות על שטריימל וטעמים על ראזשוואלקע ושמירות גדולות.
והכל טוב להם, נהיה להם רע רק כשהם רואים אותי, אחד כזה שלמד את הליקוטי מוהר"ן והתניא שתמיד היה בארון הסגור בבית-מדרש כי צריך להיות אבל לא לומדים.
והם גם שואלים את עצמם מה לעשות כדי שהילדים יישארו חרדים. והם רוקדים ככה עם רגל אחת נשארת במקום וקצת מתרוממת, ורגל אחת זזה קדימה לסירוגין, הראש מתכופף.
וטוב להם כשהם צוחקים מהגראמען של הפורים רב שמשמח את הרבי ומדבר דברי כיבושין על סכנות הכלים הטמאים.
והם בחיים לא חשבו כמוני איזה דג לעשות לשבת, והם גם לא יודעים מה זה חריימה או סושי.
והמקרר שלהם הוא ישר, לא הפוך כמו שלי. ויש להם רק חמישה תבלינים ולא חמישים.
והם אף פעם לא לבשו את הווסטל שלהם בשביל אירוע כדי שיהיה מתאים ללוק של הנשפן, אלא בגלל שזה מער חסידיש.
והם אף פעם לא קנו חליפה שחורה חלקה בגלל שהניגוד לבלונד שלהם יוצר קונטרסט מהמם.
והם צוחקים במבוכה כשהמשפיע אומר 'כמו שאומרים היום, תחליף ת'דיסקט'.
והם שונאים את לפיד וחושבים שהוא שונא אותם, ו'בכלל, יש טענות שאמא שלו גויה'.
ואיכפת להם כשהסיעה המרכזית לוקחת לה עוד נציג במקום שלומי אמונים.
והם קוראים המבשר ומאמינים שלמוטי גולדמן קוראים שלום יצחקי והוא מדבר עם גורמים בטחוניים 'איתם שוחחנו', והם לא יודעים שהוא קורא את זה בטמקא.
ויש להם ילד שיודע לנגן והוא קצת שובב, לא כל כך שקוע בלימוד, ויש לו נגן והוא כל הזמן מקפיץ את הלאפעס שלו על האורגנית כמו מאיר אדלר,
וכשאתה נכנס לישיבה שלו יש ריח כזה באוויר, של ארוחות, חנק, וזיעה דבוקה במשקופים.
והבן שלהם לומד בחיידער אצל שרייבער
והם בחיים לא מתלבטים איזה חליפה לקנות, ויש להם שלייקעס לבנים במקום חגורה.
ובמקווה הם טובלים, לא חושבים מחשבות.
והם לא מצחצחים את הנעליים של יום חול, רק את הפערטיל שיך.
וכשהם נהיים יותר איידל הם קונים משקפי זהב עם פס שחור למעלה ומסתכלים עליך בעיניים חומות.
והם בחיים לא קנו גבינת עזים.
והם גם לא עושים בורגול. הבורגול הכי טוב שהם מכירים זה פערפיל.
והם מנמיכים את הקול כשהם אומרים אינטרנט וטלוויזיה.
והם אומרים על האישה שלהם שטוב או רעבעצין תוך כדי שהם מרכינים מעט את ראשם ומסובבים אותו לצד.
והם בכלל לא אני, וזה כואב רק לי, ולא להם.
היכל הגוונים 