הטריאקי עדיין הצטמצם על האש. בועות קטנות שמחפשות את עצמן שואפות להצטמק, להתאיין. כאילו לא היו מעולם גזר ושום ובצל ושמן וסויה. כאילו לא היו מעולם בעלי נוכחות נפוחה, בולטת, מלאת שאיפות ואמונות ותחושות. עכשיו נשארו רק בועות קטנות מתאיינות שמעולם לא היו בזהות אחרת.

המופנמוֹת האלה כבר אינן הגזר והשום והבצל והשמן והסויה. מעולם הן לא היו כל אלה. הבועות האלה הן יצורים מיקום אחר, נושאים זהות אחרת, מרגישים אחרת. בעצם מי אמר שהם אחרת? אולי הגזר והשום והבצל והשמן והסויה מרגישים אחרת והבועות מרגישות רגשות נורמליים?

תפוחי אדמה שמנמנות לבושות בסינר קליפה פרחוני עשו את תפקידן כמו תמיד. בעייפות בלתי נלאית ובהכנעה של עיניים תוהות. החום כל כך מעיק, והן ממשיכות להגיר נוזלים ולטעום את עצמן באצבע עם ריח של שמן זית ופפריקה.
קבבים גבריים שמזמן ברחו ממחבת הפסים הבוערת ממלאים את האוויר בריח. ריח חזק, בוטה, שוביניסטי. הם מספרים בגאווה על פטרוזיליות וכוסברה שכבשו בקסם שיש רק להם, על קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה דברים שאין לאף אחד.
נגסתי בהם. נגיסה מלאת תימהון, ועוד אחת. הם היו דהומים. דמעה שומנית נזלה מעיני הג'ינג'ר המתות שלהם, במין מחווה של רגישות פראית.

לא היה בהם כלום. ריקים מעבר מרקיב, זכים מדמיונות עתיד. רק הווה מלא ניחוחות ושמחה ועצב ואכזבה ואהבה מדושנת.
בפינת מרחב ההווה עמוס התחושות שכב בצל ירוק אחד. לאחר שהפצרתי בו הוא הסכים לספר לי על הכל.
"לא תמיד זה היה כך", אמר במין אדישות כזו, כמו היה מספר אגדת עם רחוקה שלא מעניינו בכלל על יום הֲפוֹך הביצים לחביתות.

"פעם היה פה עבר ועתיד וכל הדברים האלה שהבועות מנסות לחפש ולא מצליחות". הוא השתתק לרגע כשעבר שם איזה אחד ענק במיוחד.

"הכל היה יפה ומלא באצילות תמה ודמעות רבות נאספו באוצרות עדן שליד מחצב אגוז המוסקט הקדמון. ואז באו אותם ענקיים שאתה רואה עכשיו. מארץ רחוקה באו. מעבר להרים החופפים על מכתש הערפל".
שוב עבר אותו ענק. הפעם הוא היה קרוב מדי.

"מה הם עשו, הענקים?" שאלתי את בצל ירוק. היה שקט מדי פתאום, וכל הריחות התערבבו למין צחנה מקסימה. התעטשתי והבטתי על פניו האצילות של בצל ירוק, תוהה מדוע הוא לא ממשיך.

הפינה היתה ריקה.

לרגע הבליחה שלולית דם בועות טריאקי. רגע אחד של ייסורי תוהו, והן כבר לא היו. מעולם הן לא היו.
ומה זה היות בכלל? אולי זה ההיות האמיתי?

ומאחר שהן לא היו לא יכולתי לשאול אותן תשובה לכך, ועד לרגע זה אני תמה תמיהה מוחשית על עניין זה, ולא בא לידי.