אבא

איור: נעה קלנר

אתרוג של מישהו

פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר.

העץ של אבא חזר ליער

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 5, אדר תשע"ה, דצמבר 2015.

אני הולך לכתוב על אבא שלי, בפעם הראשונה. וזה מפתיע אותי.

זה מפתיע אותי כי מעולם לא הצלחתי לשחרר אותו בלב שלי. לפתוח אותו, להביא אותו למקום יוצר.

אבא הוא סוגיה בלתי פתורה ביער הדמויות הרוקדות בנפשי השרוטה. הוא דמות מרכזית מאוד, אבל הוא אף פעם לא נמצא במרכז. תמיד הוא בורח לפינות נידחות, ולפעמים אפילו לא נראה. כמו רוח רפאים. אבל הנפש שלי יודעת היטב שהוא אחראי לרבות מההתרחשויות הרות הגורל שקורות שם ביער.

יש הרבה עצים ביער שלי. רובם כרותים. כמו הגדם שאני מצייר תמיד כשמבקשים ממני לצייר עץ ובית עבור אבחון גרפולוגי. גרפולוגית אחת אמרה שיש בגדם סוד נורא שקשור לגיל ההתבגרות שלי. הנהנתי אז בכניעה של כבוד לידע המקצועי, אבל בפנים ידעתי שהיא לא יודעת כלום. כי אם אצייר את כל הסודות הנוראים שלי אצטרך חבילות ענקיות של דפים וכולם יהיו מלאים גדמים כרותים. ובכלל, גיל ההתבגרות שלי אף פעם לא הסתיים.

ובאשר לאותם עצים ביער שלי שאינם כרותים, גם הם לא יפים כמו העץ של אלה שחוזרים בכל ליל שבת מהתפילה עם כל המשפחה בשורה יפה ברחוב והם עושים נחת בשולחן שבת ושרים יפה ואומרים רעיונות לפרשת שבוע.

העצים שלי, או שהם כרותים, או שהם עקומים ומעוותים, או שהם בוכים.

אבל יש ביער שלי, במערב הרחוק, כמה עצים יפים מאוד, והם עולים ביָפְיָם בהרבה על העצים של אלה מהשורה היפה ברחוב של ליל שבת.

דברים קורים שם תמיד. אף אחד לא יודע למה, אבל משהו מתרחש, ויש שינויים וציפיות ותחושה שמה שהיה הוא לא זה שיקרה. תחושה עתיקה שמתחילה מאז שנולדתי והתחיל כל הבלגן.

אבא שלי מסתובב ביער, ואני יודע ממקורות נאמנים כי הוא אינו מבטל את זמנו. אך מעולם לא ראיתי את אבא במלאכתו. היו פעמים שידעתי לאחר מעשה שאבא היה כאן. רבות מהן היו כואבות מאוד. כמה מהדמעות שעל העצים הן של אבא. אם שלו, ואם שלי, ואם של העצים עצמם.

מעולם לא דיברנו על זה, אני ואבא. שנינו ראינו מה שראינו, שנינו גם ידענו כי מה שקורה ביער – נשאר ביער. קשר של שתיקה הוא הסדר מועיל עבור עניינים רבים, אבל עבור עניינים רבים אחרים הוא אינו מועיל, ואף מזיק מאוד.

כך לא יכולתי לכתוב על אבא. כי אבא הוא מהיער. ומה שקורה ביער – נשאר ביער. ואבא נשאר ביער, ואף פעם לא הצלחתי להוציא אותו מהיער.

גם כשאנחנו נפגשים הוא נשאר ביער, וגם אני. ומשהו בדיבור שלנו תמיד מאולץ, כמו שני שותפים לפשע איום שלא רוצים לזכור והם מדברים אחד עם השני משפטים יפים ומעל מחולל החטא בריקוד של דַּבּוּר. ואנחנו לא ביצענו שום חטא, אנחנו רק ביער ענק מלא גדמים עמוסים במעשים שאי אפשר לספרם ובעולמות גדולים וריקים ומלאים. ואנחנו עסוקים במלאכתנו, ואנחנו לא יכולים לצאת החוצה ולדבר כמו כל האנשים שאין להם יער לעסוק בו. לנו יש יער גדול ועצום, ואנחנו פרטיזנים. כל מה שבעולם החיצון לא שייך אלינו. ייתכן שאין לנו שום דבר משותף בחוץ, למעט הקושי בדיבור על מה שהיה במלחמה.

כך הדברים מתגלגלים ללא הפרעה כבר זמן ארוך (ארוך זה במונחים של העולם החיצון), ואפילו הצלחנו, כלומר אני ואבא, לבנות לנו דיבור נאה של פושעים נמלטים, ויצרנו לעצמנו עולם שלם של ביחד מבחוץ שמחפה על מה שקורה בפנים. הכל זמני, וכדאי להנעים את הזמני כדי שיהיה נוח להמלט.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר.

העץ של אבא חזר ליער. איור: נעה קלנר

סוגיה בלתי פתורה כל העניין הזה של אבא. בלתי פתורה עד כדי שמעולם לא הצלחתי לדעת שהיא בלתי פתורה. את רוב המחילות האחרות שגיליתי יכולתי לסדר בחבילות יפות ולהדביק עליהן מדבקות כדי שאוכל לכתוב טור יפה ואישי ונוגע שכולם יתרגשו ויגידו מילים מצחיקות על היער שלי למרות שהם בכלל לא יודעים שיש לי יער סודי ביחד עם אבא. אבל את אבא לא יכולתי אף פעם לשים בחבילה מסודרת עם מדבקה. גם לא ידעתי שאבא נמצא ביער. לא ידעתי שצריך לשים אותו בחבילה. אבא גם הוא לא יודע מהיער. הוא באמת בעולם החיצון, אבל עכשיו אני יודע שהוא גם נמצא ביער אפילו שהוא לא יודע שהוא נמצא. כולם נמצאים אצלי ביער, אבל רק החלק שהם משאירים אצלי, לא החלק שמדבר אתי בחוץ בחליפה יפה וחושב שהוא מישהו אחר.

אתמול בלילה הבן שלי השתעל ולא הצליח להרדם. הוא מסיר את השמיכה שמעליו, ואז נהיה לו קר והוא מתחיל לנבוח עד שהוא מקיא. ואז צריך לנקות את המיטה והרצפה ולהחליף לו בגדים ומצעים ושמיכה והוא בוכה ומדליקים את האור ונהיה בוקר וקשה מאוד.

באתי אליו ושמתי לו עוד כרית שתגביה את ראשו, הדלקתי לו חימום ועטפתי את כולו בשמיכה, גם מתחתיו.

משהו הבזיק בי.

כשחזרתי למיטה הבנתי שאני יכול להתחיל לכתוב על אבא. אולי בסוף גם אצליח לסדר אותו בחבילה ואפילו להדביק עליו מדבקה ולשים במחסן.

אבא שאני זוכר הוא איש של יער. כמוני. לא נכנסתי אף פעם ליער שלו, כי אצלנו אסור להכנס ליער של מישהו אחר. אבל מי שיש לו יער יודע כשיש למישהו אחר יער. וגם על זה לא מדברים, רק באותו דיבור שמתפרק בין השיניים, הדיבור של הפושעים הנמלטים.

מאז שגדלתי והעצים שלי צמחו לגובה ונכרתו וכל מה שמתרחש, אבא מתייחס אלי כאל יערן בוגר. ואנחנו לוחצים ידיים במין תקיעת כף גברית של מי שהזקין בטרם עת ולא נותר לו פנאי לזוטות.

מאז העץ של אבא נעלם והתחיל לשוטט בדרכים לא ידועות ודברים בלתי מוסברים קורים מאז ביער שלי. כמו שכתבתי, אבא לא מבטל את זמנו ביער.

וכשעטפתי את הבן שלי בשמיכה ראיתי לרגע את אבא של לפני היער.

זה היה בלילה חורפי מאוד. אני לבשתי דובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף. כל התריסים הירוקים היו מוגפים, והיו קולות של גשם ורוחות ורעמים.

היה לי קר מאוד, ואבא בא לחדר הילדים והדליק תנור ספירלה קטן, ואחר כך עשה לי סֶנְבִיץ'. ככה קראנו לזה. סֶנְבִיץ' זה נקרא כשעוטפים את כל הגוף בשמיכה, ואז יש שכבה אחת של שמיכה מלמטה ואחת מלמעלה ובאמצע הגוף, כמו סנדוויץ'.

אבא אמר לי לילה טוב, ואני הסתכלתי על הספירלות הלוהטות באש אדומה עד שנרדמתי.

כשאבא עשה לי סֶנְבִיץ' הוא לא היה ביער, וגם אני לא. הוא עשה לי סֶנְבִיץ' פתור, נקי מכל פשע, לא היתה בו שום המלטות ושום מלחמה שחייבים לחזור אליה. ולא היינו חייבים להיות גברים וללחוץ ידיים בתקיפות נחפזת כי צריך לחזור לעסקים.

מה קרה לאבא? מה קרה לי? מתי אבא הפסיק לעשות לי סֶנְבִיצִ'ים ואני נטעתי יער וכָרַתִּי את העצים בו? מתי אבא יעשה לי שוב סֶנְבִיץ' ויגיד לי לילה טוב של ילדים בחורף ולא של גברים ששומרים על קשר של שתיקה? מתי אהיה שוב ילד בדובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף?

עכשיו, אחרי שראיתי את התמונה הזאת, אני יכול לכתוב על זה. וזה אומר שהעץ של אבא חזר.

העץ של אבא חזר. אני חייב לחזור לראות מה קורה ביער.