את בני ברק, העיר שבה אני גר יותר מעשור, לא הכרתי לפני שנישאתי לאשתי. אחרי שבע שנים בישיבה במאה שערים, אהבתי את ירושלים כנפשי. הייתי יוצא בלילות לעיר העתיקה, להר ציון, לימין משה ולכל מקום שבו היו אנשים. וירושלים מלאה באנשים עם נשמות יפות. הייתי מנגן בה בלילות, מכיר חברים חדשים, משוחח עם תיירים מכל העולם, בולע את הסמטאות היפות בתבל ושותה את הצינה שאין דומה לה בעולם.
ואז נפלתי לבני ברק, הסיוט שאפילו לא הופיע בחלומותי הרעים ביותר, מכיוון שאין נורא ממנו. הזיעה היתה קשה מנשוא, החסידים לא דמו במאום לחסידים הקדושים והתמימים של ירושלים, התיירים הבודדים היו זקנים אשכנזים נרגנים מתל אביב, והרחובות היו המשמימים ביותר שאדם יכול להעלות בדמיונו. בני ברק היתה מהוגנת למדי, מכובדת, עושה את אשר צריך להיעשות, אינה מתירה שמץ של גיוון וטירוף, בזה לסוטים מן התלם ופולחת לקונפורמיות.
השבתות היו קשות מכולן. בירושלים בתי הכנסת היו מלאים בחן וביופי ובטהרה, והיה אפשר ללכת ברחוב בטלית ולהרגיש את האבנים היפות של הבניינים ואת רוח הקודש המרחפת. כל שבת הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, נושם את ריחן הדחוק של הטליתות, ממשש את התשוקה המטרפת את העיר כבר אלפי שנים, ופעמים רבות כבר לא היה צריך להתפלל מרוב הלבבות היפים שהיו באוויר. אבל בבני ברק בתי הכנסת היו חשדניים ומרוחקים וזרים, וכיעור הרחובות אפילו לא אִפשר לבכות.
בשבת הראשונה שלי בבני ברק, שבת השבע־ברכות שלי, אירע מעשה נורא שסימן תחילתו של עידן. בגלל אשתי, שאביה מחסידי ספינקא, הסעודה השלישית נערכה בבית המדרש של החסידות ברחוב דונולו. ישבתי, חתן מבוהל ואסטניס, בשולחן של המכובדים, בין בניו החסודים של האדמו"ר. כשחלפו הדקות, התחלתי להבין כי כלתה אלי הרעה. שעת החלוקה של השיריים התקרבה, וידעתי כי גורלי נחרץ. הם יאכילו אותי בדג החסידי, הפיש הקר והמבחיל, שאת ריחו ביקשתי לשכוח כל חיי. מה שלא ידעתי הוא שזהו הדבר הקטן שאזכור.
השעה הגיעה, והאדמו"ר החל לקחת בידיו פיסות פיש ממגש הכסף העצום שלפניו ולחלק אותן לחסידים, שהצטופפו כדי לקבל שיריים. ואולם תחילה היינו אנחנו, היושבים בשולחן הבנש"קים. הבטתי לכל עבר, בניסיון לבחון את השטח למעשה בריחה, אבל סביבי ישבו בניו של האדמו"ר, גבוהים, יפים ולבנים מדי, וידעתי כי אם אדלג מעל רגליהם, יחשבו שנטרפה עלי דעתי.
לשמאלי ישב בנו הצדיק של האדמו"ר, שהיה גם הרזה והלבן שבהם. פניו היו צפודות מאוד, כאילו הוא מתקיים רק על אובלטים ופיש, ועיניו החומות היו קדושות כעיני מלאך. לא יכולתי להימנע מלחשוב על אקציה בגטו לודז'. ידעתי היטב כי לעולם לא היה מצליח להסתתר במסמכים מזויפים בצד הארי של העיר, וראיתי אותו, תמיר ויהודי מכולם, עוצם עיניים בדבקות בכיכר העיר, לאחר שהוסגר על ידי השכנים בבניין.
הרגע הגיע, והגבאי סימן לי שאגיש את ידי אל ידיו של האדמו"ר, שאחז בחתיכה נאה למדי, דומני שמשקלה היה כ־100 גרם, של סלמון קר ורדרד, עשוי בנוסח יהודי קדוש במיוחד. קירבתי את ידי הרועדות, קערתי את כפותי כדי שיוכלו לקבל את הפיש, וצמצמתי ככל האפשר את המקום שנפער בהן. האדמו"ר הטיל בשוויון נפש את הסלמון הצונן לכפותי, ובעוד אני הלום ודהום, בנו הצדיק של האדמו"ר גער בי בקשיחות: "מי לימד אותך לקחת שיריים?"
הקדוש־ברוך־הוא עדי, שמעולם לא לימדו אותי לקחת שיריים, שכן בסלונים, חסידות נערותי, זה היה עניין פעוט יחסית, והיו לוקחים את השיריים מצלחות קטנות, בשתי אצבעות, מעט־מעט, ואני נמנעתי מאוד מהדבר, ובכל סעודה שלישית, כשעלה ריח הדג בפארענטשעס, ביקשתי להשתמד. שאלתי במבוכה את בן האדמו"ר, "איך צריך לקחת שיריים?" והוא הצמיד את שתי כפותיו הלבנות זו לזו, כאילו ביקש צדקה, פתח אותן לרווחה, ויצר קערית נאה למדי, שהיה ניתן להניח בה מלון נאה בנוחות.
"ככה!" הוא פסק, ואני ידעתי כי חטאתי מאוד לרבי.
הלוואי שהרבי היה מחלק באותו לילה מלונים קדושים ומתוקים. מיד אחרי חלוקת השיריים הרבי החל להשמיע דא"ח, ושלושים דקות תמימות אחזתי בסלמון בידי הצעירות, עד שהרבי סיים את דבריו והיה ניכר בקהל כי הותרה הרצועה מעט ואפשר לצאת לדברים הנצרכים. ביקשתי סליחה מעיניו החומות והתמהות של בן האדמו"ר, ורצתי לשירותים. זמן רב רחצתי את ידי בסבון, תוהה אם בן האדמו"ר הבחין בכך שלא הכנסתי לפי את הסלמון.
מאז ידעתי כי חלוקת השיריים היא שעת גבורות קשות, ומידת הדין מתוחה, ועלי להיות במקום אחר בזמן שהפיש מוגש לחסידים. ואולם לא ידעתי כי בפעם הבאה שאגיע לספינקא, אעורר שערורייה גדולה אף יותר.
היתה זו שבת של ט"ו בשבט. בסלונים, ט"ו בשבט היה לא יותר מיום של פולקלור וכמה פֵּרות יבשים שאכל כל אחד בביתו, אם רצה. אף אחד בסלונים לא חשב שראוי להקדיש לפֵּרות טיש מיוחד, שבו יציגו לראווה את יכולותיו הפיננסיות של האדמו"ר. בחסידויות אחרות, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות הסוכר, לחסידי סידורי הפֵּרות ולחובבי אננס. פֵּרות טיש – או פַּיירֶעס טיש – זה מושג שכל חסיד שאינו מסלונים מכיר על חכו. מגשי ענק ועליהם פֵּרות יקרים וטריים מונחים על שולחן האדמו"ר, וחסידים רבים יוצאים לסבב טישים, וצדים להם פרודוקטים שווים מהמצאי המשתנה.
מעולם לא הייתי בפַּיירֶעס טיש, ורציתי אחת ולתמיד להבין על מה המהומה. ספינקא, צור מחצבתה של אשתי, היתה הברירה הראשונה והמוכרת, ולמרות הזיכרונות האומללים, חזרתי אליה באותו ליל שבת בלתי־נשכח. בית המדרש של ספינקא היה מואר באור יקרות, ותכונה מיוחדת הורגשה במקום. את המגש הענקי שהתפרקד על שולחן הרבי לא היה אפשר להחמיץ. המראה היה מרהיב ומפליא. מעולם לא ראיתי חסידים נרגשים מפֵּרות, ומעולם לא הייתי עד למחזה כזה. החסידים העבירו פֵּרות יפהפיים מיד ליד, ובחור – שאותו הכרתי – לחש על אוזנו של הרבי לחישות שהובילו לחלוקת פֵּרות לחסידים נבחרים.
וממש באותו רגע, הבחור – שאותו הכרתי – ראה אותי. הוא לחש על אוזנו של הרבי את לחישת הנחש, ואני מיד סובבתי את גבי ופתחתי בריצה נוראה, כשלבי דופק וגופי מלא זיעה.
היה זה אמצע החודש, ליל אלוהים מלא, ואלוהים האיר בתפארתו את שמי בני ברק הכעורים באור חיוור ודהוי בגוון של טערקישע טלית.
אינני זוכר את האור, אבל אני זוכר את החרדה, את הפחד שמישהו מהם רודף אחרי ומצביע לעברי, ואת המחשבה – שמעולם לא עזבה אותי – שכל העיניים השחורות של החסידים מביטות בי בתימהון, ובנו הצדיק של האדמו"ר יודע כי חשדו לא היה לשווא, ומשהו מסריח באברך הצעיר שלא אכל את הפיש.
השבתות נמשכו, יגעות כפי שמעולם לא היו. אותם ימים היו רצופים ספקות ותמורות. סלונים הפכה מיום ליום למישהי שעלי להיפטר ממנה, וכשהגיע האומץ, עשיתי זאת באחת. ואז השבתות נהפכו למסע חיפושים חסר תוחלת אחר מקום להשיב בו את הנפש. הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, מטיש לטיש, מרבי אחד לאחר, ומבקש מקום לאדם שאין לו מקום בעולם.
בשבת אחת, אחרי ניסיון קשה במיוחד לתפילה, ואחרי חודשים רבים של חלל בלתי־ניתן למילוי, ישבתי בשעת צהריים מאוחרת באחד מבתי הכנסיות בעיר, בטלית מוסטת ובלב שמוט. הרחובות היו ריקים מאדם, וכך גם בתי הכנסיות, כי בבני ברק, כולם מסיימים את תפילתם בשעה מהוגנת, לא כמו הסוררים בירושלים, המבקשים ברחמסטריווקא, בני הישיבות בזכרון משה, או המכוונים אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
ופתאום נכנס לאולם הריק מיילך בידרמן, שאז היה רק איש טוב וצדיק שמעטים הכירו.
"יונגערמאן, למה אתה עצוב?" הוא שאל אותי, ואני רק עיוַותי את פני לחיוך עקום.
"אסור להיות עצוב. יונגערמאן, תהיה בשמחה!"
הוא הלך לדרכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קראו לי יונגערמאן, ולרגע דמיינתי שאני אוכל רק אובלטים ופיש, ונעשה רזה מאוד־מאוד וכהה שיער, ועיני התכולות הופכות לעיניים חומות וקדושות, ואני עוצם עיניים וכלל לא חש באקציה המשתוללת סביבי. על קידוש השם, יעקב. על קידוש השם! אמרתי לעצמי ביידיש, בלחישה שלא נשמעה כלל לנאצים ולשוטרים היהודים שלא פסקו להכות באלותיהם, במיוחד בחסידים.
יש לי חזון מוזר, עתיק וקדוש, שכבר מטריף אותי הרבה זמן ונראה לי שהוא יכול להביא גאולה לעולם: אדמו"רים מנהלים את הטיש עם מוגים, לאונצ'פדים, מקלדות שליטה וסינתיסייזרים. לכל אדמו"ר תפישת סאונד ייחודית, אהבות קטנות ודרך יצירה שונה. האדמו"ר מבעלזא הוא טחון, אבל הכל אנדר קונפורם. יש לו עשרה קורג קרום זהים, גאדג'טים לא ידועים בכל פינה, ציוד מטורף, פּרֶה-אמפים הכי יקרים בשוק. הכל צבוע בזהב ומלא עץ מהגוני כבד ומכוער ומלכותי. אבל הכל פריסטים מהמפעל. הוא לא יודע דבר וחצי דבר על סינתזה. יש תחושה של יאני באוויר. הקהל מביט, מהנהן, רוקע ברגליים, לפעמים אפילו רוקד. שום דבר לא קורה. חוץ מחיוכים, הנהונים והרבה קיטש. חסידים שמבינים לא טורחים לבקר באולמות המעוצבים עד לזרא, אבל הקהל שמגיע לבעלזא ימשיך להגיע לעולם, אפילו אחרי מותו. האלבומים נמכרים בהמוניהם, הסטים מוכרים עד לאימה, בכל מקלדת יש צליל אחד, מוכן לשיר הבא, מספר 1,578 באלבום The Greatest Hits שמכר את מספר העותקים הגדול בעולם.
האדמו"ר מויז'ניץ הוא פריק של וירטואל אנלוג. יש לו ציוד של ברינגר. מלא ציוד של ברינגר, ומקלדות שליטה של נוביישן. פלסטיק לא ידוע עטוף במראה מרשים דיו ומלא פיצוצים. בשונה מאדמו"רים אחרים, הוא גם דיג'יי מעולה, והוא עושה סקראצ'ינג אפילו טוב יותר מר' צבי מאיר זילברברג. נוסף על זאת, הוא שולט היטב בסינתזה. מחובר לחלוטין למה שהוא עושה, והוא עושה זאת היטב. סטים ארוכים, שליטה מוחלטת בקהל, סינכרון מושלם בין המופיע למשתתפים. כל תנועה שלו, והוא מנפיק רבות מהן, מרימה את הקהל המשולהב. תחושה של הופעת יום ארוכה במיוחד בפסטיבל מוזיקה עצום. הוא לא מרוכז, אלא נינוח ואקסטטי. לידים זה התחום החזק שלו, וכל ליד שלו יוצר גלים של ממש. לידים מובנים, נוכחים, לא מתיימרים להיות מה שהם אינם. הפריסטים שהוא הכין רצים בכל פינה, אף שיש כמה שמוכנים להישבע שהוא עשה חצי עבודה. אבל מי שהיה בויז'ניץ בטיש יודע שאין דבר שדומה לזה. זה אולי מיינסטרים, אבל כשהאדמו"ר נותן סולו של ליד ומסובב את הלואו־פאס פילטר על מכונת התופים, אפילו המלאכים בשמים רוצחים את הפראנצ'עס ברגליהם המכונפות.
אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן, המקובל וחבורתו, זה סיפור אחר לגמרי. בית כנסת קטן במיוחד, והקהל עצמו מצויד במודולים שונים ומשונים של מוג שנמכרים באיביי בסכומים הזויים. אין מקלדות אצל מורגנשטרן, חוץ מלאדמו"ר עצמו. בית הכנסת מלא ברעשים חלליים של גלים ופילטרים, והחסידים מסובבים בריכוז נובים עתיקים תוך כדי דפדוף בסידורי כוונות רש"ש עבים במיוחד. בית הכנסת של מורגנשטרן הוא גן עדן של סינתזה. ר' איצ'ה מאיר עצמו עצום עיניים, ניצב מול סינתיסייזר מודולרי עצום, סיסטם 55 של מוג. הוא לא מביט בדבר, אבל בשליטה מלאה על כל נוב, והרעשים המשונים שהוא מפיק יכולים להמשיך לנצח. יודעי דבר אומרים שזהו הסיסטם 55 השני שייצר רוברט מוג במיוחד עבור האדמו"ר, ושהחיווט נעשה לפי כוונות סודיות במיוחד של הרש"ש. גם אומרים שבחדר המלוכלך שמאחורי בית הכנסת קבורים חלקים מאב טיפוס של מוג 1. כאן אפשר לשמוע את הסטים הארוכים בעולם, ומי שראוי, רוקד שם יום שלם, בשקט, במדיטטיביות. לילות, ימים, לילות. אין בכלל הבדל. ר' איצ'ה מאיר ממשיך עם הסט גם כשהבוקר עולה, והמודולים של הקהל נראים שרוטים כהוגן משימוש אינטנסיבי. השליטה המוחלטת בכלים מאפשרת למורגנשטרן להפסיק מדי פעם למשפטים פשוטים במיוחד, כמעט ילדותיים, שכוללים תווים בודדים. אבל אז הטירוף מגיע לשיאו. הגדולה שלו היא לא בנגינה, אף שהוא וירטואוז על הקלידים שרק הוא מחזיק, אלא בעיצוב צליל. ומי שלא שמע את מורגנשטרן לוקח צליל אחד ומפרק אותו לאלפי גורמים ואז מרכיב אותו בחזרה כאילו היה הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, לא באמת שמע מוזיקה מחייו.
ברחוב הסמוך, אלפי חסידים נוהרים לרחמיסטריווקא, לטיש מיוחד לרגל חתונה קרבה כלשהי. הטישים נמשכים ברחמיסטריווקא שעות ארוכות במיוחד, והאדמו"ר הוא מינימליסט מובהק. מקלדת שליטה פשוטה במאה דולר מאיביי, ראק של שלושה מאד'ר 32 של מוג, jdxi של רולנד בשביל לידים ותופים, וסאב פאטי אחד. הו אלי הטוב. מה שהוא מוציא מזה אף אחד לא מוציא. הוא אחד בתכלית האחדות עם הסט שלו, והקהל כמו גלים סוערים בלילה מוטרף באוקיינוס, נע לקצב הרוח. אין התקשקשות ברחמיסטריווקא. אחרי כמה דקות של עיצוב צליל, בתוספת כמה פריסטים שהאדמו"ר הכין לפני 30 שנה, הכל יוצא לדרך, וכולם מתפללים שזה יימשך לעד. צלילים ברורים, חמים, מלאים ועגולים. פדים שמביאים אותך לרצות להיוולד מחדש, לידים שהתקבלו במתנה מגן עדן, ושכל הסנובים של מורגנשטרן יאכלו את הכובע.
בכל המקומות האלה מסתובבים הרבה חסידי גור. ממש הרבה. האדמו"ר מגור לא רואה ממטר אף אחד, והוא מאמין שכל האנלוגי הזה הוא לא יותר מסנטימנט מטופש. מקלדת שליטה 61 של קומפליט סדרה S, כמויות עצומות של פלאגינים הכי יקרים בשוק, ציוד סאונד ברמה הגבוהה ביותר, מקים במספרים עצומים, וסט מצומצם של שעה וחצי לכל היותר. הסאונד מבריק וזוהר כמו שאין לאף אחד. מי יכול להתחרות בשרשרת המגברים, כרטיסי הקול, המעבדים והתוכנות המפונפנות של גור. מי יכול בכלל להיות בסט כזה יותר משעה וחצי. הוא מעדיף טכנו, בסאונד מפורט עד לאימה, ברמה שמשאירה אבק לכל הפריקים של מוג. אבל אחרי שעה וחצי, טכנו בסאונד כזה יכול לגרום לך לקפוץ מהגג מרוב תחושה של ריקות אקזיסטנציאליסטית. ואז החסידים מתחילים להסתובב במקומות אחרים, ונדהמים מהאדמו"רים המשונים שעדיין מסובבים נובים בעידן שהביא VST ברמה הגבוהה ביותר.
לעומת החסידויות הגדולות והעשירות, בכל רחוב ניתן למצוא אדמו"ר קטן עם חסידים בודדים שמעלה סט משלו בעזרת קיובייס 5, מעבד i-3, מקלדת שליטה וקונדנסר שקר כלשהו. תרבות הנגד הזו כל כך התפתחה, עד שנוצר שוק ענקי של פריסטים ופלאגינים פרוצים שמסתובבים בין האדמו"רים הקטנים. מצד שני, יש מבקרים שטוענים שאחדים מהרעבאלאך יוצרים את הסטים הכי טובים בשוק, דווקא בגלל המגבלות הטכניות, הקהל המצומצם, המחויבות להתפתח והאווירה האינטימית בר־סטייל. כמה מהם יצרו סטים אקספרימנטליים במיוחד, שמלווים בצעקות משונות בטוק־בוקס, וזכו לביקורות מעורבות – רוב החסידים טוענים שמדובר בחוסר ידע מובהק שמתחזה לאקספרסיביות, ויש שמוכנים להישבע שאלה היוצרים הוורסטיליים ביותר שניתן לשמוע. חלק מאותם אדמו"רים קטנים הצליחו לרכוש ברינגרים יד שנייה בצבעים עזים שלפעמים אף מתכתבים עם גוני הקפוטות שלהם, והם מציבים אותם בטישים לראווה, אבל שמועות עקשניות טוענות שרבים מהם כלל אינם מחוברים.
בישיבת מועצת גדולי התורה מתנהלים ויכוחים תדירים על חומרה מול תוכנה, כשהאדמו"ר מגור כמובן מצדד באפשרות האחרונה. האדמו"ר מבעלזא מעדיף לשתוק. הציוד שלו הכי יפה בשוק, אבל חוץ מחסידי בעלזא, תיירים וכמה סאחים אף אחד לא מצליח להתרשם. האדמו"ר מויז'ניץ מצדד בחומרה, ויודע היטב שדעת הקהל לצדו, ושהברינגרים שלו – כמה שזה יכול לעצבן את הטהרנים – מביאים את הפרפורמנס הכי טוב בעולם, ושמסורת הסאונד מלאת הדרייב שלו תעבור גם לבן שלו, יחד עם הקהל האדיר שמעוניין בזה ורק בזה. האדמו"ר ממודז'יץ גם הוא חסיד של VST, ואף מחזיק בעצמו במקלדת קומפליט S, אם כי של 88 קלידים עם אקשן מופלא, והוא מחזיק בספריית פלאגינים נדירה בגודלה של כלים אקוסטיים. אומרים שיש לו את הפלאגינים הטובים בעולם של כלי קשת ופסנתרים. אבל כשהוא מציג את הציוד שלו, הוא יודע שעם כל הפלאגינים ואלפי הניגונים והעיבודים המטורפים והכתיבה המדויקת, הקהל רואה בסט שלו טכנוקרטיה במיטבה, ואחרי ביקור קצר בטיש ודיבור על כמה זה מושקע ומוזיקלי, כולם ממשיכים הלאה לבמות אחרות. בשנה האחרונה אפילו לא הכניסו אותו לליינאפ, דבר שעורר סערה בקרב המבקרים.
אבל על דבר אחד כולם מסכימים במועצת גדולי התורה: כל הרעבאלאך, שהרגע קנו במבצע בכלי זמר מקלדת שליטה יחד עם כרטיס קול של שתי כניסות ומיקרופון קונדנסר, בחבילה של 990 ש"ח למפיק וליוצר, הם חרפה לחסידות.
פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש. אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג'יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.
יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ"ו חוטים כמניין הוי"ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אלי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד היתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.
אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב"ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב"ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב"ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב"דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיני, ופסיעות קטנות ברגלי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד אתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. כל כך קל להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב"דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצהריים.
בהתוועדות אחר הצהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב"דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכל, אולי חמישה־עשר.
עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עלי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים "ממלא וסובב" ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים "הכל שקר, הכל בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם", והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב "זה עונשו של מתחזה למבקש". הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכל, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני.
והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכל שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכל כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא כל כך רחוק ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.
אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר"י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיני במבט אטום, מסיר את כ"ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.
ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ"ו חוטים כנגד הוי"ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.
באמצע הלילה התנים החלו ליילל, אבל אנחנו, שגרים בבניין דירות במרכז בני ברק, לא יכולנו לשמוע אותם. אני רוצה לנסוע מכאן, אמרתי לה. לנסוע מכאן רחוק־רחוק, הכי רחוק שאפשר. אולי לארצות הברית. אולי אנגליה, או הודו. אוקראינה היא גם אפשרות. תיסע, היא אומרת לי. תיסע. סע לברוקלין, תעבוד חצי יום קשה באיזה המבורגר, ובערב תעשה מוזיקה עם חברים סטלנים. סע, זה יעשה לך טוב. אבל אני לא יכול לברוח לשום מקום, זה רודף אותי מבפנים, הורג אותי, משתלט עלי. ואין לי כסף, בכלל. אני רוצה לנגן, לברוח. אני כל הזמן אומר אני. את אוהבת אותי? אני דואגת לך מאוד. סע לברוקלין.
התנים ייללו שוב, ושוב לא יכולנו לשמוע אותם. לנו הותרו נהימת המזגן, ובכי התינוק המיוסר מהבניין שמעבר לכביש (תמיד אני רץ לבדוק אם זו יהל שמגרדת את ברכיה), וחנק הברונכיט של השכן המבוגר – גם הוא מהבניין שמעבר לכביש. עוד הותרו לנו נביחות המכוניות החונות ברחוב של האדמו"ר מביאלה־טאטי (שנקרא כך על שם מעשה שהיה), פצפוץ חריכת החביתה בבית הספרדים המשתכנזים שמחייכים אלינו בענוות חן של ליטאים ולא יודעים שאין לנו עסק עם ליטאים, ומנגינת השכן החסיד התמים, בנן של קדושים וקדושות, שמברך ביידיש רכה את ילדיו פעורי העיניים החומות ואת הרעבעצין שלו כשהוא מגיע לביתו אחרי הכוילל, וקול השכן הבעלזער שקם בחמש בבוקר להיות עוזר של עסקן רפואי, וחריקת הגרירות של פחי הזבל אל המשאית, באותה שעה בדיוק, והשיחות העסקניות של הפועלים. כל זאת הותר לנו, אבל לא הותרו לנו יללת התנים, ולא המיית העצים המתנועעים ברוח, לא רחש הרמשים ביער, ולא הרעש האיום של הים שקורא לך לטבוע, ולא שקשוק הסכו"ם בבית קפה, וגם לא נגינת הלוויים על נאי. מה שאסור – אסור; מה שמותר – עדיף לקדש. ומה שרוצים? וואס עס ווילט זיך – לכל הרוחות! טאר מען נישט.
אתמול הלכנו לאכול חומוס בבני ברק, בלילה, כשחזרתי מהעבודה יגע ומכונס. הלכנו כי ביקשתי לי פולחן גוף מקודש, מלא שמן זית־כמון־פפריקה־גרגרים־טחינה־הכל? כן, שים הכל. וגם צ'יפס קטן, ופטריות. אוכלים חומוס, מתרכזים בטקסטורה, בטמפרטורה, בטיפשות העיקשת של הסוס הזה שמוביל אותנו בחוסר דעת עד מותנו. אוכלים ושוכחים את העצב הנורא הזה לכמה דקות, עד שנחזור הביתה. הברסלבר הגברתן שיצק חומוס וטחינה וכמון לתוך הצלחות הלבנות היה עייף. הוא אף פעם לא נראה שמח במיוחד, אבל העייפות שנשפכה מעיניו איימה להטביע אותי. השולחנות היו זרועים חסידים וליטאים מודרניים, שלמדו לאכול חומוס. גם אנחנו למדנו פעם לאכול חומוס, ועכשיו אנחנו זכאים לראות כיצד אחרים עושים זאת באותו חוסר חן שתלה מעלינו באותם ימים, שלא היו פחות עכורים מזמנים אלה. בשולחן צדדי ישבו חסיד צעיר ואשתו הצעירה, אולי בני עשרים. היא היתה מודרנית, הוא היה מתמדרן. כן, מתמדרן ממש. הוא לבש חליפה מגוהצת, הרכיב משקפיים חדשים, ופאותיו הבריקו מג'ל זול שסייע להן להתייצב איתנות על הפנים העגולות והחייכניות שלו. והם שוחחו בלי הפסקה, במין להט של היכרות. הם הביטו עלי בעניין כשנכנסתי. הוא מודרני אבל מוזר, יכולתי לקרוא את מחשבותיהם בעיניהם הצעירות. יש לו זקן גדול, ולמודרנים אין זקן גדול, אבל משקפיים כאלה וגם מכנסי כותנה והוא גם בלי חליפה, ויש לו שעון מוזר. "מעניין כמה זמן הוא עוד יבוא לכאן עם חליפה", השליכה אשתי לתוך החומוס. "לא מעניין", פסקתי. אני מנסה לשכוח והיא משיבה אותי אל החסידים והמודרנים וכל הצער הזה. "תוך כמה חודשים הוא בלי חליפה", המשיכה. "שנה, לא פחות משנה", הימרתי. "היה כיף, ממש סבבה", אמר חסיד אחד בווסט שקם מכסאו. המבטא היידי יוצר למילים האלה רקע דיסוננטי, כמעט פסיכדלי. אני חייב להשתמש בזה בטראק אחד באלבום שאוציא.
אתה לא תוציא אלבום בחיים שלך. דביל.
"אתה עייף, אתה צריך לישון", אמרתי לברסלבר במחווה קולוניאליסטית אדיבה של לקוח למשרת. "אני צריך לישון?" צחק ופאות התלתלים המבולגנות שלו לא נעו בכלל. "אני צריך להתעורר. להתעורר אני צריך".
באחת מהפסקות הסיגריה של אחר הצהריים ראיתי את עמית, או "למה" (LAMA?), כפי שהוא מעדיף לכנות את דמותו האמנותית. הוא היה רכון על הקיר שממול למעלית הבניין שלנו, אוחז בידו מכחול גדול, ולידו דלי צבע שחור. "יולי אוגוסט", נכתב באותיות גדולות ליד פרח שחור. "קר." כתב למה מתחת לכתם צבע. בהיתי בלמה ובפניו, שאף שהיו מרוכזות, היה בהן מין רוגע דיסוננטי. "נהדר", אמרתי לו. "זו לא מחאה", ניסיתי לקבוע בהססנות. "זה ציור על ניכור", אמר למה וניגב את זיעתו בשרוול הטי־שרט הלבן. "מצד אחד יולי־אוגוסט, מצד שני קר".
אמרתי לו שתמיד הסתקרנתי להכיר את מי שמאחורי הגרפיטי שנמצא כאן בכל פינה. "הרבה אנשים טובים", אמר. ואז התחלנו לדבר על מה שקורה פה בלילות. על הסוריאליזם, על "הארץ", שנמצא ממש בלב סצנת הזנות של האזור. למה מספר שהוא אמן רחוב, שמשתדל לעשות את מלאכתו בשעות היום, כדי לחבר אנשים לעבודות שלו וליצור עמם אינטראקציה. יש לו גם אתר שהוא מנהל. העירייה מארגנת סיורי אמנות רחוב באזור, הוא מספר לי. הוא מדבר על הצפיפות של העיר, על כמה שכולם קרובים בה זה לזה פיזית, אבל רחוקים ובודדים בנפשם. ואז הגיעה הניידת.
היא פנתה אלינו בסיבוב חד, שהציף בנו תחושת אשמה עמוקה ופחדים קמאיים, אף שטרם נשאלנו דבר. מתוך הניידת יצאו שני גברים במדי פיקוח עירוני ושוטרת אחת. או שני גברים במדי שוטרים ואישה אחת במדי פיקוח. אני תמיד מתבלבל בין פקחים, שוטרים, סיירים או אוכפי שקט.
"מה אתם עושים?" עכשיו אני חלק מהסיפור. כמה מלחיץ. המפגש עם נציגי החוק תמיד מפחיד אותי מאוד.
"אני מצייר. תראו, כל הקירות כאן מצוירים", אמר למה ואני הנהנתי אחריו בפחד. "כל הקירות כאן מצוירים, תראו", חזרתי על דבריו. "זה היופי באזור", הרהבתי עוז, ושיקרתי – שקר ראשון מול משטרת ישראל. בכלל לא יפה כאן. בכלל־בכלל.
"לא ידעתי שאסור לצייר כאן", הוסיף למה מול פניהם המפקפקות של אנשי הניידת. "לא ידעת. הא", אמרו ועשו את עצמם רושמים. שוטרים רושמים, לא כותבים. רושמים בפנקס או בטאבלט או במה שיש לשוטרים ביד כדי להראות שהם רושמים. "מישהו אמר לך שמותר?" הם הביטו זה בזה. "לא ידעתי שצריך אישור. הכל פה מלא ציורים", אמר למה, הולך על חבל דק. "זה היופי כאן", חזרתי שוב על השקר. "בעל העסק שהקיר שלו הרשה לך לצייר כאן?" הם שואלים שוב, ולמה אמר מיד: "הם אוהבים שמציירים על הקירות". "כן, הם אוהבים", חזרתי אחריו. מי אמר בכלל שהם אוהבים? אהבה? אפשר להגיד הכל על הרחוב הזה חוץ ממלים מהשורש א־ה־ב.
"מה זה?" שאלו על הצבע שהתייבש בינתיים במהירות בערב הלח. "זה ציור על ניכור", חזר למה. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים־פקחים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר'", וההסבר נשמע פתאום דלוח כמו ניסיון להסביר בדיחה פגת תוקף.
השוטרים־פקחים נראו בלתי־משוכנעים בעליל, והם לא פסקו לרשום, עכשיו היה זה מספר תעודת הזהות של למה, שהמשטרה התעקשה לכנותו עמית כנפי. ואז הגיע תורי. "מה מספר תעודת הזהות שלך?" שאל הפקח, שעד כה לא ידע כי אין לי קשר לפשע. למה הסביר לו שאני עובד כאן, ורק יצאתי לסיגריה. "אז תזוז עכשיו, כדי שלא יהיה לך קשר לאירוע", אמר הפקח באיום לא מוסווה. "למה שאזוז?" ניסיתי להיראות אמיץ. "כדי שלא ייראה שיש לך קשר לאירוע", חזר הפקח.
אל היציאה הבאה לשטח ההפקר הגעתי עם לב דופק ואדרנלין שופע. אל ה"אירוע" הצטרף ג'יפ משטרתי מצוחצח ומסורג, גבר אחד במדי סיור עירוני וגבר נוסף במדי שוטר, שהיה נראה בכיר יותר מהשאר. מתברר כי הוא קצין. שני הגברים, שהיו לא בלתי־חסונים, יצאו מהג'יפ, ומיהרו לברר את דבר התקרית. השלושה מניידת הסיור כבר נראו נינוחים יותר, והם ניהלו שיחה חברית משהו עם למה. "התחברנו בינתיים", אמר לשוטרים למה, שהתגלה כמי שנוטה להרבות בשיחה כשהוא מפחד. "סיפרתי להם שציירתי כאן ולא ידעתי שאסור, ואם יש בעיה לבעל העסק אני מוכן לבוא עם דלי צבע לבן ולכסות את זה", הוסיף. "עוד נראה", אמרו השוטרים בקול מוזר, ושאלו גם הם: "מה זה?"
"זה ציור על ניכור", אמר למה, עייף. "למה יולי־אוגוסט?" תמהו השוטרים, ולמה הסביר: "אלה חודשים חמים, וכתוב כאן 'קר".
הפקחים והשוטרת מניידת הסיור נראו משועממים. הם החלו להדליק סיגריות, לדבר ללא סוף בקשר, לרשום, לשוחח עם השוטרים מהג'יפ, לשאול את למה שאלות שכבר שאלו על הציור, ועל בית העסק. ניסינו יחד לחשוב כיצד להגיע לבית העסק, והקצין, במחווה של אצילות, שאל אם אוכל לחפש את בעל העסק בגוגל, כדי לשאול אם לא אכפת לו. אם לא יהיה אכפת לבעל העסק, אמר הקצין, אולי נשחרר את למה. בסוף הקצין עצמו מצא את בעל העסק, אבל למרבה הצער הוא השיב בחיוב לשאלת הקצין אם ברצונו להגיש תלונה, והקצין החל לועג ללמה: "אתה משועמם. מה אתה בא לפה עם דלי צבע ומברשות?" למה נבוך לרגע, אבל התעשת וסיפר לקצין שאמנות רחוב היא תכלית חייו. הקצין הראה התעניינות אך לרגע. "אין לך מה לעשות בחיים", פסק בידענות.
העניינים החלו להיעשות דחוקים, והערב הלח ירד על שביל המרץ, עטוף בכבדות משונה. דמויות הגרפיטי על הקירות הכעורים נראו גרוטסקיים משהו באורות הכחולים־אדומים של ניידות המשטרה. בחור גבוה וממושקף עם כינור עצר את אופניו ליד הניידת, שאל על מה המהומה ומשך בכתפיו בהשתאות. בפינת הרחוב, גבר עם יתרת שיער מרשימה לגילו קרקש במפתחות מכוניתו, יגע אחרי יום עבודה. "זה מה שיש להם לעשות? ציור קיר?" כעס. "כל האזור הזה זונות ונרקומנים ובזה הם מתעסקים", אמר ולא שכח להוסיף ברוגזה: "רק בריאות". ניכר היה כי זהו ביטוי השמור אצלו לרגעים של עצב עמוק, כעס או כאב על תחלואי החברה.
"זה לא אנחנו, זה החוק", אמרו אנשי החוק, שעישנו בזה אחר זה והיו מתועסקים למדי. "חוק זה חוק, אין מה לעשות", הוסיפו, תוך שהם מניעים את שפתם התחתונה למעלה, מגלגלים עיניהם, פורשים שתי ידיים מיואשות ומרימים צווארם מעט, במין אות מוסכם של דטרמיניזם. "אין מה לעשות". הם כבר שעה וחצי כאן. ברור שאין להם מה לעשות. איש צנום וצולע עם זקן פרא רכן אל המאפרה הגדולה הסמוכה לדלת הכניסה לבניין. בכל יום הוא מגיע לכאן, הולך בקושי, ואוסף את בדלי הסיגריות שלא התלכלכו בקפה או במזון לחתולים. לפעמים, כשאנחנו פוגשים אותו, אנחנו נותנים לו כמה סיגריות, מנסים להרגיש טובים, ומרחמים מאוד. לפעמים, אחרי שהוא הולך, אנחנו אומרים בעצב "כמה שזה נורא", ומהנהנים. והוא תמיד אומר בבושה, שלא נשחקה משנות סבל: אני מצטער, בדיוק נגמר לי. לא נעים לי. אני מצטער. אני מצטער.
אל הזירה הגיע עכשיו בחריקה קטנוע עם צ'קלקה. לא ברור מה תפקידו של רוכב הקטנוע. הוא פותח את מעילו הקצר, ומשדר אדנות שהרעידה את לבנו המפוחד גם כך. למה החל לדבר בלי הפסקה, תוך שהשישה דנים מה לעשות בגורלו – לעצור, לעכב לחקירה, לאפשר לו לכסות את האירוע בצבע לבן, או לתת לו דו"ח. השוטרים מביטים עלי בעוינות גלויה, אך נרתעים מעט מתעודת העיתונאי – לא שידעו שיש לי כזו, אלא שכך לפחות רציתי לשכנע את עצמי כדי להפיג את הפחד, אף שלא הוצאתיה מכיסי. זהו פקח בכיר, כך מתברר. ועל פיו יישק דבר בכל הנוגע להיבטי הפיקוח בזירה.
"אמרתי להם שלא היתה לי כל כוונה לצייר במקום אסור, ושאני מוכן לעשות מה שבעל העסק ירצה", אומר למה, והפקח הבכיר קוטע אותו מהקטנוע: "מה זה?" הוא מניד בראשו לעבר הציור. "זה ציור שציירתי במקום שלא חשבתי שהוא אסור…" מתחיל שוב למה, והפקח הבכיר מתעצבן: "אבל מה זה?!" "זה ציור על ניכור", אומר למה, והפקח לא מסתכל, אפילו לא רושם. "למה כתבת יולי־אוגוסט?" מאשים הפקח. השאלה מזדקרת, ברורה מאליה. כבר לא נותר אי מי ברחוב שאינו מבין את השאלה. גם אני הבנתי היטב. זהו דבר שאין להעלותו על הדעת. "אלה חודשים חמים". הפקח מפהק, אולי למה נעלב. "וכתוב כאן למטה 'קר'", מוסיף למה בחשש, והפקח קוטע אותו שוב: "אבל זה לא מחאה נגד להט"בים?" הוא מברר. "רק זה חסר עכשיו. עכשיו זו תקופה כזו". למה פורץ בצחוק רם מדי ואומר בקול גדול: "מה פתאום! אני הכי בעד", והאדון נרגע. אנשי ניידת הסיור דנים אם להזמין המבורגר, למה אומר להם שייזהרו כי יהיה להם קלקול קיבה, והשוטרים מסכימים לדבריו.
"למה מחכים?" שואל למה, והקצין מהג'יפ משיב לו: "להחלטת המשטרה". כעת למדנו, למה ואנוכי, כי ששת אנשי החוק אינם המשטרה. למה מנסה את מזלו עם האדון על הקטנוע, ומתחיל לדבר במלים של משטרה: "הבעתי נכונות", הוא אומר לקטנוע. הוא הביע נכונות. "ולא התנגדתי למה שאתם אומרים". הפקח הבכיר רוטן קצרות, גם הוא במלים של משטרה: "וטוב שכך. התנגדות מובילה למעצר". הקצין מהג'יפ אומר לי לזוז, לעלות על המדרכה, ומכוון אותי למדרכה ממול. אני מנסה לשאול למה, אבל מבין שהתנגדות מובילה למעצר, ועולה מיד על המדרכה הסמוכה אליהם. "פה זה גם טוב", מתעצבן השוטר.
מתברר, כך מדברי הפקח על הקטנוע, שמאחר שהשוטרים כבר היו כאן שעה וחצי, לא יהיה להם מה לרשום בדו"ח, ולכן בעייתי מאוד לשחרר את למה. מה יכתבו? מקשה הקטנוע – עיכוב? מעצר? חקירה? עדיף לך לגמור את זה בדו"ח במקום שיהיה לך רישום פלילי, אומר הקצין מהג'יפ. תערער, מייעץ אחר. "בגלל שאין לכם מה לרשום לכן אנחנו מתעכבים כאן?" שואל למה, והקטנוע כועס: "גם אנחנו מעוכבים כאן". אני מתאפק ולא מסביר ללמה שאולי השוטרים חוששים כי עיכוב של שעה וחצי בלי מעצר יכול להיראות מוזר למישהו שם למעלה.
בינתיים מצטרפים אל ששת אנשי החוק שני פקחים נוספים. בטח הגיעו מהרחוב הסמוך, אחרי שעיכבו סרסור. כעת יש כאן שמונה אנשי צדק. 8 מסמל ביהדות את העל־טבעי, בסין זהו מספר מזל. אחד מהפקחים החדשים חתיך ממש, עם זקן אדמוני של היפסטר. פקח זה ההיפסטר החדש. בינתיים המשטרה קיבלה החלטה. בעל העסק לא מעוניין להגיש תלונה. למה מתקשר לחברה שלו כדי שתקפיץ דלי צבע, אבל השוטרים קוטעים אותו ואומרים לו שעליו למחוק את הציור עד מחר בבוקר. הקטנוע מבטיח שיעבור כאן מחר בבוקר, ואם הקיר לא יהיה צבוע בלבן – למה ייקנס ב־730 שקל, וגם יקבל זימון למשפט, "עם אפשרות למאסר".
אני ממהר הביתה, שואל את השוטרים אם הכל בסדר. שעתיים בזבזנו כאן, אומרת השוטרת מניידת הסיור. הכל בסדר, הם מבטיחים ורוצים לראות אותי רחוק. הכל בסדר, הקצין אומר ומסתודד עם החתיך. הכל בסדר, אומר למה. וגם אני, תוך שאני פונה ללכת, מוצא את עצמי ממלמל: "הכל בסדר, הכל בסדר".
בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.
מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.
ב. בלו עבד הלילה
בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם לא מרצד.
פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.
בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים זהו ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכל במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.
Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno
ג. נטע
נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות ביומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכל בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זכרונות.
נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכל חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.
המים עייפים מלהתגונן, אבל לעתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את לבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.
ד. מטריאלה
אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא היתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: 'אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?' ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: 'אתה רוצה שאתן לך אהבה?' ובלו בורח ומותיר את הכל מאחוריו, אך בסוף – על אף שכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.
מטריאלה ממונה על השריפה, מטריאלה ממונה על הכל. אין לדעת ממתי היא לצדו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכל ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.
ה. מקווה
בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: 'למה לך כל זה?' והוא היה אומר לה 'למה לי באמת?' אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש 'א גוטן חודש', או 'שולם שולם', או 'גוט שאבעס', או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.
אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה היתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.
הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף את הכל. מה יקרה כשייחשף הכל? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: 'לא יקרה כלום'. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בלבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכל היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.
בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח הפעם היה קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שריפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שריפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שריפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה כל כך הרבה אנשים. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.
הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השריפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.
חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותחת, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.
נטע?
נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.
מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: 'עזוב אותך מזה'.
רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.
יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: 'אסור לך, בוא נלך כבר'.
אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: 'למה לך כל זה?', אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.
ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, לוקח את ידו והולך.
"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.
בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.
"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".
"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".
בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.
שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.
החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן.
לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן.
"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.
ליד התחנה המרכזית הישנה משפצים כבר זמן רב את הגיהינום. נשים, אנשים ורפאים עושים את המלאכה שלא מסתיימת לעולם. כשנקלעתי לרחוב הרחב ההוא, היה הערב מסתלסל ונקרש על תריסי החנויות המוגפים, ודמויות גרפיטי היו יוצאות, מהדסות על אבני המדרכה, חובלות באוויר הסמיך והנצחי שעמד טחוב בחלל. נקלעתי לשם, בחיי שנקלעתי. מעולם לא הייתי שם קודם לאותו ערב ארור, אף שביקרתי בכמה וכמה גיהינומים אחרים בהזדמנויות שונות, וגם יש לי היכרות קרובה עם עניינים אלה, ויש מה להוסיף בזה כשתבוא העת.
אותו הערב ביקשתי לפגוש חבר, וברחוב הרחב שליד התחנה המרכזית עצרתי כדי לדעת לאן עלי לנסוע.
ועכשיו הגבר הזה. הם סבו שניהם סביב הפנס, מתלפפים במעגלים זבוביים. בקבוק ריק של בירה נפל וקולו הגיע עד למעבר החצייה ביציאה מן הרחוב, שם צעדה אשה מתולתלת עם שלושה ציורי ענק בדרכה לגלריה מחתרתית.
ומולי התרוצצה אישה אחת, ממני היתה גבוהה בראש, לכל הפחות. רגליה היו חפויות רשתות, בגדיה עזי מבט, גופה חסון ורופס במין תערובת בעלת ריח רחוק, תנועותיה מחפשות, תוהות, קורצות, ועיניה, שהיו מצויות במרכזו של ראש תחום בשיער מלאכותי, היו ריקות ממבט. את עיניה היתה זורקת אל הגברים המעטים שחצו את הרחוב, ואף לא אחד מהם הביט בה.
– אתה רוצה?
יכולתי לשמוע את קולה מבעד לחלון הנעול. אפילו שדיברה בלחש, היה קולה מנסר את כל התריסים ברחוב. היה לה אלט קהה, כזה שהיה יכול להיות יציב ומלא גוונים.
ופתאום הבנתי את השאלה, ומיהרתי לרעום בשלילה אל החלון הנעול, ונפנפתי בידי בדחייה ובגועל, והיא פנתה למקומה התחום במעגלים בני עשרים צעדים האחד.
אמרתי לא, בתוקף, כדי שלא תבוא בי מחשבת פסול. נפנפתי בגועל, לאחר שחזיתי בכיעורו של הגוף ויצריו, עד שבא גוף אחד וזימן גוף אחר לעשות בו את צרכיו.
אך לאחר שכלו כל החובות והרגשות הטבעיים, באה לי בושה גדולה, ואהבה עצומה התפשטה בי, ולבי היה מלא רחמים, ורק רציתי לבוא אליה ולומר לה: כן, רוצה! רוצה לקחתך עמי, ונלך יחד מכאן, ואבנה לך בית משלך, ונשרוף את הרשתות ואת השיער ואת איפור הגיהינום, ולא אגע בך לעולם, רק אתן לך כסף שיהיה לך לקנות בו משחק לילדך הקטן.
כמעט שיצאתי מהמכונית. ואז ראיתי את עיניה חלולות. שני בורות שחורים הבוקעים מסוף העולם ועד סופו, והם משמשים לקבר אחים עבור שלדי גברים שבאים והולכים בכל לילה בין שבע לשתיים אחר חצות, והילד הקטן היה משחק בחול, עצם זנב אחת היתה לו לאת, וצלע אחת למגרפה, וכשראה אותי עלה בשפתיו חיוך מוזר. הוא סימן בידיו שאבוא, הצביע על העולמות שברא בחול, ורק שאל:
בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.
חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.
בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.
חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.
כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.
יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.
יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.
האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.
היכל הגוונים 