אהבה

ליל השריפה הגדולה

פורסם בגיליון 4 של מגזין "יהי" – כתב עת פואטי־פוליטי

א. רשע

בקרים היו עניין פרוע מדי עבור בלו. כן, כך ניתן לומר, אפילו לומר בוודאות. בקרים הם סיכון שאין להכניס אותו בסך השיקולים העמוס ממילא בזוטות סרות טעם. לילות, ובעיקר לילות שבהם לא היה איש מעז ללכת ברחוב, היו אפוא ברירה ראויה, אם אכן ניתן לומר כך על לילות. לאף אחד לא היה אכפת, למעשה. מעולם לא היה לאף אחד אכפת, ואולי זה מה שאפשר לכולם לצקצק בלשונם ולהראות פנים רגישות כשהיו הדברים מגיעים לכדי צורך – ולא שהגיעו לכך פעמים רבות. רוב הזמנים היו שוממים סתם, במין שיממון שאין לו כל תרופה, וכך גם לא נאלצו אלה לענות את פניהם בעווית של רגישות שלא היטיבה – כך יש לומר – עם פניהם. ובלו היה מעדיף ללכת רחוק ככל האפשר. רחוק מכולם, רחוק מהרחובות הריקים, רחוק מהבית – שעליו כמעט אי־אפשר לדבר. רחוק מהאוכל הנורא שהגישו בסטרטקוב, המסעדה החשוכה שהיתה נפתחת בכל ערב ונסגרת באותו ערב עצמו. רחוק גם ממנה, וממנו, ומהם. לאן היה הולך – זאת אין לדעת; אפילו בלו לא ידע להיכן הלך. אולי אפילו בדק זאת בעצמו כאשר הלך בלילות, והיה מאשר זאת לאחר שוטטות ארוכה: אין לאן ללכת, וגם לא יהיה. מכל מקום, לפעמים יש לבדוק שוב אם כל האפשרויות כלו.

מטריאלה היתה מאחור תמיד, משתרכת במין חוסר הבנה. יש בה תמימות נהדרת, מלאת יופי. זאת מצילה אותה מלדעת את המתרחש באמת. באותה עת, תמימותה הביאה אותה להיות שוערת הלילות האלה, שאליהם חזר בלו במין פולחן רפטטיבי, אחוז בהלה. היא שליחת האל מבלי דעת, והוא הנידון מבלי דעת, והלילות עושים מלאכתם בידיעה, בייחוד ובדבקות גמורים. וגם ארטום ובלה היו לפעמים מצטרפים אליהם. האם היה בהם רשע? זאת שאלה פילוסופית, ובלילות אין מקום להתקשקשות מעין זו. רשע. וכי למי יש פנאי להיות רשע. כולם עסוקים בעניינם – אם שגגה היא או זדון, ידונו בבית המשפט, והוא נסגר זה מכבר, ובלילות הוא סגור עוד יותר. ובכל זאת היה ריח עולה, ריח של רשע. מין צחנה מתועבת ומפליקה, כמעט כמו צינת הלילה הצוחקת למשבתם של האנוסים לפגשה. בלו היה חושב על רשע רבות. רֶשע ורָשע, ורשעים ורשעוֹת, ובכלל רשעוּת. האם בלו היה רשע? זאת אין לקבוע. בלו היה בלו, עבד הלילה. מי מכרו לאדוניו, ומה היה לפני כן – בלו עצמו מתקשה לזכור, והשמועות, כדרכן של שמועות, מרושעות מדי מכדי להיות נכונות. על כל פנים, ועל פי השמועות, בלו לא היה רשע – מה שעושה את הדבר לחמור אף יותר, ואולי אפילו מרושע.

ב. בלו עבד הלילה

בלו היה גבר נאה ביותר, כך אמרו כל רואיו, אלא שהם היו מעטים כל כך עד שכשהיו פוגשים בו אחרי לילה מאותם לילות, לא היו מבחינים בפניו, רק בעבדותו. פניו היו מלוחות־מתוקות: מצחו גבוה, צדעיו טהורים, אפו מעודן, עצמות לחייו גבוהות ומסותתות, זקנו זקן נביאים ועיניו. לא ראיתם מעולם עיניים כאלה – עמוקות כים, חודרות כשורש, מתגעגעות כמטורף, יפות כלילה שרוע של טבת. הן היו מתארכות ומתעגלות, ומבטן לעולם לא מרצד.

פעם, כך אמרו השמועות, יכולת להביט בעיניו ולהתנבא. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות. וכעת עיניו היו דחוקות, כאילו התאמץ להסתירן מאחורי מסך אטום. אולי, כך אמרו, היה לו פעם שם אחר. שם מוזר בלו. מוזר.

בלו עבד הלילה. עבדים רבים ללילה, אבל בלו המובחר שבהם. תפקידו לאסוף מעשים טובים ולמוסרם לממונה. עבודה קשה היא, אך לא לחינם נבחר לכך. בלו יודע כל מעשה טוב שנעשה והולך אחריו למרחקים. ריח של מעשים טובים זהו ריח שאי־אפשר לעמוד בפניו, אלא שאף אחד אינו מריח מלבד בלו, והוא הולך אחר מעשים לכל עבר עד שמוצא אותם. לפעמים הולך לילות שלמים למצוא מעשה טוב אחד. אחר כך, כשמוצא את מעשיו, לא נותר בו דבר, והוא נפרד מהכל במשיכת כתף, כאילו מעולם לא היו כאן אלה.

Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno
Paul Gustave Doré (1832-1883). Dante finds himself lost in a gloomy wood, from Canto 1 of the Divine Comedy: Inferno

ג. נטע

נטע מרים ראשו בתמיהה. כך הוא עושה פעמים רבות ביומו. פדחתו היתה ריקה משיער, אבל יכולת לראות בה את כל השערות שמכל העולם כולו. לב גדול יש לו לנטע, לב מקודש, מוקדש. עיניו כחולות, כחול מרכך. אפו משוך מעט, ושפתיו דקות ונטויות. נטע רוצה לעשות דברים רבים, והוא הולך ממקום למקום ועושה דברים רבים. הרבה מאוד הוא תמה. העולם מלא תמיהה, אבל איש אינו אוסף אותה, והיא נערמת בסמטאות עד שמישהו רוצה לעבור והוא משליך את הכל בתנועה של זלזול. תתמהי, הוא תמיד אומר לה. תתמהי. בסופו של יום מה נותר לנו אם לא פליאה – כך אנחנו יכולים להיות מחוץ לזה. ומה הבעיה בזה? היא שואלת באדישות, אבל הוא כבר הולך למקום אחר לעשות דברים. מה נותר ביום הזה מנטע, מה נותר מנטע, מה נותר. הלב של נטע שמיכה קרועה, הלב של נטע פשפשים. הלב של נטע זכרונות.

נטע הולך למקווה. אין אנשים בסוף היום, ובמקווה אפשר למצוא זכרונות יפים במיוחד, וגם בושה נוראה שפוכה בחמה, ואותות כמעט נשכחים של מאבק. מי שיודע יכול לחוש את הטבילות. הנה כאן טבל מישהו בבהלה; אולי נבהל מעצמו, ממה שעשה. אולי נבהל מהקור של המים. אולי ממה שראה כשעצם את עיניו. הכל חוזר כשעוצמים את העיניים, וכמעט אפשר לשכוח שבאו לטבול.

המים עייפים מלהתגונן, אבל לעתים נפצעים, ואפשר לאסוף צווחה של כאב במסננת כתומה ארורה שמונחת בין הבור של המים החמים לבור של המים הקרים. אם נוברים בתוכם, עולות כל הטבילות של הנערים שקפצו אל המים במהירות ובצינת הבוקר. שש בבוקר. מי טובל בשעות האלו? אנשים שרוצים להסתתר. קשה למצוא את לבם בין לבבות של אנשים אחרים, אבל אי־אפשר לעמוד בריח של טבילה, ונטע מריח. הוא הולך בתוך המים כמשוגע, ומיטלטל בין הזכרונות. בחור בלונדיני מבויש שטבל את כל חייו הקצרים ונענע את נשמתו בחוסר אמון, אברך יגע שהשליך את תפילתו לתוך המים, נפשות קצרות וצרות שעשו במקווה כשלהן. שייסלח להם במהרה. נטע מסומם מאנשים אחרים, נטע לפות בתוך עצמותם של הערים בבקרים, מטביע רגליים דקות בתוך בוצה אפרפרה ונאנק מבלי יכולת לנשום. אפשר למות כאן, אפשר לחיות כאן, אפשר להשתגע. טוב, נטע – הלא הוא משוגע, כך לפחות אומרות השמועות. אבל שמועות, כדרכן של שמועות, הן מרושעות.

ד. מטריאלה

אהבה היא מה שלעולם לא יהיה לעבד הלילה, כך בלו יודע בוודאות. וייתכן גם שמעולם לא היתה לו, אבל הוא אינו עוסק בזה. עליו להישרף הלילה, וגם מחר, ובכל הלילות שיהיו בכל העולמות. ומטריאלה אומרת: 'אתה רוצה שאראה לך מה זאת אהבה?' ולפעמים אף מחציפה את פניה הפחוסות לומר: 'אתה רוצה שאתן לך אהבה?' ובלו בורח ומותיר את הכל מאחוריו, אך בסוף – על אף שכרונה התמידי – היא תמיד מדביקה את צעדיו.

מטריאלה ממונה על השריפה, מטריאלה ממונה על הכל. אין לדעת ממתי היא לצדו, אפילו היא לא יודעת זאת. עליה רק לשרוף הכל ולא להשאיר סימן, כדי שיוכלו הדברים להמשיך כסדרם. סדר הוא דבר חשוב כדי להמשיך, ויש להמשיך. כך אומרים כולם, ואף השמועות אומרות כך, אף שהן מרושעות כדרכן, אך ייתכן שיש להמשיך באמת. למרבה הצער, לא ידוע אל נכון אם מטריאלה רשעה. רשעה? אולי מעט. מעט מעט. מי יודע. היא בלתי־נסבלת, לפחות על בלו. לפעמים. גם ארטום ובלה אומרים כך.

ה. מקווה

בלו היה מסתתר בדרכים רבות ממבטם של בני אדם. לפעמים היה לובש בגדים רחבים ומכניס את כתפיו שלא ייראו. לפעמים היה עוטף את ראשו בברדס כתום ענקי, וכשמישהו היה מסתכל, היה טובע בתוך הצבע הזוהר ושוכח מקיומו של בלו. לפעמים היה בלו מתערטל לגמרי, וכך היו אנשים מזדעזעים מהמראה הנורא וצועקים עד שכל העיר היתה מתעוררת, ואז היו רודפים אחריו ברחובות, ומטריאלה היתה אומרת: 'למה לך כל זה?' והוא היה אומר לה 'למה לי באמת?' אבל אף אדם לא היה מביט בו, אלא רק בגופו הקפוא. בלו גם היה לובש לפעמים בגדי חסידים, והיה מהנהן לעוברי דרכים לשלום ומפטיר ביידיש 'א גוטן חודש', או 'שולם שולם', או 'גוט שאבעס', או רק מרים את ידו עד גובה פניו ומנופף בה באופן כמעט בלתי־מורגש כשם שעושים חסידים, וכך כולם היו מביטים בו כאילו היה כאן תמיד ואין בכוונתו לעסוק בשום עניין שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך, אף אחד מעולם לא עצר להביט בעיניו ולשוטט בהן עד כלות.

אותו הלילה היה ארוך וצונן, ובלו היה לבוש בקפוטה שהברק סר ממנה, וראשו היה תחוב בשטריימל מהודר. מלאכה לא רבה היתה, אבל הלב של בלו שרוף, כשם שהוא נשרף בכל לילה. נשרף ומתקלף, כדי שתהיה שכבה נוספת לשרוף אותה. אלוהים, כמה שהלילה נורא, כמה שהלילה נורא. ריח של עשב ודלק וחלב חמוץ ולחמניות נאפות במאפיות שלעולם לא ישלחו את סחורתן לאף מקום. בלו הלך אחרי מעשה טוב אחד, שריחו היה שלו ורך באותה מידה. כשם שהיה ריחו טוב, כך היה רחוק ביותר. בלו ידע זאת, שעליו ללכת זמן ארוך ביותר עד שימצא מהיכן מגיע הריח. ומטריאלה שתתה יין זול והשתכרה והשתרכה אחריו ברחובות השוממים ובגדיה צואים. ובלו הולך ממקום למקום, אפו היפה מרחרח את העולם אבל כל העולם עצב. בלו רגיל בריח של עצב, אף שאין בקרבתו ריח כזה. למי יש פנאי למותרות כמו עצב. למי יש פנאי להשליך ברחוב משהו נוסף מלבד תמיהה.

הלילה עליו לחפש אהבה, כך נאמר. הרחובות היו מלאים אנשים, בלי סיבה נראית לעין. אבל הריח עלה עד לצמרות העצים הבודדים שנותרו ברחובות, ואנשים היו מביטים בהן בשנאה מוזרה. בלו אף פעם לא הבין אנשים. מין מוזר שאין לו קיום, שלא נשרף בכל לילה, שנשאר במקומו ואינו נע לעולם. אם היה יכול לצעוק היה רותם את האנשים לכרכרות וצורח אל הכפור. אין לצעוק בזמנים אלה, אולי רק להפטיר ברכות שלום ביידיש. מישהו יכול להבחין בסוף ולחשוף את הכל. מה יקרה כשייחשף הכל? העולם יעמוד מלכת? הלילות ייהפכו לימים? התמיהה תחדל להצטבר בסמטאות? מטריאלה אומרת לו תמיד: 'לא יקרה כלום'. בלו רוצה להאמין שיקרה משהו, ודווקא בשל כך יש פחד איום בלבו מהגילוי. זה יתרחש יום אחד, ואין מי שישלוט בכך, ואולי יתגלה שהכל היה לשווא, ואין בכלל מי שאכפת לו.

בלו הולך ברחובות הארוכים והאנשים רבים, ונראה כי כל העיר בדרכה לצאת מן הבתים אל האופל. הקולות מתרבים, ובלו עוטה לפניו ארשת של ברכות שלום ומתחיל להשליכן מפיו אל החסידים. הם, כך נראה, להוטים מדי מכדי להבחין בו, חביבים מדי מכדי להתעניין בו. מה יש לכם בפנים? אם היה רק מותר לו, היה שואל אותם. בלו עבד הלילה, אסור לו לשאול דבר, עליו רק ללכת אחר הריח. והריח הפעם היה קשה מנשוא, וכל העיר משתגעת. אנשים מתחילים לרוץ בין הבתים ופוגעים זה בזה במנוסתם. הפצועים מייבבים על מפתן החנויות, אבל בלו לא נעצר. עליו ללכת אחר הריח, וזה רחוק מכאן. יש כאן שריפה, הוא בטוח בכך. אין ריח שמוכר לו יותר מריחה של אש לוחכת, משתלטת, רוצחת כל דבר העומד בדרכה. בלו אוהב ריח של שריפה. זהו ריח מרגיע, מוכר. כמו ריח דובי אהוב של ילד שלעולם אין לכבסו. הוא מסמן את סוף הלילה, את הסדר שאין לשנותו, שיימשך כך לנצח. שריפה היא הנצח, והלילה הוא ההווה חסר המשמעות, וסופו של ההווה לכלות בנצח. מרחוק כבר נראות הלהבות, מפלשות את שמי העיר השחורים באור מעוות. הרחובות מלאים אדם עד שאין מקום לזוז, ובלו נאלץ לדחוק בבשרם של אנשים ולפלס את דרכו בין העומדים ועיניהם קרועות. זמן רב לא נגע באדם, זמן רב לא ראה כל כך הרבה אנשים. ועתה הם כאן כולם, וכל העיניים רודפות. מי אתה? מי אתה? מי אתה? הוא היה רוצה לצעוק, אבל אין מי שישמע.

הם, לעומת זאת, צועקים. צועקים עד שהשמים רועדים, ואפילו האש נבהלת. ריח השריפה מדגדג את אפו, והוא עוצם את עיניו לאט ונשאב אל האש. מה תרצי ממני עכשיו, מה תרצי ממני עכשיו. כתום מבהיק חורך את פניו, וריחה של האהבה פתאום מתערבב, נשמט. הוא קרוב, עוד כמה צעדים ומלאכתו נשלמה. אנשים החלו להתרעם, ודיבורים של רוגזה עוברים בין הנדחקים. אין לדחוף, אין לדחוף כל כך. זהו מעשה רע. אסור לדחוף. ריח האהבה מטביע ומחבק, ובלו מוזג ממנו לכוס גבוהה, שואף. אפשר לחוש אדמה אדומה, תיחוחה. רק היום הושקתה בגשם. אדמה כזו יש לטעום, להניח על הלשון, לטרוק את הבשלות אל תוך החך, להעלות את העסיס למנחה, לפרוך את המרקם המחוספס אל השיניים הטוחנות. מאכל של עצים. של פיות. בלו פותח בבהלה את עיניו. הוא שכח. הוא שכח לרדוף! מעולם לא קרה לו כך. הוא מביט סביב, וכולם מביטים בו בעיניים קרועות. בלו מנסה להפטיר שלומות ביידיש, אך לשונו מלאה באדמה, והחסידים מסתכלים בו בחשדנות.

חום האש מרחיק את האנשים, אך הם נהדפים שוב ושוב בגושים ענקיים אל מרכז הלהבות. למעלה, על במה גבוהה, עומד איש אחד בתוך מקווה רותחת, אפוף להבות, עיניו עצומות, והוא פורש את ידיו לשמים. בלו מטפס אל הבמה ונוגע.

נטע?

נטע פותח את עיניו, ומניח את מבטו הרך על בלו.

מה אתה עושה כאן? זה שלי, מוחה בלו. ומטריאלה אומרת: 'עזוב אותך מזה'.

רוצה לטעום? שואל נטע בשקט, וגושי האנשים למטה צועקים אל השמים המוארים. בלו מהנהן, ונטע מגיש לשפתיו כפית עם מים, ובלו מסתחרר וסוגר שוב את עיניו.

יש לזה טעם של יום, הוא בסוף פוסק, ומביט אל עיניו הכחולות של נטע. ממש אסור. ממש אסור. הוא לוחש לעצמו. ומטריאלה לופתת את ידיו ואומרת: 'אסור לך, בוא נלך כבר'.

אני צריך לאסוף מפה, אתה מבין? הוא אומר לנטע, ונטע מביט לתוך עיניו. אני צריך לאסוף מפה, לאסוף מהר וללכת, הוא לוחש ורועד מקור. נטע מביט אליו, ובלו מסיר את השטריימל המהודר והקפוטה שכבר סר ממנה הברק ומשליך אותם אל ההמון הצווח. ומטריאלה אומרת: 'למה לך כל זה?', אבל בלו אינו שומע, והוא קופץ לתוך המים לקול תרועות החסידים הנהדפים אל הבמה.

ואחרי שכל הרעש שוכך, נטע מביט בעיניו של בלו, לוקח את ידו והולך.

כשתפגשי

כְּשֶׁתִּרְצִי לָבוֹא לְכָאן
תִּהְיֶינָה הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת
טְרוּקוֹת
טְרוּפוֹת בְּמֵימֵי הַיַּמִּים כוּלָּם
אֵין קֵץ לְגַעְגּוּעֵךְ
אֵין תַּכְלִית לְיָפְיֵךְ
נִצָּב יִהְיֶה עַל הַמִּפְתָּן הַסָּחוּף
חֲסַר־תּוֹעֶלֶת
צִיּוּר הָדוּר מִתְנוֹעֵעַ בְּגַאֲוָה עַל עֵץ קוֹקוּס
בְּאִי שֶׁבּוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ חַיָּה
וּוַדַּאי לֹא נֶפֶשׁ אֲהוּבֵךְ, שֶׁחָיָה לְעוֹלָם
שִׁירֵךְ לְעוֹלָם לֹא יִכָּתֵב
אַהֲבָתֵךְ תִּהְיֶה אַנְדַּרְטָה
בָּהּ אִישׁ לֹא יַבִּיט
וַדַּאי לֹא אֲהוּבֵךְ, שֶׁאֵין מַבִּיט כָּמֹהוּ
כְּשֶׁתִּפְגְּשִׁי
רֵיק יִהְיֶה הַיְּקוּם
חָרוּךְ
וְרַק רֵיחַ שַׂעֲרוֹ הַשָּׂרוּף יַטְרִיף
וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיָּרִיחַ
אֶת הַשִּׁגָּעוֹן
אֲפִילּוּ מְשֻׁגָּעִים לֹא יִהְיוּ
בְּעוֹלָם בּוֹ הוּא אֵינֶנּוּ
אֵין אַף אֶחָד
כְּדֵי לָדַעַת טֵרוּף מַהוּ
רַק שְׁפִיּוּת לֹא־מְדִידָה
שֶׁנּוֹתְרָה לִשְׁמוֹר עַל הָעוֹלָם
טָרוּף.

 

ציור: I miss you, by Tony Sandoval

מסיבת־נישואין

כִּתְבִי לִי שִׁיר הַשִּׁירִים מִשֶּׁלָך
כִּתְבִי לִי אַתְּ
בִּכְתַב יָדֵךְ הַמְּעֻקָּם
אֲגַדֵּר אֶת הַדַּף בִּתְיָלִים
בְּתִקְרַת־זְכוּכִית בִּלְתִּי־עֲבִירָה לַהֲבָנָה.
הֲיִי שׁוֹנָה
לְעוֹלָם אַל תַּחְשְׁבִי לִהְיוֹת מָה שֶׁרָצִיתִי שֶׁתִּהְיִי,
הֲיִי אַתְּ.
עִזְבִי אוֹתִי לִמְנוּחָתֵךְ
חֲיִי בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבֵךְ
בְּלִי זָרִים, פּוֹלְשִׁים, שְׂרוּטִים, קְלוּעִים
בְכַף מֹאזְנֵי־הָעוֹלָם
שֶׁהֵם מַטִּים אוֹתָהּ לְחוֹבָה.
כִּי מָה אֲנִי וּמֶה חַיָּי וּמִי אַתְּ
וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה כָאן בַּמָּקוֹם הַמּוּזָר הַזֶּה|
בּוֹאִי מַהֵר! הַבִּיטִי בַחַלּוֹן!
רְאִי אֵיךְ מַלְאָכִים מְקוֹשְׁשִׁים אֶת הָאַשְׁפָּה לַמְּדוּרָה;
זִרְדֵּי אֵשׁ אַהֲבַת הַגֵּיהִנּוֹם:
מִלִּים טוֹבוֹת, עֶלְבּוֹנוֹת וְגַעֲגוּעִים
וּבְכִיָּה אַחַת גְּדוֹלָה.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד –
לֹא תִכְבֶּה.
תִּשְׁתּוּ מַשֶּׁהוּ?
שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם כֹּחַ לְקוֹשֵׁשׁ-
יֵשׁ לָנוּ שִׁקּוּי אַהֲבָה
עֲשׂוּי דִמְעוֹת־אֵשׁ וְחֹסֶר־הֲבָנָה
וּמַלְמְלוֹת־תַּיִל
וְגַם הַיּוֹם מְסִבַּת־נִשּׂוּאִין.

איור: נעה קלנר

אתרוג של מישהו

פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

בואי ואצילך מידי

אֲהוּבָתִי
בֹּאִי וְאֶטְרֹף אֹתָךְ עַד מָוֶת
לְאַט־לְאַט
בְּיִסּוּרִים
עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה
הֵם מְנַסִּים לִנְגֹס בָּךְ
לְנָאֵץ אֹתָךְ
בֹּאִי וְאַצִּילֵך מִיָּדִי
מִיַּד אָחִי
מִיַּד עֵשָׂו
מִקּוֹל יַעֲקֹב הַמְּחַלֵּל אֶת כָּל הָעֹלָם
בְּקִרְעֵי בְּשַׂר חָלִיל
מֻטָּב שֶׁתַּעַזְבִי עַכְשָׁו אֶת הַבַּיִת
מִישֶׁהוּ לוֹחֵשׁ לִי בָרֹאשׁ
מִצְוָה
לֶאֱהֹב אֹתָךְ כִּשְׁאוֹל
קִנְאָה
בֹּאִי וְנִבְרַח יָחַד
הוּא אֶטְרֹף
בֹּאִי
נִבְכֶּה אֶת מוֹתֵךְ בְּטֶרֶם עֵת
הָיִיתָ לִי מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ וְרוֹצֵחַ וּמָשִׁיחַ
רַק אַל תִּקְרְעִי אֶת לִבִּי לִשְׁנָיִם

Schizophrenia by Fine Art America.

.Schizophrenia by Fine Art America

תביא לי דברים

תָּבִיא לִי דְבָרִים
הַרְבֵּה וְחָזָק וְיָפֶה
תָּבִיא לִי דְבָרִים
מְאֹד
תָּבִיא לִי
תָּבִיא לִי דְבָרִים
אֲנִי צָרִיךְ
מַמָּשׁ צָרִיךְ
דְּבָרִים
בְּלִי דְּבָרִים אֲנִי אֶפֶס
וְגַם אַתָּה
אֶפֶס מְאֻפָּס
כִּי אַתָּה לֹא מֵבִיא לִי
דְבָרִים
אֲנִי צָרִיךְ דְּבָרִים
זֶה בִּשְׁבִיל לִהְיֹת מְאֻשָּׁר
כְּשֶׁאַתָּה מֵבִיא לִי דְבָרִים
אַתָּה פָּחוֹת אֶפֶס מִמֶּנִּי–

מי את

מִי אַתְּ
פּוֹגֵשׁ בָּךְ לְעִתִּים מִתְרַחֲקוֹת
אֲהֻבָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי
מֵיתָר נִשְׂרָג עַל תֵּבָה
קְדֵשָׁתִי, קְדֻשָּׁתִי, קְדוֹשָׁתִי
תִי
שֶׁלִּי שֶׁלִּי
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא
(תִי)
מִי אַתְּ
אַתְּ דִּמְעָה נוֹטֶפֶת עַל נֵר שַׁבָּת בְּהַדְלָקַת הַנֵּרֹת
אַתְּ לְבָנָה מִתְמַעֶטֶת
אַתְּ הֵיכָל הַגְּוָנִים כֻּלָּם
מִי אַתְּ
שֶׁמִּישֶׁהוּ כְבָר יַשְׁקֶה אֹתִי בְסוֹדֵך
יַעֲטֹף אֶת נִשְׁמָתִי בְנִשְׁמָתֵך
אֲנִי וַאֲנִי וָאֳנִי
אַתְּ וְאַתְּ וְאַתְּ וְאַתְּ
כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֵלֶּה שֶׁיְּסוֹדָם בֶּעָפָר וְסוֹפָם לֶעָפָר
וּמִי אָתְּ
מַעְיָן חָתֻם
גַּן נָעוּל
רַק אָז כְּשֶׁחָדַלְתִּי אֱהֹב
חָדַלְתִּי אֹתָךְ
יָדַעְתִּי אֹתָךְ
יָדַעְתִּי אֶת עַצְמִי
שָׁעָה שֶׁל עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת

מִי אַתְּ. צילום: אופיר סגל.

מִי אַתְּ. צילום: אופיר סגל.

ערום ועריה ואהובתי הקדושה

אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.

אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.

מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.

ואיך אבוא אל המלך ערום?

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.

עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.

אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.

עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.

אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.

אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.

ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.

ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.

עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.

פורים, ואני ערום ועריה.

דיייינעס

יש לך דיינעס? האברך החסידי שנכנס לחנות תחב את ה'דיי' לתוך חיכו.
מה? שאלתי אותו.
יש לך דיינעס? הוא שב לשאול וחיכו כמעט נשנק מדוחק ה'דיי'. דייייי כזה. נחצי.
מה זה דיינעס, ניסיתי גם אני לתחוב דיי לחיכי. חוויה מוזרה משהו, אך היה בה משהו מרומם, כמו התגלות, כמו לגעת בבגדו של אהוב שמעולם לא ידע על אהבתך.
נו, דיינערס, דיינערס. אתם מקבלים דיינרס?
פתאום שמעתי את הריש מצטופפת גם היא בחיך החסידי של האברך.
כן, למה לא.
פתאום התחשק לי מאוד להוולד מחדש וללבוש מעיל שחור וללמוד בכולל ברייש ולשאול מוכרים בחנויות אם יש להם דיייייייינעס ולחזור הביתה עם ספר קודש חדש ולאכול חביתה עם האשה וללכת לישון באחת עשרה בלילה ולהיות אן ערליכע חסידישע יונגערמאן.
דיייינעס.

דיייינעס.

יש לך דיייינעס?

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

חזור בך

כל הדכדוך הזה בוכה בי. מזדעזע באי אמון מול הפנים המעוותות של השנאה, משתאה מקריצות עיניים ערומות, כואב לגלות את הרוע. כמו לראות בפעם הראשונה בן אנוש כורת ראש של אדם אחר. שניהם עורסלו בידי אמא אוהבת, ערגו לחיוך, התחככו ראש בראש בלפיתה. ועכשיו יש בגרות רעה ומלאה מוות.

וגם הרע הזה שבתוכי שלעולם לא עוזב אותי. ואני נופל וקם. יש בי כעס נורא שמחולל בי בכל בוקר, וגם תסכול שמאכל את גרוני ומטיף גושי דמעות צמיגיים בתעלות גופי. אני מבטיח לנשמתי שאהיה טוב אליה, שאתגבר. שלא אכעס. שאטהר. שאהיה בן אנוש, קצת מעבר לריר הרגשות המזדווג בי בתאוותנות שלא יודעת שבעה.

מי אני ומה חיי, ומה גופי התועה, ואין בלבי דבר טהור אחד לעמוד מול היופי הנשגב שיש בנשמתי. אותו יופי המשתרג בעץ התפוזים שמעל למדרגות. אותו קסם שביר העוצם עיניים בדבקות בשמי הבוקר הבהירים, כבושם אהבה נכזבת שפתאום הריח בסמטה והכל חוזר לרגע לגדוע את היציבות ולבכות את הרצון העליון.

היום לא אכעס.

היום אטהר לך, נשמתי היפה. היום יטהר גופי ויבריקו בו ברקים גדולים.

היום ארצה ואתגעגע ואשמח ואלטף את העולם המכאיב ברוך של קדושה נשגבת.

The Return of the Prodigal Son - Rembrandt

The Return of the Prodigal Son – Rembrandt

הספרים קוראים לי. חזור אל עולמך, יפה שבעולמות. חזור בך. כולם מזומנים לחיי העולם הזה חוץ מיעקב. חזור בך ונטייל אני ואתה בפרדס ונקטוף תפוזי נצח ונזדווג עד כלות.

חוזרני בי. והעולם אף הוא מחזר אחריי, ואף הוא חוזר בו בכל יום.

יפה את רעייתי, יונתי תמתי. עינייך יונים, תפוזים יש לך, וזהב לבן עטור מצחך. אף שערך כמיתרים פורטים ניגון שאין לספר עליו, ובסולם צווארך עולות נשמות ויורדות להקטיר קטורת.

רק גוף אין לך לאחוז בגופי ולערפל אותו מעלה. שם נטייל אני ואתה. שם עולמי, יפה שבעולמות.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.

 

איך הרינו אהבה

בַּסּוֹף
לְכָל הַכְּתָמִים תִּהְיֶה
מַשְׁמָעוּת
סֵבֶל יַשִּׁיל עֹרוֹ
הַמְחֻסְפָּס
וְיַעֲטֶה שִׂמְלַת אוֹר
יָהֵל.
אָז נִזְכֹּר
אֵיךְ הָרִינוּ פַּעַם
אַהֲבָה
וְכַמָּה קָשֶׁה הָיָה
וְכַמָּה קָשֶׁה יִהְיֶה
לַהֲרוֹת שׁוּב
אַהֲבָה.
אֲנִי וְאַתְּ
אַתְּ וַאֲנִי
זִכְרוֹנוֹת מֻכְתָּמִים
בְּדַם לֵדָה
לִצְחוֹק וְלִבְכּוֹת
וְלֶאֱהֹב
וְכָכָה יִהְיֶה לָנוּ
טוֹב.

אהבות עצובות במיוחד

נחש הספקות מזמן עטף את אבני השפה העקומות, והוא אינו נחפז לשום מקום. הוא ממתין לו בסבלנות ליד התחנה המרכזית של הנחשים, שם סרסורים־נחשים ולקוחות־נחשים עם פני ארס ממהרים תמיד לאן שהוא מאן שהוא.
ליד התחנה המרכזית של הנחשים יש את שלום הפלאפל. של הנחשים, כמובן. בכל מקום יש את שלום הפלאפל, והוא אף פעם אינו נמצא ליד הארגז של הפיתות. שלום הפלאפל הוא מין רעיון, סמל. סמל לשלום הפלאפל שנמצא בכל מקום ובפרט ליד תחנות מרכזיות.
בין שלום הפלאפל של הנחשים לבין קבצן־נחש ממזרי במיוחד, יש אשה חרדית. לפחות כך נראה על עברה שצילק בנהנתנות את פניה העצובות. עבר חרדי לאשה־נחשה זה צילוק של ממש. יש אומרים (בעיקר בדרום התחנה) שעברה של האשה הוא שגרם.
אהבות נופלות על מדרכות שבורות ופועלים מנגבים את זיעתם בפיתות פלאפל משלום הפלאפל. מתלים שבורים ונעליים קרועות. שווארמה. המאבטחים תמיד יוצאים לאכול בבגט שעל המדרכה ממול. נחש הספקות אינו מתעניין בכל אלה. הוא מחכה לאחרים.
אתמול נפלה שם אהבה אחת, גדולה ועצובה במיוחד. רק שלולית הבוץ מהביוב הזורם אספה את שבריה למדורת כתמים מכוערת. נחש אחד, ועוד נחש.
האשה החרדית באה שוב. נעמדת על המדרכה שליד שלום הפלאפל. פושטת יד גרומה, מלאת סדקים של חורף ופצעים שחורים. איש אחד עובר, זורק לה מטבע. המטבע נופל והיא מתכופפת. לאט־לאט היא מתכופפת. מרכינה חוליה אחר חוליה בגב כואב, מנסה לחפש את המטבע, לחסוך הרכנת חוליה לא נצרכת. מבטה נפגש בשלולית הבוץ המסריחה. מדורת מים עשויה שברים שברים של אהבה גדולה ועצובה במיוחד.
עוד מבט אחד.
נחש הספקות מרים את ראשו, פוער זוג עיניים חלולות.
ומדורת המים ממשיכה לאסוף שברים שברים של אהבות עצובות במיוחד.

גיא הריגת האהבה

נָדְדָה שְׁנַת הָאוֹהֲבִים
זָרְקוּ מִלִּים יָפוֹת
חָצְצוּ מָסַכִּים
קוֹבְרִים בְּכַדִּים גְּבוֹהִים אֶת שֶׁאֵינֶנּוּ.
חָרְקוּ קְפִיצֵי הַמִּטָּה
זָכְרוּ אֶת הַיָּמִים
אָז לֹא הָיוּ מִלִּים
רַק יָפְיָן שִׁמֵּן אֶת הַקְּפִיצִים.
רַק בִּכְיָהּ חִלֵּל
אֶת גֵּיא הֲרִיגַת הָאַהֲבָה
רֶגַע אָרוֹךְ מִדַּי
שׁוּב חָרְקוּ קְפִיצֵי הַמִּטָּה.