"היית אומר לי שבנית על קרואסון שקדים; הייתי אומר לך שאין לך מה לבוא", אמר שמוליק לאלחנן בנחרצות. "אף פעם אין קרואסון שקדים בארומה גבעת שמואל. עניין של ניהול נכון וחישוב מלאים לפי ביקוש", קבע בידענות מול הבחורה בסינר השחור שפכרה את ידיה וחייכה ליד הקופה.

בלילות טובעניים במיוחד הם מבלים בארומה גבעת שמואל, אוכלים פיסות של בצק תמורת אי אלו שטרות ששמוליק מרוויח בעבודה קשה. בשולחן הקיצוני מימין יושב כמעט בכל לילה חסיד צעיר שפאותיו החומות מסולסלות ברישול וזקנו הקצר מרפרף על סנטר עגול. המחשב שלו מפנה את גבו אל קהל הלקוחות, והוא צוחק מול המסך המרצד כשפיו מלא אוכל. חוויה אינטימית בסביבה אורבנית צפופה. מין התבודדות חסידית, להיות לבד בתוך המון אדם, לחשוב שהם עצים ואתה תולעת שני. איני יודע אם חשב שהם עצים. יש אנשים שאפשר לדמותם לעצים. יש מקומות שאפשר לחשוב שהם יער. ארומה, שלא לומר ארומה גבעת שמואל, היא מקום שאפשר יותר לדמותו לתחנת חלוקה של סמים ואמצעי מניעה בפרויקט של ארגון צדקה ברובע מצוקה. כולם באים שפופים, עושים את צרכיהם ומסתלקים עד לקריז הבא.

"הוא רואה שם אתה יודע מה…" אומר אלחנן לשמוליק. "למה אתה חושב? כל מה שיושב בצד ורואה משהו לבד רואה אתה יודע מה?" מתרעם שמוליק. "נכון. אולי הוא רואה את סיינפלד בלי תרגום", אומר אלחנן. "תסתכל על העיניים שלו. מתות-מתות".

"העיניים שלך מתות, יא משוגע. בוא לאכול".

בכל פעם מדבר אלחנן על העיניים המתות של החסיד הצוחק. אלחנן הוא אמן כושל שעובד במאפיית מצות לפרנסתו. הוא אוהב אמנות מופשטת, ובמלכות וקסברגר לא הסכימו לקבל אותו לעבודה. "מציורים לא עושים כסף. זה מתאים לכל התל-אביבים השמאלנים שלך. לך תצייר כמו בנאדם ותתחיל לעשות משהו עם החיים שלך", אמר אז שמוליק. כישרון מבוזבז, אלחנן. כולם אומרים. כמה חודשים צייר קומיקס לעיתון, ואנשים התלוננו. הקומיקס מוזר, והילד הגיבור שמחפש את האוצר נראה כמו אישה מתגעגעת. בטח אישה מתגעגעת. כל העיתון הזה כמו אישה מתגעגעת ואתם לא שמים לב. אחר כך פיטרו אותו, ואנשים אמרו שהוא מוכשר מאוד אבל לא ממש אפשר להבין אותו.

שמוליק מבין אותו יותר מכולם. שמוליק הוא איש מצליח שיודע לרתום את החיים לטובתו. הוא מדויק וחד, ערני וחריף, לא מחכה לאף אחד, ולא תראו אותו חלש. חולשה היא סימן לחולשה – שזה אחד החטאים אם לא החמור שבהם. למרות זאת, יש באלחנן משהו שקורא לשמוליק. אלחנן הוא כל מה שאסור להיות בחיים: חולשה, מוזרות, חוסר יציבות. אבל שמוליק אוהב אותו ועושה הכל בשבילו, גם כשהוא כבר לא יכול לעשות דבר למען עצמו.

החיים אוזלים לאלחנן מבין האצבעות. בזמן האחרון הוא מצייר רק קווים ועיגולים. את הקדוש-ברוך-הוא ואת העולם לפני שהיה בו מלכות וקסברגר. "זה לא ציור בכלל", אומר לו שמוליק. "נכון", אומר אלחנן. 

לילה אחד הגיע אלחנן לארומה גבעת שמואל בלי שמוליק. החליט להתגנב אל מאחורי השולחן הפינתי, אולי יראה את המסך של החסיד. הוויטרינה של העוגות היתה מלאה בקרואסון שקדים. החסיד ישב בשולחנו וצחק, העיניים שלו היו פתוחות לרווחה, והוא בקושי הצליח לנעול את לסתותיו המתנועעות. על המסך היה ציור של יער אורנים אוקראיני שאדמתו קבר אחים ענקי. "מה אתה צוחק", שאל אותו אלחנן. "מה אתה צוחק, זה לא מצחיק". "זה אתם", אמר החסיד. "כל הארומה גבעת שמואל הזה קבר אחים אחד גדול, ואתם רוחות רפאים, קמות בלילה ולא מוצאות מקום". "ומה אתה?" שאל אלחנן. 

"אני מתבודד ביער", אמר החסיד, וצחוקו התגלגל על השולחנות.