פורסם בגיליון השישי והמקסים של מגזין כביש אחד, חשוון תשע"ו, אוקטובר 2015. כאן תוכלו לעשות מנוי: http://kvish1.co.il/#buy

האהבה השנייה של אבא

בכל שנה, עם התקרב סוף הקיץ, אבא שלי הופך למישהו אחר. כדי שתבינו, אספר כי האהבה השנייה של אבא שלי, אחרי קונטרס האמונה בגרסה החדשה-חדשה עם התיקונים, אלה האתרוגים (כמובן אם לא נחַשֵב את הקדוש-ברוך-הוא ובסוד-בסוד את אמא שלי). וכשהקיץ יוצא מדעתו ועושה את ענייניו הרבים בכדור הארץ, אבי יוצא אל הפרדסים ללקוט לו אתרוגים. אתרוג לרֶבֶּה, אתרוג לאהובים משכבר הימים, אתרוג לידידים, אתרוג לאהבה השנייה הכי גדולה בלבו של אבא שלי.

כשאבא שלי מתחיל עם זה, כולנו יודעים בוודאות שמשהו מתרחש. מין אנרגיה סודית, קסם נעורים קמאי נכנס לדמו. שיחות טלפון נקטעות, צעקות של חדווה, קמטי פליאה ענקיים במצח הענק של אבא, צהלות אושר, ואמא שלי. היא שוטפת כלים במטבח, לאט־לאט, במקצב המטריף והסבלני שלה. וכל לבה של אמא מלא באבא ובאתרוגים. היא מביטה בו ובחברים שמוטי ציציות הצמר במבט מעריץ, מבט של נחת. והקמטים בזוויות עיניה הצרות מחויכים. אבא מכופף את ראשו לאתרוג, מקמט את מצחו, משליך בחדות קביעה נחרצת על אודות האתרוג הזה ועל כל האתרוגים כולם. אמא מוחה דמעה, אחת מאותן אלפי דמעות קדושות שאמא מטיפה בגינו של אבי; בקידוש של ליל שבת ובשיחת טלפון עם חבר, כשאבא שלי מתחיל לדבר אתו ביידיש נסערת.

הוא איש חשוף, אבא. הוא כספית. כספית עם מסך ענקי שמקרין את כל האיברים הפנימיים של הר הגעש הזה בתלת־ממד. זה מסייע לאמא שלי, לכל העניין הזה של הדמעות.

ובגילאי העשרה, כשהימים היו ארוכים ותשושים וחסרי תוחלת, הייתי נוסע עם אבא לפרדסים, למיון הסודי שמתבצע בחשאיות לפני שכל הממיינים יבזזו את האתרוגים השווים לרֶבֶּה שלהם. אבא מתקשר לאריה ושואל איך הקטיף, וכל הסלון מתמלא בריח הפסיעות שאבא פוסע בהתרגשות, הלוך וחזור. אחרי שיחה נרגשת כזו היינו מתארגנים עם פק"ל קפה שנעשה באופן מדויק וחשוף, בדיוק כמו הלב של אבא. וגם פפסי מקס חם ובירה שחורה בבקבוק פלסטיק של ליטר וחצי, בשביל הקפאין שאבא צריך.

ריח של בַּרְנַם

היינו נוסעים עם בַּרְנַם. ככה קוראים לו. על שם כל הסבים שלו, כמה דורות אחורה, בראשי תיבות. לבַּרְנַם היתה סיטרואן ג'אמפי עם ריח נהדר, ריח של בַּרְנַם. ריח חסון שאוגד בתוכו זיעה גברית, סיגריות טיים והמון נוכחות, וגם נסיעות למקומות רחוקים ולמפעלים שבַּרְנַם משגיח עליהם שיהיו כשרים, בעזרת השם. היתה בו, בריח, יציבות, וגבריות, וחופש שבגר והגיע לגיל העמידה עד שהתיישב בדעתו. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מאזינים למוזיקה המחתרתית שבַּרְנַם שומע כשאף אחד לא יודע: רמבטיקו יווני ושירי ארץ ישראל בביצועים כֵּליים, וגם המון יאני, בעיקר את ההופעה מ־2006.

בפרדס היה אבא בוחן אלפי אתרוגים במבט תמה במיוחד, בסיועו של בַּרְנַם, שקרץ לי קריצות רבות משמעות וכיבד אותי בסיגריות טיים לרוב. לאחר מיונים חוזרים ונשנים, היו מתאספים אתרוגים מובחרים בתוך ארגזים, ומונחים בצד בקפידה בדרך לשינוע הביתה.

מגזר זה פיכסה

שם, בפרדסים ובבית האריזה, היה המפגש הראשון שלי עם דתיים לאומיים. אריה הוא דתי מזוקן וירא שמיים, ואבא מכבד אותו בכבוד רב למרות חילוקי הדעות הקשים. בכל פעם שביקרנו בביתו אריה ואבא שוחחו בידידות טהורה ומתוך אהבה משותפת לאתרוגים. אני הייתי מביט אל הבית, אל החצר עם הצמחים, הפסנתר שניצב במרכז הסלון, הספרים הזרים והמסקרנים, והבנים והבנות של אריה, שהיו כל־כך אחרים ומעניינים עד שהיה אפשר להיבלע.

שנים לאחר מכן הכתה בי הבנה עמוקה שמגזר זה פיכסה. כל מגזר. והתחלתי להגדיר את עצמי בכל יום מחדש ולסתת את רגעיי לפני עניינם, במקום לתלוש פיסות מעצמי עבור המגזרים באשר הם מגזרים.

בסוף העונה, אחרי ימים ארוכים של ליקוט ומיון, היו האתרוגים מסודרים בסדר מופתי, ולכל אתרוג יש שם: אתרוג לרֶבֶּה, לאהוב משכבר הימים, ולידידים – איש בשמו ייקרא. אם האתרוגים עצמם היו יכולים להשתמש באתרוג, אין ספק כי היו זוכים לאתרוג מהודר משלהם לפני כל אחד אחר.

בדרך לרֶבֶּה לא מאזינים לרמבטיקו

בימים שבין ראש השנה לסוכות היתה הנסיעה הגדולה והגורלית לרֶבֶּה. בג'אמפי של בַּרְנַם היינו מסדרים את ארגזי האתרוגים ואת כל המינים האחרים שאליהם לא הגענו במילים ספורות אלה. הפעם לא האזנו לרמבטיקו, והנסיעה היתה מוקדשת כולה לדיונים נסערים על האתרוגים וייעודם וחסרונותיהם ויתרונותיהם.

סוכות כבר הגיע לישיבה של סלונים. הצל המוזר שהטיל הסכך על רחבת האבן הריקה התערבב בריח העז של הסכך והדפנות ועוגות הדבש הרטובות של בְּרִיזְל. המתחם היה ריק מאדם, בדרך כלל, ורק מספר בחורים מחו"ל נעו בין הפרנצ'עס בשלווה של ימי פגרה.

עלינו בבהילות בגרם המדרגות המוביל אל חדר הקבלה של הרֶבֶּה. מחוץ לחדר כבר המתינו כולם: הגבאי; ראש הישיבה שמכהן גם כבן האדמו"ר; האחים שלי שבאו להשתתף במחזה הנדיר, ועוד כמה אישים חשובים. הרֶבֶּה הולך לבחור את האתרוגים שלו; את ארבעת המינים שלו. זה לא משהו שרואים בכל יום. ואבא שלי מתנועע בקדחתנות חשופה מתמיד וחותך את החלל בפחדו.

כשהדלת נפתחת נכנסים כולם בזהירות ונעמדים בשורה. אבא שלי ובַּרְנַם בראש, לצד ראש הישיבה שמאמץ את פניו לעבודת הבדיקה והבחינה. הראשים מוטים פתאום, ומין חיוך נבוך ומלא יראה מרחיב את השפתיים. אבא שלי משתנה ממול לעיניים שלי. משהו במבט שלו מזכיר את אמא, כשהיא מביטה באבא ויש בה מין נחת רוח ואהבה פשוטה.

משהו מאוד לא נוח במעמד הזה, כמעט מבייש. כמעט כמו לראות את הרֶבֶּה בכותונת לילה. הרבי הוא איש מופנם מאוד, והוא בכלל צדיק. אדמו"ר. אדמו"ר שיודע הכל, סובל את סבל החסידים, קרוב לקדוש-ברוך-הוא ועושה את הנדרש בכל רגע. וכשהאתרוגים מונחים על השולחן והמסך הענק שמקרין את מצב הכספית של אבא מרצד בגלים בלתי נשלטים – הרֶבֶּה מתלבט לעיני כל. ופתאום הוא אדם עם העדפות אסתטיות, עם בחירות. כל בחירה באה על חשבון ברירה אחרת שנותרה מבוישת באין מבקש. והמחזה הזה מקסים ומיירא כאחד. ראש הישיבה מציג בעיות הלכתיות ראשונות במעלה, והרֶבֶּה עם האתרוגים היפים. אבא מביא אתרוגים יפים, רזים, שבריריים, אציליים, אולי קצת מתנשאים. הנוכחים בחדר מביטים בכל זה בהשתאות ומישהו לידי שולח יד כדי למשש את הקסם, ומיד מסתיר אותה שוב בתוך המעיל.

ואני רק עמדתי שם ורציתי להביט אל האיש הזה בעיניים ולשאול. מה קורה כאן, ולמה זה רק עכשיו, ומי אתה, ומי אמר. ואולי לשתוק ולהרגיש את התדר הפנימי שמוסתר תמיד בין שכבות של מרחק. אבל החדר היה מלא בלחשושים מהוסים ובתנועות ידיים לא מבודדות, והחסידים היו כלואים מתמיד בתוך המעילים המכופתרים, ובסוף הרֶבֶּה צייד אותנו בברכה גנרית, כתשורה למשפחה של אבא המסור, ובסופו של דבר התפוגג המתח בריח הג'אמפי של בַּרְנַם, בדרך לחלוקה של האתרוגים הנותרים לרשימת האהובים משכבר הימים.

אתרוג לא פתור

במשך שנים הביא לי אבא ארבעה מינים. אתרוג יפה ואצילי, כמו של הרֶבֶּה, רק עם הרבה עניינים שראש הישיבה היה לחלוטין לא מסכים אתם, כמו עם רוב הדברים שמתרחשים בחיי. בשנה שעברה הביא לי אבא אתרוג שווה במיוחד. הוא היה רגיש בסגנון מופלא, יפה, חתיך והכי חשוב: מלא עניינים לא פתורים כמו נקודות וכאלה. וזה חשוב לי. חשוב לי מאוד. אי אפשר להיות לא פתור ולצפות לאתרוג פתור. הראה לי מי אתרוגך ואומר לך מי אביך. ויום או יומיים לפני החג, כשהוצאתי את קופסת האתרוג מהוויטרינה כדי לנסות למצוא עמו נושאי שיחה לשבוע הקרוב, הקופסה נפלה לי מהיד, הפיטם נפל והאתרוג נפסל.

בפעם הראשונה בחיי בחרתי אתרוג לבד. כשעמדתי מול הדוכן המסכן של חבר שניסה את מזלו, חלפו מול עיני כל האתרוגים של אבי, היפים והאמיצים. האתרוגים של הרֶבֶּה. וכל אתרוג ואתרוג לא היה שווה בעיני. ופתאום הבנתי שאלה לא האתרוגים שלי בכלל. הם האתרוגים של אבא, ושל סלונים, ושל כל האדמו"רים והחסידים והמגזרים והפתורים, באשר הם פתורים. את האתרוג שלי מצאתי בארגז אחד שהיה מושלך בפינה במה שהיה עשוי להיראות כאקט של ביזיון. הוא היה אתרוג מיוחד, ואף אחד לא רצה אותו, גם חבר שלי, המוכר בדוכן האתרוגים. הוא היה עגלגל, והיו בו הרים וואדיות, וסוגיות הכי לא פתורות שאי פעם ראיתי בחיים שלי. והוא היה יפה בדרך מעוררת התפעלות, מין יופי שצריך עמל חיים שלמים כדי להבין בו. הוא דיבר אתי מיד בשפה ששמורה רק לנו, וגם ג'מג'מנו יחד פיוט לחג הסוכות. מעולם לא היה לי סוכות מרגש כל־כך.

אני רוצה להיות אתרוג של מישהו, אולי של א־לוהים או של אבא שלי.

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –