פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy
האהבה השנייה של אבא
בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.
כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.
הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.
ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.
ריח של בַּרְנַם
היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.
בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.
מגזר זה פיכסה
שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.
שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.
בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.
בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו
בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.
סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.
עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.
כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.
משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.
ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.
אתרוג לא פתור
במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.
בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.
אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.