בני ברק

פיש בבני ברק

פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-22 במאי 2020.

את בני ברק, העיר שבה אני גר יותר מעשור, לא הכרתי לפני שנישאתי לאשתי. אחרי שבע שנים בישיבה במאה שערים, אהבתי את ירושלים כנפשי. הייתי יוצא בלילות לעיר העתיקה, להר ציון, לימין משה ולכל מקום שבו היו אנשים. וירושלים מלאה באנשים עם נשמות יפות. הייתי מנגן בה בלילות, מכיר חברים חדשים, משוחח עם תיירים מכל העולם, בולע את הסמטאות היפות בתבל ושותה את הצינה שאין דומה לה בעולם.

ואז נפלתי לבני ברק, הסיוט שאפילו לא הופיע בחלומותי הרעים ביותר, מכיוון שאין נורא ממנו. הזיעה היתה קשה מנשוא, החסידים לא דמו במאום לחסידים הקדושים והתמימים של ירושלים, התיירים הבודדים היו זקנים אשכנזים נרגנים מתל אביב, והרחובות היו המשמימים ביותר שאדם יכול להעלות בדמיונו. בני ברק היתה מהוגנת למדי, מכובדת, עושה את אשר צריך להיעשות, אינה מתירה שמץ של גיוון וטירוף, בזה לסוטים מן התלם ופולחת לקונפורמיות.

השבתות היו קשות מכולן. בירושלים בתי הכנסת היו מלאים בחן וביופי ובטהרה, והיה אפשר ללכת ברחוב בטלית ולהרגיש את האבנים היפות של הבניינים ואת רוח הקודש המרחפת. כל שבת הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, נושם את ריחן הדחוק של הטליתות, ממשש את התשוקה המטרפת את העיר כבר אלפי שנים, ופעמים רבות כבר לא היה צריך להתפלל מרוב הלבבות היפים שהיו באוויר. אבל בבני ברק בתי הכנסת היו חשדניים ומרוחקים וזרים, וכיעור הרחובות אפילו לא אִפשר לבכות.

בשבת הראשונה שלי בבני ברק, שבת השבע־ברכות שלי, אירע מעשה נורא שסימן תחילתו של עידן. בגלל אשתי, שאביה מחסידי ספינקא, הסעודה השלישית נערכה בבית המדרש של החסידות ברחוב דונולו. ישבתי, חתן מבוהל ואסטניס, בשולחן של המכובדים, בין בניו החסודים של האדמו"ר. כשחלפו הדקות, התחלתי להבין כי כלתה אלי הרעה. שעת החלוקה של השיריים התקרבה, וידעתי כי גורלי נחרץ. הם יאכילו אותי בדג החסידי, הפיש הקר והמבחיל, שאת ריחו ביקשתי לשכוח כל חיי. מה שלא ידעתי הוא שזהו הדבר הקטן שאזכור.

השעה הגיעה, והאדמו"ר החל לקחת בידיו פיסות פיש ממגש הכסף העצום שלפניו ולחלק אותן לחסידים, שהצטופפו כדי לקבל שיריים. ואולם תחילה היינו אנחנו, היושבים בשולחן הבנש"קים. הבטתי לכל עבר, בניסיון לבחון את השטח למעשה בריחה, אבל סביבי ישבו בניו של האדמו"ר, גבוהים, יפים ולבנים מדי, וידעתי כי אם אדלג מעל רגליהם, יחשבו שנטרפה עלי דעתי.

לשמאלי ישב בנו הצדיק של האדמו"ר, שהיה גם הרזה והלבן שבהם. פניו היו צפודות מאוד, כאילו הוא מתקיים רק על אובלטים ופיש, ועיניו החומות היו קדושות כעיני מלאך. לא יכולתי להימנע מלחשוב על אקציה בגטו לודז'. ידעתי היטב כי לעולם לא היה מצליח להסתתר במסמכים מזויפים בצד הארי של העיר, וראיתי אותו, תמיר ויהודי מכולם, עוצם עיניים בדבקות בכיכר העיר, לאחר שהוסגר על ידי השכנים בבניין.

הרגע הגיע, והגבאי סימן לי שאגיש את ידי אל ידיו של האדמו"ר, שאחז בחתיכה נאה למדי, דומני שמשקלה היה כ־100 גרם, של סלמון קר ורדרד, עשוי בנוסח יהודי קדוש במיוחד. קירבתי את ידי הרועדות, קערתי את כפותי כדי שיוכלו לקבל את הפיש, וצמצמתי ככל האפשר את המקום שנפער בהן. האדמו"ר הטיל בשוויון נפש את הסלמון הצונן לכפותי, ובעוד אני הלום ודהום, בנו הצדיק של האדמו"ר גער בי בקשיחות: "מי לימד אותך לקחת שיריים?"

הקדוש־ברוך־הוא עדי, שמעולם לא לימדו אותי לקחת שיריים, שכן בסלונים, חסידות נערותי, זה היה עניין פעוט יחסית, והיו לוקחים את השיריים מצלחות קטנות, בשתי אצבעות, מעט־מעט, ואני נמנעתי מאוד מהדבר, ובכל סעודה שלישית, כשעלה ריח הדג בפארענטשעס, ביקשתי להשתמד. שאלתי במבוכה את בן האדמו"ר, "איך צריך לקחת שיריים?" והוא הצמיד את שתי כפותיו הלבנות זו לזו, כאילו ביקש צדקה, פתח אותן לרווחה, ויצר קערית נאה למדי, שהיה ניתן להניח בה מלון נאה בנוחות.

"ככה!" הוא פסק, ואני ידעתי כי חטאתי מאוד לרבי.

הלוואי שהרבי היה מחלק באותו לילה מלונים קדושים ומתוקים. מיד אחרי חלוקת השיריים הרבי החל להשמיע דא"ח, ושלושים דקות תמימות אחזתי בסלמון בידי הצעירות, עד שהרבי סיים את דבריו והיה ניכר בקהל כי הותרה הרצועה מעט ואפשר לצאת לדברים הנצרכים. ביקשתי סליחה מעיניו החומות והתמהות של בן האדמו"ר, ורצתי לשירותים. זמן רב רחצתי את ידי בסבון, תוהה אם בן האדמו"ר הבחין בכך שלא הכנסתי לפי את הסלמון.

מאז ידעתי כי חלוקת השיריים היא שעת גבורות קשות, ומידת הדין מתוחה, ועלי להיות במקום אחר בזמן שהפיש מוגש לחסידים. ואולם לא ידעתי כי בפעם הבאה שאגיע לספינקא, אעורר שערורייה גדולה אף יותר.

היתה זו שבת של ט"ו בשבט. בסלונים, ט"ו בשבט היה לא יותר מיום של פולקלור וכמה פֵּרות יבשים שאכל כל אחד בביתו, אם רצה. אף אחד בסלונים לא חשב שראוי להקדיש לפֵּרות טיש מיוחד, שבו יציגו לראווה את יכולותיו הפיננסיות של האדמו"ר. בחסידויות אחרות, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות הסוכר, לחסידי סידורי הפֵּרות ולחובבי אננס. פֵּרות טיש – או פַּיירֶעס טיש – זה מושג שכל חסיד שאינו מסלונים מכיר על חכו. מגשי ענק ועליהם פֵּרות יקרים וטריים מונחים על שולחן האדמו"ר, וחסידים רבים יוצאים לסבב טישים, וצדים להם פרודוקטים שווים מהמצאי המשתנה.

מעולם לא הייתי בפַּיירֶעס טיש, ורציתי אחת ולתמיד להבין על מה המהומה. ספינקא, צור מחצבתה של אשתי, היתה הברירה הראשונה והמוכרת, ולמרות הזיכרונות האומללים, חזרתי אליה באותו ליל שבת בלתי־נשכח. בית המדרש של ספינקא היה מואר באור יקרות, ותכונה מיוחדת הורגשה במקום. את המגש הענקי שהתפרקד על שולחן הרבי לא היה אפשר להחמיץ. המראה היה מרהיב ומפליא. מעולם לא ראיתי חסידים נרגשים מפֵּרות, ומעולם לא הייתי עד למחזה כזה. החסידים העבירו פֵּרות יפהפיים מיד ליד, ובחור – שאותו הכרתי – לחש על אוזנו של הרבי לחישות שהובילו לחלוקת פֵּרות לחסידים נבחרים.

וממש באותו רגע, הבחור – שאותו הכרתי – ראה אותי. הוא לחש על אוזנו של הרבי את לחישת הנחש, ואני מיד סובבתי את גבי ופתחתי בריצה נוראה, כשלבי דופק וגופי מלא זיעה.

היה זה אמצע החודש, ליל אלוהים מלא, ואלוהים האיר בתפארתו את שמי בני ברק הכעורים באור חיוור ודהוי בגוון של טערקישע טלית.

אינני זוכר את האור, אבל אני זוכר את החרדה, את הפחד שמישהו מהם רודף אחרי ומצביע לעברי, ואת המחשבה – שמעולם לא עזבה אותי – שכל העיניים השחורות של החסידים מביטות בי בתימהון, ובנו הצדיק של האדמו"ר יודע כי חשדו לא היה לשווא, ומשהו מסריח באברך הצעיר שלא אכל את הפיש.

השבתות נמשכו, יגעות כפי שמעולם לא היו. אותם ימים היו רצופים ספקות ותמורות. סלונים הפכה מיום ליום למישהי שעלי להיפטר ממנה, וכשהגיע האומץ, עשיתי זאת באחת. ואז השבתות נהפכו למסע חיפושים חסר תוחלת אחר מקום להשיב בו את הנפש. הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, מטיש לטיש, מרבי אחד לאחר, ומבקש מקום לאדם שאין לו מקום בעולם.

בשבת אחת, אחרי ניסיון קשה במיוחד לתפילה, ואחרי חודשים רבים של חלל בלתי־ניתן למילוי, ישבתי בשעת צהריים מאוחרת באחד מבתי הכנסיות בעיר, בטלית מוסטת ובלב שמוט. הרחובות היו ריקים מאדם, וכך גם בתי הכנסיות, כי בבני ברק, כולם מסיימים את תפילתם בשעה מהוגנת, לא כמו הסוררים בירושלים, המבקשים ברחמסטריווקא, בני הישיבות בזכרון משה, או המכוונים אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.

ופתאום נכנס לאולם הריק מיילך בידרמן, שאז היה רק איש טוב וצדיק שמעטים הכירו.

"יונגערמאן, למה אתה עצוב?" הוא שאל אותי, ואני רק עיוַותי את פני לחיוך עקום.

"אסור להיות עצוב. יונגערמאן, תהיה בשמחה!"

הוא הלך לדרכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קראו לי יונגערמאן, ולרגע דמיינתי שאני אוכל רק אובלטים ופיש, ונעשה רזה מאוד־מאוד וכהה שיער, ועיני התכולות הופכות לעיניים חומות וקדושות, ואני עוצם עיניים וכלל לא חש באקציה המשתוללת סביבי. על קידוש השם, יעקב. על קידוש השם! אמרתי לעצמי ביידיש, בלחישה שלא נשמעה כלל לנאצים ולשוטרים היהודים שלא פסקו להכות באלותיהם, במיוחד בחסידים.

וזו היתה הפעם הראשונה שחשתי את ירושלים בבני ברק.

טאר מען נישט

באמצע הלילה התנים החלו ליילל, אבל אנחנו, שגרים בבניין דירות במרכז בני ברק, לא יכולנו לשמוע אותם.
אני רוצה לנסוע מכאן, אמרתי לה. לנסוע מכאן רחוק־רחוק, הכי רחוק שאפשר. אולי לארצות הברית. אולי אנגליה, או הודו. אוקראינה היא גם אפשרות.
תיסע, היא אומרת לי. תיסע. סע לברוקלין, תעבוד חצי יום קשה באיזה המבורגר, ובערב תעשה מוזיקה עם חברים סטלנים. סע, זה יעשה לך טוב. אבל אני לא יכול לברוח לשום מקום, זה רודף אותי מבפנים, הורג אותי, משתלט עלי. ואין לי כסף, בכלל. אני רוצה לנגן, לברוח. אני כל הזמן אומר אני. את אוהבת אותי?
אני דואגת לך מאוד. סע לברוקלין.


התנים ייללו שוב, ושוב לא יכולנו לשמוע אותם.
לנו הותרו נהימת המזגן, ובכי התינוק המיוסר מהבניין שמעבר לכביש (תמיד אני רץ לבדוק אם זו יהל שמגרדת את ברכיה), וחנק הברונכיט של השכן המבוגר – גם הוא מהבניין שמעבר לכביש. עוד הותרו לנו נביחות המכוניות החונות ברחוב של האדמו"ר מביאלה־טאטי (שנקרא כך על שם מעשה שהיה), פצפוץ חריכת החביתה בבית הספרדים המשתכנזים שמחייכים אלינו בענוות חן של ליטאים ולא יודעים שאין לנו עסק עם ליטאים, ומנגינת השכן החסיד התמים, בנן של קדושים וקדושות, שמברך ביידיש רכה את ילדיו פעורי העיניים החומות ואת הרעבעצין שלו כשהוא מגיע לביתו אחרי הכוילל, וקול השכן הבעלזער שקם בחמש בבוקר להיות עוזר של עסקן רפואי, וחריקת הגרירות של פחי הזבל אל המשאית, באותה שעה בדיוק, והשיחות העסקניות של הפועלים.
כל זאת הותר לנו, אבל לא הותרו לנו יללת התנים, ולא המיית העצים המתנועעים ברוח, לא רחש הרמשים ביער, ולא הרעש האיום של הים שקורא לך לטבוע, ולא שקשוק הסכו"ם בבית קפה, וגם לא נגינת הלוויים על נאי.
מה שאסור – אסור; מה שמותר – עדיף לקדש. ומה שרוצים? וואס עס ווילט זיך – לכל הרוחות! טאר מען נישט.

הזרות הזאת, המוכרת

זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.

וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.

תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־‎ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.

הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.

ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.

בחור אחד מוזר על ספסל

בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.

כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.

תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.

שעה, ושעתיים.

תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.

מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.

אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.

אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

נראה לי שהוא מסתכל עלי.

יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.

בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.

מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.

עיניים שחורות

אשה אחת בפאה מסורקת ועיניים מקפידות מדי. גם השניה, זו שאינה נשואה ומחכה לבן התורה שיקחנה לאשה, גם היא עיניה מקפידות מדי, אלא שהיא אינה מרימה את עיניה כנשואה להפליש מבט ולנקב את הבריאה כולה. היא משפילה את מבטה אל חצאיתה של הנשואה. אחיות. אחיות יהודיות. אחיות יהודיות עם פרצוף של נזירות. יש להן דמיון רב בחלק הבלתי-מרוצה-לְעולם שלהן.

איפה המשנה־ברורה? שואלת אותי הנשואה והשחור שסביב עיניה מחמיר עמי יתר על המידה. שם, בטור השמאלי, אני מצביע ומשהו מתכווץ בתוכי.

למה אני עובד בחנות ספרים בבני ברק, שם כל הספרים הם רק מתנות לבר מצווה ולחתונה, וכולם מבקשים הנחות וכועסים שאסור עלי לעשותן.

תעטוף לי! אומרים כולם כשנכנסים בפתח מבשר הרעות. תביא לי את הספר שאני מחפשת ותעטוף לי אותו ותוריד את המחיר ותביא פתק החלפה וגם שקית יפה אני רוצה! הורדת את המחיר? בפתק ההחלפה לא כתוב מחיר?

ואני מתגעגע לחנויות ספרים עמוסות בספרים נדירים, והמוכר תמיד אוהב כל לקוח ולקוח כאילו היה ספר ממש, וכל ספר נמדד במה שבתוכו ולא בכריכתו שזָקנָה ועברה מה שעברה. ובחנויות ספרים אלה אין בכלל גליל של נייר עטיפה שמַזנֶה סרסורי ספרים לעטוף ולעטוף בלי הפסקה לחתני בר מצווה. נייר העטיפה שלהם הוא כריכה ישנה ומענגת. לפעמים תמצא בה הקדשה אישית שנכתבה בעט נובע, כחול. לרחל היקרה מכל, ידידות נפש אינה זקוקה לחיזוק, ואת כמו מעיין קדוש של אהבה עליונה מכל. אוהבת, מרים שפירא. לקוח נכבד במיוחד יקבל לפעמים כריכה ועליה חותמת המעידה כי הספר היה בעזבונו של ראש מועצת נחל שורק. דואר נע. דואר נע זו מדרגה עליונה שבכל עטיפות של חנויות ספרים ראויות לשמן.

אתה יכול לקום שניה ולבוא לכאן לעזור לי? אמרו השפתיים הקפוצות ואני הרחבתי את שפתי לחיוך אדיב ואמרתי שבטח ולמה לא.

עיניים קפדניות רוצה לשמוע על מחירים של משנה ברורה.

אחר שעיניים קפדניות שמעה על מחירים של משנה ברורה ובחרה לה את הסוג בו היא מעוניינת, הורדתי לה סט אחד מהמדף העליון שבארון, שאינך יכול לעלות אליו בלי שרפרף או סולם.

שתי הנזירות מוציאות כל כרך וכרך מתוך הסט של המשנה ברורה. אנחנו רוצות את זה למתנה, הן מסבירות בנימוס. זה צריך להיות יפה.

בטח הן קונות את זה עבור בעלה של חבושת הפאה. הוא אברך כולל חשוב במיוחד, והוא לומד את כל הסוגיות והאחרונים והראשונים והוא מכיר את כל השמות המוזרים של הספרים מהטור האחרון בחנות, אלה שהליטאים מבקשים. יש לך מעדני לחם על קידושין חלק א' עם הערות חזון איש בלי גליונות במהדורה של ברקוביץ?

אין לי. אף פעם אין לי.

לפעמים יש לי עם גליונות, את מעדני לחם על קידושין. אבל עכשיו חסר. הסט לא מתאים להן. לנזירות.

אתה יכול להביא לנו סט אחר? זה פשוט למתנה.

בטח, אני אומר. השפתיים שלי מתרחבות חזק חזק כדי לעשות חיוך.

הסט השני לא מתאים. זה פשוט למתנה.

אני עולה שוב על השרפרף, מגיע את ידי אל הסט השלישי. מוריד אותו.

הסט השלישי הרבה יותר לא מתאים מהקודמים, כך מסתבר ממראה עיניהן ושפתיהן של השתיים. הן ממש כועסות על הסטים, אך הן לא מדברות כמעט ביניהן, רק מגפפות בחפזון בוחן ספרים רחבי מידה. מבטים מלפפים עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. מגעילים ממש.

הסט הרביעי הוא האחרון שיש בחנות. ואני מגיע את ידי אליו בפליאה משהו, ומשלשל אותו אלי.

אויש. אויש. טסססס. פסססס. כחחחח.

הסט הזה בסדר, אבל צריך להחליף בו שני כרכים. אתה יכול להחליף לנו עם סט אחר?

הפעם הן לא אמרו זה פשוט למתנה.

ואני לא הרחבתי את שפתי. אספתי את רסיסיהן בקושי, מנסה לקמוץ אותן, שלא יפול אפילו רסיס אחד.

איזה סט מתוך הארבעה, שאלתי אותן. לסט השני שהראית לנו. הוא בצד ימין.

עליתי על השרפרף, והגעתי את ידי לסט שהחזרתי רק לפני כמה דקות למדף. הוא מיאן להשתלשל, וגם כשעשה זאת, היתה כבדות במעשיו.

האשה עם הפאה והעיניים ששחור סביב להן יצאה מהחנות לדבר עם מישהי.

את יכולה לאשר את הכרכים האלו, שאלתי את הנזירה האחות. היא לא היתה יכולה לאשר, והיא יצאה החוצה לקרוא לעיניים קפדניות לבחון את הספרים.

בדקו שתיהן את הספרים, החליפו מה שהחליפו, והמתינו בדומיה שאעטוף להן את הסט.

את נקמתי הקטנה נקמתי בכך שהחזרתי את הסט ממנו הם לקחו את הכרכים הרצויים עוד טרם שעטפתי את הסט הנבחר.
הן המתינו בהמתנה רועמת, להבות של להט בַּחֲנָנִי משפדות את אצבעותי שעוטפות משנה ברורה.

הנזירות לא אמרו דבר, אפילו שלא עשיתי משולשים הדורים, ראויים. התאכזבתי. רציתי שהן יגידו שאעטוף שוב ושאני צריך ללמוד לעטוף ואם יש לנו פרח יפה או סרט ולמה אנחנו לא מביאים את השקיות היפות ואם יש נייר עטיפה אחר ואם שמתי פתק החלפה. ואז הייתי אומר להן שאני לא יודע לעטוף יפה והן יכולות לנסות לעשות את זה בעצמן כדי שתהיינה מרוצות.
אבל הן לא אמרו דבר.

גם תודה לא.

עכשיו הלכתי לשטוף את הידיים מריחו של הסט הנורא הזה, ריח של עיקולים נסתרים וכתמים מגעילים. ממש ממש. לרחוץ. לטבול. לצרוח.

במקווה שלי מלוכלכים המים ומלאים אהבה ותפילות. מעל המים נודד ריח הכלור ומתערב באותיות קדושות בכתב אשורי, והתגים מעשנים ענני מחשבות שנטפו ממוחות מאומצים.

אני רוצה להכנס למקווה ולדמוע דמעות שחורות גדולות עד שאעטף במים חדשים ואוולד.

מעשה נורא בחסיד אחד ואתרוגו הקדוש שהיה משמיע שיחתן של צדיקים, וגם הזכות שיש למי שישתתף בהוצאות חג הסוכות

מעשה זה וקריאת קודש שבסופו נכתבו עבור בית הכנסת האהוב שלי, בו מתפללים חסידים בעלי אתרוגים קדושים מאוד. 

חג הסוכות בא לכאן, לבית הכנסת האהוב שלנו. ולכל העולם גם כן בא חג הסוכות, אלא שבבית הכנסת שלנו שמחים הכל ביותר ומכינים עצמם בכל רגע, אולי יפגוש בהם חג הסוכות ולא יהיו הם מוכנים לפגוש בו. והכנה זו עולה להם כמעשה הצדיקים שהיו מכינים עצמם בבגדיהם ובמַטָּם לפגוש את המשיח, יביא אותו אלינו הקדוש-ברוך-הוא במהרה בימינו.

וכבר היה מעשה, ובא חג הסוכות לבית הכנסת וביקש לפגוש בחסיד אחד מעשרה בטלנים המצויים תמיד בעזרת הנשים. ואותו חסיד, גדול היה בחסידותו עד שהיו שאמרו כי זכה לזיווג נשמות עם צדיק אמת, וגם אמרו עליו כי יודע הוא להשתטח, אך שמועה זו לא נתאמתה די הצורך וגם אין אנו עוסקים כעת בבירור עניין נשגב זה.

וסיפור המעשה כך היה. אותו חג הסוכות של שנה מעוברת היה, ואינו דומה חג הסוכות של שנה מעוברת לזה של שנה פשוטה, כידוע. לאחר שנגמרו עשרת ימי תשובה וננסר הכל, התקין אותו חסיד את סוכתו על הצד היותר־טוב בייחודים נפלאים והבריק את קופסת האתרוג במשחה מיוחדת. לא היה די לו בזה, ומצא לו אתרוג מיוחד לחג סוכות של שנה מעוברת ונשמתו נשמה גבוהה מעולם האצילות. ובכל רגע שהיה נפנה מעסקיו גיפף החסיד את האתרוג באהבה גדולה, גם נשיקה מיוחדת ייחד לו. נשיקה של מצווה. ואותו אתרוג, לא היה שני לו בכל בני ברק, ולא זו בלבד אלא שאף בבית הכנסת שלנו לא היה אתרוג שיזכה להשיגו במעלת נשמתו. שבאתרוג זה נתעברו נשמות צדיקי אמת והיו משוחחות ביניהן, ומי שזכה יכול היה להריח את ריח המזבח הישוב בין הצדיקים. אותו חסיד, זכה. כיוון שזכה, היה מביט באתרוג ועולה תחת כסא הכבוד. תחת כסא הכבוד יש ריח נפלא שאין מענג ממנו בכל העולמות, והיו שאמרו כי אותו ריח הרי הוא ריחה של הקטורת עודה מעורבת בדבש, ותחת כסא הכבוד הותר הדבר.

כך היה החסיד סובב בין נשמות הצדיקים ומאזין לשיחתן, והיה מתמלא בעונג גדול ובתשוקה נוראה עד שנשמתו בקשה לעזבו כמה פעמים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ריחם עליו הקדוש-ברוך-הוא והפיל עליו בכיה גדולה. מאחר שנמלא בעצמו, ירדה נשמתו למטה והסתלקה מעולם העליון ויצאה מכלל סכנה.

בהגיע בוקר יום טוב ראשון של סוכות לחגוג בבני ברק, ביקש לראות טרם כל מה נעשה באתרוג הקדוש בו דיברו כל העולמות. מצא הבוקר את החסיד יושב בסוכתו וחובק את ארבעת המינים בעיניים עצומות. ראה את עפעפיו הסתומים של החסיד בחבקו את ארבעת המינים ונכלם כלימה נוראה כמי שחזה בדבר שאסור היה לו לראות, ורצון של דבקות נכנס בו עד שעלה שוב לעולמות העליונים ונדבק בהם. משסיפר את הדבר בעולמות העליונים נעשה רעש גדול וביקשו כולם לחזור לשורש ולהכלל באין־סוף, ולא יכלו כולם יותר לשאת את מציאותם. ראה הקדוש-ברוך-הוא כי עלו כולם למעלה ועומד העולם להחרב, עשה עמם כמעשה שעשה עם אותו חסיד מבית הכנסת שלנו; הפיל עליהם בכיה גדולה עד שנמלאו בעצמם. מאחר שנמלאו בעצמם, ירדו למטה והתקיימה הבריאה.

לא ידעו הגרים בבני ברק מאותו עניין, שכן בוקר יום טוב ראשון של סוכות הגיע אליהם בשעה היעודה ולא איחר כלל, כי את ביקורו בסוכתו של החסיד עשה עוד טרם יצטרך להאיר בבני ברק, וכך היה סיפק בידו לעלות למעלה ולעשות את כל מה שעשה מבלי שיאחר. אך כיוון שעבר עליו מה שעבר, בכה הבוקר בדמעות גדולות ושקטות, ודמעות אלה התלבשו בגשם והרטיבו את העיר עד שמיהרו האנשים לצאת מסוכותיהם ולהגיף את התריסים, והיו מטהורי הלב שחשו בעניינו של אותו גשם ולא יצאו מן הסוכה. ומי שלא יצא מן הסוכה באותה שעה זכה והתלבש בו משהו מאותו בכי, בכיים של העליונים שהפיל עליהם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

אחר שחבק החסיד את ארבעת המינים והריח את שיחת הצדיקים באתרוג, טבל מה שטבל במקווה, הלך לבית הכנסת ולמד לימוד של הכנה לתפילה בסוכה. כשבאו המתפללים לבית הכנסת התערב עמם כאילו לא היה דבר ולא חשו בו.

כשהגיעו להלל, יצאו כולם אל הסוכה ליטול ארבעה מינים שלהם. הוציאו כולם את נרתיקי הלולב וקופסאות האתרוג, הביט כל אחד באהבה באתרוג שלו ובירך. ואותו חסיד, ביקש גם הוא לעשות כמנהג כולם. הוציא גם הוא את נרתיק הלולב וקופסת האתרוג. ביקש החסיד לברך על האתרוג ומיד הכיר כי אין זה האתרוג שלו. ולא שלא היה זה האתרוג שלו, אלא שריח שיחת הצדיקים לא היה ניכר בו.

תמה החסיד מאוד על הדבר והחל לפשפש במעשיו. העלה בדעתו כל מעשים שעשה מאז ישב בסוכתו והתעלס תחת כסא הכבוד, אך לא מצא דבר. החל ללכת לאורך הסוכה ולהרהר בתשובה. בא להרהר בתשובה וקפץ עליו זכרון הבוקר, איך היה יושב בסוכה, רוקד עם האושפיזין הקדושים וחובק את ארבעת המינים. התבונן בשפלותו, כמה התרחק מהקדוש-ברוך-הוא ואיך כלא את נשמתו בכלא חומרי עכור. נפלה עליו בכיה, והחלו המתפללים להסתכל עליו עודם מנענעים את ארבעת המינים בסוכה.

רק זאת לא ידע החסיד, כי הצדיקים עודם משוחחים באתרוג, ורק נתעלמו ממנו בגזרת שמים. שראה הקדוש-ברוך-הוא כי העולמות קרבים להחרב, וגזר על הצדיקים שיעלימו עצמם מן הכל ויסתירו ביותר את הריח שתחת כסא הכבוד.

ראה הבעל־דבר כי מהרהר החסיד בתשובה, הִזָּה עליו טיפה של עצבות והתבונן מה יעשה בה. נתקף החסיד בעצב קשה מנשוא וחשב, הלא אין בי דבר טוב אחד וכולי גאווה סרוחה וחומר חשוך, איך אתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הניח טליתו על השולחן בסוכה והחזיר את האתרוג והלולב לנרתיקיהם.

שמח הבעל־דבר מאוד, זחה עליו דעתו והִזָּה עליו עוד טיפה אחת של תאווה. ראה החסיד שהרהור עברה נכנס בו, הבין כי אותה עצבות משל הבעל־דבר היא, והתעצב מאוד אל לבו איך נפל בעצבות של הבעל־דבר, ואחר עצבות לא־טהורה כזו איך יוכל להתפלל.

גמר בלבו לטבול במקווה ולהסיר את העצבות מלבו.

עד הכי והכי, ביקש חג הסוכות לבקר בבית הכנסת שלנו אחר שעבר בכל בתי הכנסת של בני ברק. תאמרו: למה בא חג הסוכות לבית הכנסת שלנו אחרון? שתי סיבות בדבר. האחת, בבית הכנסת שלנו מסיימים את התפילה ביותר איחור מכל בתי הכנסיות; והשניה, שרצה חג הסוכות לשמור לסוף דרכו את עונג הראיה של האתרוג הקדוש, אתרוגו של החסיד, עליו שמע מעולמות רבים שסיפרו לו על שהתרחש למעלה.

הגיע חג הסוכות אל סוכת בית הכנסת ומצאה ריקה ממתפללים, שכן נכנסו כולם לתפילת הלל. רק טלית אחת ראה משתרעת על השולחן העגול, וכתמים של עצבות שעדיין לא דהו ניכרים בה. הסב חג הסוכות את חוטמו בסלידה מריח העצבות ונכנס לבית הכנסת. אותה שעה החל החזן לומר ברכת הלל, והגיע לתיבת אתה כשנכנס חג הסוכות לבית הכנסת. מאחר שנכנס החג, התלבשו בו בחזן מוחין גדולים ופתאום שינה את נעימתו, ואת השם הקדוש – שמו של הקדוש-ברוך-הוא – אמר בהתרפקות ובשמחה עצומה. טרם הספיקו המתפללים להזדקק לתמהון, חשו גם הם במתרחש והתלבשו גם הם באותן מידות טובות. ואותה תפילת הלל שהיתה בבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות, אמרו עליה כי לא תשוב עוד עד שתבוא הגאולה וינחם הקדוש-ברוך-הוא את ישראל בתפילות מיוחדות מאוצר התפילות.

התפעל חג הסוכות מתפילת הלל של בית הכנסת, אך ביקש למצוא את האתרוג שהיה מבויש בקרן זווית ואת בעליו שהיה מטהר עצמו אותה שעה מהעצבות במימי המקווה.

לאחר שנשתהה חג הסוכות זמן ארוך עד שהגיעו לאנא ה' הושיעה נא, עזב את בית הכנסת במפח נפש, שכן לא מצא את האתרוג ולא את החסיד בו דיברו כל העולמות. עזב חג הסוכות, ונכנס החסיד לבית הכנסת, פאותיו נוטפות מים והוא טהור מכל עצבויות שבעולם.

הרגיש החסיד כי חג הסוכות היה בבית הכנסת, והחל שואל את כולם על אודות התפילה. מששמע על אותה ברכה שהשתנתה נעימתה בשם ה', החל לבכות בכי גדול ולטפוח על מצחו. שמע הבעל־דבר את בכיו ומיהר לרקוח טיפה של עצבות להזותה על החסיד האבל. הוציא החסיד את האתרוג מהקופסה ופתאום הריח שוב ריח נפלא, ריח העונג העליון שתחת כסא הכבוד. הביט שוב באתרוג ושמע את הצדיקים מייחדים זה עם זה בשמחה שלא מן העולם הזה. החל לגפף את האתרוג בשמחה גדולה, הוציא את הלולב מנרתיקו ורקד בסוכה. ולא נח עד שבאו כולם ורקדו עמו בשמחה גדולה שלא נראתה מעולם בבני ברק. בבני ברק אמרנו שלא נראתה, אולם בירושלים נראתה, שכן ירושלים רגילה בשמחת חג הסוכות ואין מי שלא שמח בה בימים גדולים אלה.

מעשה שהיה כך היה, ואין אנו מספרין בו אלא כדי להודיע גדולתו של בית הכנסת שלנו, שבו חסידים מופלגים ואתרוגים קדושים שלא נמצא כמותם, וגם על ההכנה שמכינים עצמם באי בית הכנסת לבואו של חג הסוכות.

עד כאן המעשה שנכתב עבור בית הכנסת, וכאן הקריאה הקדושה לכל קהל המתפללים. ושמנו גם אותה כאן למען יתעוררו כולם לקדושת החג.

לאחר ששמעתם מעשה נורא זה, דעו לכם כי אותה סוכה שרקד בה החסיד את נחמתו, אותה סוכה ממש הרי היא לפניכם. ולא עוד, אלא שבנוה מחדש ביופי גדול, לציין אותו מעשה ועוד רבים אחרים שהיו בה ועתידים להתרחש בה השנה ובשנים אחרות. וכולם מעשים נשגבים, שמחים וקדושים, וכולם מספרים בחסידים בלתי רגילים מאוד־מאוד.

אותו יופי שֶׁיִיפוה לסוכה, ממון רב עלה. וכמעט שהניחו את העניין וגמרו שלא לעשותו, אלא שקם איש אחד, רבי נפתלי איש מונסי שמו, ולא הניח ליאוש שיכנס ולאזלת היד שתתפשט, ולקח על עצמו כל ההתחייבויות העצומות האחוזות במעשה הסוכה.

לכן אנו מבקשים מכם להביא משלכם עבור הסוכה ויָפְיָהּ, ואין אתם נחסרים בזה כלל. כי אותו מעשה שהיה עם אותו חסיד, יכול הוא לבוא על ידכם וביתר שאת, וכן יש בזה מעלה גדולה של נתינת מקום לחג הסוכות לבוא אלינו ולהתענג על מעשינו. וכאשר חג הסוכות מתענג, בא ריח העונג הזה למעלה ומעורר רעש גדול כמו שסיפרנו למעלה, והקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו משתעשע בזה שעשועים נוראים, ומי ישיג מידותיו ושעשועיו של המאציל.

גם יש עוד סעודות ושמחות בית השואבה שמתקיימות כאן בבית הכנסת, והכל עולה ממון רב שאין לשער. הבראנפי"ן והליכטלע"ך והבשר והיין וכל המעדנים, וגם העלעקטר"י ואייר-קאנדישיוני"ר ודברים רבים אחרים למען יהיה הכל באופן הטוב ביותר בחג הסוכות, עבור חג הסוכות ועבור המתפללים האהובים.

ולא שאנו משגיחין כלל בממון הרב שעולה הכל, כי שמחת חג הסוכות וכבודו הרי הם כבודנו ושמחתנו, ושמחת הקדוש-ברוך-הוא וכבודו, לא כל שכן וקל וחומר. רק זכות היא ומוטלת לפניכם. אם תרצו, שמחו בה ורקדו עמה. אם לא תרצו, יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויעשה עמנו מה שיעשה.

ועתה רק נברך אתכם שיעלו נענועיכם לעולמות העליונים וישמחו בהם כולם שמחה גדולה, ואתרוג שלכם יריח בריח גן עדן של הצדיקים, ובהלל שלכם יבקר חג הסוכות ויתענג עונג גדול.

 

שלשידעס

מתוך כל הדרישות והחקירות, זה בא לי ככה בתחילת הבוקר. "כאיל תערוג" עם איזה ילד פלא חסידי ששמעתי ברדיו, העיף אותי באחת לסעודה שלישית ב"אש קודש" ברחוב רש"י בבני ברק, משהו כמו חצי שעה אחרי השקיעה, חצאי לחמניות יבשות, ריח של ספק דגים עומד באוויר, וחושך מבורך מכפיף את הצוואר, תולה מעל הכסאות, משתלשל מהרמקולים הקטנים הקבועים בתקרת הגבס.
אברכים חיוורים בגרביים לבנים וקפוטות מהוהות הדוקות בגארטליך רחבים שותים סודה בכוסות חד-פעמיות פשוטות, ותשוקה רטובה, בוסרית, בתולית, אולי תמימה, עוטפת את האולם, לופתת את גרונות האנשים, רוקדת בגרונם.
נערים פצועי פנים הולכים לכאן ולשם, לא מוצאים מנוחה לנפשם, תולים את עיניהם במשפיע שמדבר, בוכה, משלהב ומשולהב. מהדלת הפתוחה, מחכָּה לרעש מכוניות של מוצאי-שבת, מתענן קו אור עצל, עמום, מזדווג עם החושך, ואיננו.
אברך צנום נכנס מהדלת, נבלע בין השורות העמוסות בצעדי ריקוד מועטים, פניו מבויישות, מעצמו, מכולם, מהא-ל, ומהתודעה שלו, שפורצת בקריאות תענוג.
ואני נמצא שם גם כן, מביט בפנים שיודעות את אי-הידיעה של היודעים, מסתכל בתנועות, רואה את כל מה שהם עושים בלא-יודעין, ומשהו של געגוע זוחל בגרוני, חונק, וממאן להכיש בארס התענוג. והוא מטפטף בי באטיות מענה, כמו נזילה מתקרת הבית.
ואני יודע, שאם אני רואה את כל זה, לעולם אינני יכול להיות הם, ולעולם לא אוכל ללכת כך בביטחון לכאן ולשם, בידיעה שזהו חלקי המזומן לי מגן-עדן. ואני רואה אותם, והם אינם רואים אותי, וזה סוד שלוות-הייסורים שהם מתעלסים בה, שלעולם לא אוכל לגעת בה.
ואז שמעתי את המקהלה שמלווה את ילד הפלא, וראיתי את הפזילה בעיניים, והטמטום, וההעדר, והמוח החלול, וחשתי שאיני יכול לשאת את הראיה הזאת, כאילו תפסתי אותם רגע לאחר שחטאו, פניהם עוד שטופים, עיניהם מפולבלות.

הלכתי משם, נבלע ברעש המכוניות של מוצאי-שבת ושל כל השבוע, החודש והשנה, והנה חלום.

מרכבה לאדם מנוקב

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.
יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.
על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.
אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.
– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.
התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.
– "בוודאי". אומר לי האברך.
-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"
התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.
-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."
-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.
ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.
ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.
אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.
אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.
שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.
"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".
-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.
התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.
בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.
הם נראים שלמים, בטהרתם.
אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.
'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.
ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.
רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.
-"לנקב?" הוא שואל אותי.
-"אין צורך", אני אומר לו.
אין צורך, אני כבר מנוקב.