בעלזא

ליל הטישים הגדול

יש לי חזון מוזר, עתיק וקדוש, שכבר מטריף אותי הרבה זמן ונראה לי שהוא יכול להביא גאולה לעולם: אדמו"רים מנהלים את הטיש עם מוגים, לאונצ'פדים, מקלדות שליטה וסינתיסייזרים. לכל אדמו"ר תפישת סאונד ייחודית, אהבות קטנות ודרך יצירה שונה. האדמו"ר מבעלזא הוא טחון, אבל הכל אנדר קונפורם. יש לו עשרה קורג קרום זהים, גאדג'טים לא ידועים בכל פינה, ציוד מטורף, פּרֶה-אמפים הכי יקרים בשוק. הכל צבוע בזהב ומלא עץ מהגוני כבד ומכוער ומלכותי. אבל הכל פריסטים מהמפעל. הוא לא יודע דבר וחצי דבר על סינתזה. יש תחושה של יאני באוויר. הקהל מביט, מהנהן, רוקע ברגליים, לפעמים אפילו רוקד. שום דבר לא קורה. חוץ מחיוכים, הנהונים והרבה קיטש. חסידים שמבינים לא טורחים לבקר באולמות המעוצבים עד לזרא, אבל הקהל שמגיע לבעלזא ימשיך להגיע לעולם, אפילו אחרי מותו. האלבומים נמכרים בהמוניהם, הסטים מוכרים עד לאימה, בכל מקלדת יש צליל אחד, מוכן לשיר הבא, מספר 1,578 באלבום The Greatest Hits שמכר את מספר העותקים הגדול בעולם.

האדמו"ר מויז'ניץ הוא פריק של וירטואל אנלוג. יש לו ציוד של ברינגר. מלא ציוד של ברינגר, ומקלדות שליטה של נוביישן. פלסטיק לא ידוע עטוף במראה מרשים דיו ומלא פיצוצים. בשונה מאדמו"רים אחרים, הוא גם דיג'יי מעולה, והוא עושה סקראצ'ינג אפילו טוב יותר מר' צבי מאיר זילברברג. נוסף על זאת, הוא שולט היטב בסינתזה. מחובר לחלוטין למה שהוא עושה, והוא עושה זאת היטב. סטים ארוכים, שליטה מוחלטת בקהל, סינכרון מושלם בין המופיע למשתתפים. כל תנועה שלו, והוא מנפיק רבות מהן, מרימה את הקהל המשולהב. תחושה של הופעת יום ארוכה במיוחד בפסטיבל מוזיקה עצום. הוא לא מרוכז, אלא נינוח ואקסטטי. לידים זה התחום החזק שלו, וכל ליד שלו יוצר גלים של ממש. לידים מובנים, נוכחים, לא מתיימרים להיות מה שהם אינם. הפריסטים שהוא הכין רצים בכל פינה, אף שיש כמה שמוכנים להישבע שהוא עשה חצי עבודה. אבל מי שהיה בויז'ניץ בטיש יודע שאין דבר שדומה לזה. זה אולי מיינסטרים, אבל כשהאדמו"ר נותן סולו של ליד ומסובב את הלואו־פאס פילטר על מכונת התופים, אפילו המלאכים בשמים רוצחים את הפראנצ'עס ברגליהם המכונפות.

אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן, המקובל וחבורתו, זה סיפור אחר לגמרי. בית כנסת קטן במיוחד, והקהל עצמו מצויד במודולים שונים ומשונים של מוג שנמכרים באיביי בסכומים הזויים. אין מקלדות אצל מורגנשטרן, חוץ מלאדמו"ר עצמו. בית הכנסת מלא ברעשים חלליים של גלים ופילטרים, והחסידים מסובבים בריכוז נובים עתיקים תוך כדי דפדוף בסידורי כוונות רש"ש עבים במיוחד. בית הכנסת של מורגנשטרן הוא גן עדן של סינתזה. ר' איצ'ה מאיר עצמו עצום עיניים, ניצב מול סינתיסייזר מודולרי עצום, סיסטם 55 של מוג. הוא לא מביט בדבר, אבל בשליטה מלאה על כל נוב, והרעשים המשונים שהוא מפיק יכולים להמשיך לנצח. יודעי דבר אומרים שזהו הסיסטם 55 השני שייצר רוברט מוג במיוחד עבור האדמו"ר, ושהחיווט נעשה לפי כוונות סודיות במיוחד של הרש"ש. גם אומרים שבחדר המלוכלך שמאחורי בית הכנסת קבורים חלקים מאב טיפוס של מוג 1. כאן אפשר לשמוע את הסטים הארוכים בעולם, ומי שראוי, רוקד שם יום שלם, בשקט, במדיטטיביות. לילות, ימים, לילות. אין בכלל הבדל. ר' איצ'ה מאיר ממשיך עם הסט גם כשהבוקר עולה, והמודולים של הקהל נראים שרוטים כהוגן משימוש אינטנסיבי. השליטה המוחלטת בכלים מאפשרת למורגנשטרן להפסיק מדי פעם למשפטים פשוטים במיוחד, כמעט ילדותיים, שכוללים תווים בודדים. אבל אז הטירוף מגיע לשיאו. הגדולה שלו היא לא בנגינה, אף שהוא וירטואוז על הקלידים שרק הוא מחזיק, אלא בעיצוב צליל. ומי שלא שמע את מורגנשטרן לוקח צליל אחד ומפרק אותו לאלפי גורמים ואז מרכיב אותו בחזרה כאילו היה הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, לא באמת שמע מוזיקה מחייו.

ברחוב הסמוך, אלפי חסידים נוהרים לרחמיסטריווקא, לטיש מיוחד לרגל חתונה קרבה כלשהי. הטישים נמשכים ברחמיסטריווקא שעות ארוכות במיוחד, והאדמו"ר הוא מינימליסט מובהק. מקלדת שליטה פשוטה במאה דולר מאיביי, ראק של שלושה מאד'ר 32 של מוג, jdxi של רולנד בשביל לידים ותופים, וסאב פאטי אחד. הו אלי הטוב. מה שהוא מוציא מזה אף אחד לא מוציא. הוא אחד בתכלית האחדות עם הסט שלו, והקהל כמו גלים סוערים בלילה מוטרף באוקיינוס, נע לקצב הרוח. אין התקשקשות ברחמיסטריווקא. אחרי כמה דקות של עיצוב צליל, בתוספת כמה פריסטים שהאדמו"ר הכין לפני 30 שנה, הכל יוצא לדרך, וכולם מתפללים שזה יימשך לעד. צלילים ברורים, חמים, מלאים ועגולים. פדים שמביאים אותך לרצות להיוולד מחדש, לידים שהתקבלו במתנה מגן עדן, ושכל הסנובים של מורגנשטרן יאכלו את הכובע.

בכל המקומות האלה מסתובבים הרבה חסידי גור. ממש הרבה. האדמו"ר מגור לא רואה ממטר אף אחד, והוא מאמין שכל האנלוגי הזה הוא לא יותר מסנטימנט מטופש. מקלדת שליטה 61 של קומפליט סדרה S, כמויות עצומות של פלאגינים הכי יקרים בשוק, ציוד סאונד ברמה הגבוהה ביותר, מקים במספרים עצומים, וסט מצומצם של שעה וחצי לכל היותר. הסאונד מבריק וזוהר כמו שאין לאף אחד. מי יכול להתחרות בשרשרת המגברים, כרטיסי הקול, המעבדים והתוכנות המפונפנות של גור. מי יכול בכלל להיות בסט כזה יותר משעה וחצי. הוא מעדיף טכנו, בסאונד מפורט עד לאימה, ברמה שמשאירה אבק לכל הפריקים של מוג. אבל אחרי שעה וחצי, טכנו בסאונד כזה יכול לגרום לך לקפוץ מהגג מרוב תחושה של ריקות אקזיסטנציאליסטית. ואז החסידים מתחילים להסתובב במקומות אחרים, ונדהמים מהאדמו"רים המשונים שעדיין מסובבים נובים בעידן שהביא VST ברמה הגבוהה ביותר.

לעומת החסידויות הגדולות והעשירות, בכל רחוב ניתן למצוא אדמו"ר קטן עם חסידים בודדים שמעלה סט משלו בעזרת קיובייס 5, מעבד i-3, מקלדת שליטה וקונדנסר שקר כלשהו. תרבות הנגד הזו כל כך התפתחה, עד שנוצר שוק ענקי של פריסטים ופלאגינים פרוצים שמסתובבים בין האדמו"רים הקטנים. מצד שני, יש מבקרים שטוענים שאחדים מהרעבאלאך יוצרים את הסטים הכי טובים בשוק, דווקא בגלל המגבלות הטכניות, הקהל המצומצם, המחויבות להתפתח והאווירה האינטימית בר־סטייל. כמה מהם יצרו סטים אקספרימנטליים במיוחד, שמלווים בצעקות משונות בטוק־בוקס, וזכו לביקורות מעורבות – רוב החסידים טוענים שמדובר בחוסר ידע מובהק שמתחזה לאקספרסיביות, ויש שמוכנים להישבע שאלה היוצרים הוורסטיליים ביותר שניתן לשמוע. חלק מאותם אדמו"רים קטנים הצליחו לרכוש ברינגרים יד שנייה בצבעים עזים שלפעמים אף מתכתבים עם גוני הקפוטות שלהם, והם מציבים אותם בטישים לראווה, אבל שמועות עקשניות טוענות שרבים מהם כלל אינם מחוברים.

בישיבת מועצת גדולי התורה מתנהלים ויכוחים תדירים על חומרה מול תוכנה, כשהאדמו"ר מגור כמובן מצדד באפשרות האחרונה. האדמו"ר מבעלזא מעדיף לשתוק. הציוד שלו הכי יפה בשוק, אבל חוץ מחסידי בעלזא, תיירים וכמה סאחים אף אחד לא מצליח להתרשם. האדמו"ר מויז'ניץ מצדד בחומרה, ויודע היטב שדעת הקהל לצדו, ושהברינגרים שלו – כמה שזה יכול לעצבן את הטהרנים – מביאים את הפרפורמנס הכי טוב בעולם, ושמסורת הסאונד מלאת הדרייב שלו תעבור גם לבן שלו, יחד עם הקהל האדיר שמעוניין בזה ורק בזה. האדמו"ר ממודז'יץ גם הוא חסיד של VST, ואף מחזיק בעצמו במקלדת קומפליט S, אם כי של 88 קלידים עם אקשן מופלא, והוא מחזיק בספריית פלאגינים נדירה בגודלה של כלים אקוסטיים. אומרים שיש לו את הפלאגינים הטובים בעולם של כלי קשת ופסנתרים. אבל כשהוא מציג את הציוד שלו, הוא יודע שעם כל הפלאגינים ואלפי הניגונים והעיבודים המטורפים והכתיבה המדויקת, הקהל רואה בסט שלו טכנוקרטיה במיטבה, ואחרי ביקור קצר בטיש ודיבור על כמה זה מושקע ומוזיקלי, כולם ממשיכים הלאה לבמות אחרות. בשנה האחרונה אפילו לא הכניסו אותו לליינאפ, דבר שעורר סערה בקרב המבקרים.

אבל על דבר אחד כולם מסכימים במועצת גדולי התורה: כל הרעבאלאך, שהרגע קנו במבצע בכלי זמר מקלדת שליטה יחד עם כרטיס קול של שתי כניסות ומיקרופון קונדנסר, בחבילה של 990 ש"ח למפיק וליוצר, הם חרפה לחסידות.

נוסעים למירון

דֻוִד תמיד רוצה לנסוע למירון. אפילו אם הלילה המעונן כבר לפת את הבניינים הכעורים של שיכון ה' ולא הותיר פיסת אוויר לנשימה. "אם מציעים לי לנסוע לרֶבּ שִׁימֶן, איך אפשר להגיד לא?" הוא אומר. אולי קודם נתפלל מעריב (במלעיל) באיצקוביץ', לא לפני שנסיים את השיעור, ואחר כך ניסע. ליד איצקוביץ' המוני בחורי ישיבות קונים ג'אנק במערכת הממכר המשומנת של שליימל'ה. טוסט נורא בשני שקלים יותר, לפצות בו את הריק המאיים להחריב את קן הנמלים המסועף הזה. פיצה על פיתה בשני שקלים יותר, גבינה של הרב לנדא, ירחם השם על הטועמים, ינצור את המוכרים. שווארמה בשני שקלים יותר, חומוס של אלדג, בצל של סוף היום, מוס חומר מייצב בשני שקלים יותר בטעם שוקולד. חסיד בעלזא אחד אוסף מניין. האסט שוין געדאוונט? בוודאי. תמיד התפללתי כבר. כל הטוסטים והסיגריות והגזוז המתוק מדי והפלאפל והאישה שמקבצת נדבות ושני הבחורים החסידיים שמעשנים בצד והעיניים שלהם ריקות ובוכות – מה זה אם לא תפילה. 

דֻוִד מתפלל בשטיבל השמאלי. מתנועע, מהדק את הגארטל, מרים ידיו למרום, מרים קולו בפסוק אחד, מנמיך בשני, ומרים שוב. הבעלזער כבר אסף לו מניין, והוא מביט עלי במין רחמים. שמעתי שצוהר עושים עכשיו סמינרים לחרדים. 

"אתה יודע, היום יש חרדים שלא מרגישים שום חיבור לכלום, ויש להם שאלות בדברים הכי בסיסיים. הבעלזער רוב הוא איש חכם, הבין את מה שרבים לא הבינו לפניו, והוא עושה סמינרים מיוחדים לחרדים. אומרים שזה משהו. זייער פיין. הבעיה היום שאנשים לא מרגישים, לא מרגישים שום חיבור לקדושה. פעם היית מסביר והיה עוזר משהו. היום כולם עם האייפונים, אין עם מי לדבר. צריך משהו כנגד". 

יש ברחמים שלו משהו ממיס שקורא להתרפק עליו ולחזור לרגע להיות ילד של חלאקה עטוף בטלית ביום הראשון בחיידר בעלזא. אני מלקק דבש מאותיות שחורות בוערות, וכל הטוסטים של החסידים קופצים לפח האשפה. המוכר בשליימל'ה היה כעוס, שאלתי אותו אם יש אותיות ודבש בשני שקלים יותר. "אחי, אל תשגע אותי. אני עובד כאן". בטח עובד. בינתיים אנשים לא מרגישים חיבור לכלום ובסוף הם יהיו חילונים. אני חושב שצריך להגיש דבש ואותיות בסמינרים האלה של צוהר, אולי מישהו שמקורב לבעלזער רוב יוכל לדבר אתו. הוא חכם וזה, בטוח יבין.

אחזור בתשובה יום אחד, צדיק, מבטיח לך. רק תסיט את המבט המרחם. אני נשרף כאן.

דֻוִד נכנס לאוטו, מסתכל עלי בפנים של מישהו שהתפלל. "נו, נוסעים לרֶבּ שִׁימֶן". בטח נוסעים. למה לא.

לו הייתי בעלזער

יש לי חשק עז להיות בעלזער.
להיטמע בתוך קבוצת כדורגל חזקה ולצעוק גול או מזל טוב באותו זמן שאחרים צועקים ומאותה סיבה שהם עושים זאת. להשתייך, לחוש גאווה, להכיר את השפה, התרבות והניואנסים הכי קטנים של כל המעגלים בהם אני חי. להפסיק להסתבך, לתת לחברה לחשוב בשבילי, לצמצם את עשרת אלפי הבחירות שעומדות בפני בכל רגע, לתת לחברה הכל-כך בטוחה בעצמה והכל-יודעת לעשות את זה עבורי. להתלבש בדיוק כמו שכל אלפי החברים בקבוצה מתלבשים, אותה נעל וגרב, מכנסיים, חולצה, לבנים ומשקפיים.
אני רוצה להסתפר תמיד אפס ולא לחשוב בחיים על השער הדליל שלי, אני רוצה להעריץ את הרב'ה בפשטות והתלהבות, אני רוצה לרצות ללמוד את המארשים החדשים שהולחנו לכבוד החתונה של הבן של הרב הצדיק, אני רוצה לשיר עם מבטא חֵיכי דבשי יללי ללי לי
 אני רוצה להצביע בבחירות מה שהרב'ה אמר בהכרוזה בלי לחשוב למה בכלל אני חי במדינה כלשהי ולא על אי אלגורי או שאולי זה בעצמו האי הזה, אני רוצה לקיים חיי זוגיות פשוטים עם אשתי איתה אתחתן בגיל שמונה עשרה והיא בת שבע עשרה, אני רוצה לדעת איפה הנינים שלי יתחנכו, בעוז ובלי שום פקפוק, אני רוצה ללמוד בכוילל שנה ואחר כך למכור כיפות בחנות של טליתניה עם מוזיקה מתנגנת של לחיים הפקות.
אני רוצה לדבר יידיש עסיסית, אני רוצה שתהיה לי שפה משותפת עם השווער שלי שהוא מכיר אותי מאז שנולדתי שנה אחרי שאבא שלי התחתן בגיל שמונה עשרה, אני רוצה להגיד ווארט על פערפיל בליל שבת ולהאמין במה שאני אומר, אני רוצה לאכול לוקשן קוגל ולהאמין שאני עושה בזה משהו נאצל.
אני רוצה לאהוב את בגדי השבת שלי, אהבה שתגבר על החום של הראזשוואלקע ועל לחץ הבענדלעך של המכנסיים, אני רוצה להסיר את נעלי "אומן" שלי בבית הכנסת בטבעיות ולחכך את רגלי זו בזו בלי חשש, אני רוצה להיות מסוגל להכנס בשבת למקווה וגם לצאת ממנו בלי מקלחת
אני רוצה לשמוח כשנולד לרב'ה נכד ולרקוד מיוזע על הפארענצ'עס בטיש של הברית וגם לבוא שבת קודם לקריה בשביל השולם זוכער. אני רוצה לנסוע עם הרב'ה למסע הקוידש בקברי אבות ולשלם את הכסף שעולה הנסיעה בשמחה וגאווה מבלי שתעלה לי בחיים מחשבה על ניצול.
אני רוצה להיות ברור עם הערכים שלי ולא להתלבט בהם כל רגע מחדש ולחשוב אם יש כאלה בכלל בעולם. אני רוצה לגור כל החיים בערים שיש בהן בתי מדרש של בעלזא, אני רוצה להיות בטוח שאני עושה את הדבר הכי טוב בעולם שאני יכול לעשות, אני רוצה לחייך בתום כשאומרים לי א גוטע נאכט, אני רוצה לחגור גארטל מגולגל על מעיל שחור ולחוש משהו נעים מתפשט בלב כשאני רואה בעלזער נוסף ברחוב.
הוי, לו הייתי בעלזער.