חסידים מודרניים

מעשה שהלכנו לאכול חומוס בבני ברק

אתמול הלכנו לאכול חומוס בבני ברק, בלילה, כשחזרתי מהעבודה יגע ומכונס. הלכנו כי ביקשתי לי פולחן גוף מקודש, מלא שמן זית־כמון־פפריקה־גרגרים־טחינה־הכל? כן, שים הכל. וגם צ'יפס קטן, ופטריות. אוכלים חומוס, מתרכזים בטקסטורה, בטמפרטורה, בטיפשות העיקשת של הסוס הזה שמוביל אותנו בחוסר דעת עד מותנו. אוכלים ושוכחים את העצב הנורא הזה לכמה דקות, עד שנחזור הביתה.
הברסלבר הגברתן שיצק חומוס וטחינה וכמון לתוך הצלחות הלבנות היה עייף. הוא אף פעם לא נראה שמח במיוחד, אבל העייפות שנשפכה מעיניו איימה להטביע אותי.
השולחנות היו זרועים חסידים וליטאים מודרניים, שלמדו לאכול חומוס. גם אנחנו למדנו פעם לאכול חומוס, ועכשיו אנחנו זכאים לראות כיצד אחרים עושים זאת באותו חוסר חן שתלה מעלינו באותם ימים, שלא היו פחות עכורים מזמנים אלה.
בשולחן צדדי ישבו חסיד צעיר ואשתו הצעירה, אולי בני עשרים. היא היתה מודרנית, הוא היה מתמדרן. כן, מתמדרן ממש. הוא לבש חליפה מגוהצת, הרכיב משקפיים חדשים, ופאותיו הבריקו מג'ל זול שסייע להן להתייצב איתנות על הפנים העגולות והחייכניות שלו. והם שוחחו בלי הפסקה, במין להט של היכרות.
הם הביטו עלי בעניין כשנכנסתי. הוא מודרני אבל מוזר, יכולתי לקרוא את מחשבותיהם בעיניהם הצעירות. יש לו זקן גדול, ולמודרנים אין זקן גדול, אבל משקפיים כאלה וגם מכנסי כותנה והוא גם בלי חליפה, ויש לו שעון מוזר.
"מעניין כמה זמן הוא עוד יבוא לכאן עם חליפה", השליכה אשתי לתוך החומוס.
"לא מעניין", פסקתי. אני מנסה לשכוח והיא משיבה אותי אל החסידים והמודרנים וכל הצער הזה.
"תוך כמה חודשים הוא בלי חליפה", המשיכה.
"שנה, לא פחות משנה", הימרתי.
"היה כיף, ממש סבבה", אמר חסיד אחד בווסט שקם מכסאו. המבטא היידי יוצר למילים האלה רקע דיסוננטי, כמעט פסיכדלי. אני חייב להשתמש בזה בטראק אחד באלבום שאוציא.

אתה לא תוציא אלבום בחיים שלך. דביל.

"אתה עייף, אתה צריך לישון", אמרתי לברסלבר במחווה קולוניאליסטית אדיבה של לקוח למשרת.
"אני צריך לישון?" צחק ופאות התלתלים המבולגנות שלו לא נעו בכלל. "אני צריך להתעורר. להתעורר אני צריך".

על טוסט נקניק עם חסידים מודרניים

בלי הכללות. אבל לפעמים בא לך, רק בשביל לחטוא. אז כמובן, זה לא באמת נכון, וזה רק בשביל שיהיה כיף כאן.

חסידים מודרניים זה מין היבריס כזה. הם אוהבים גאלער וטשולנט ומכל העיר הזאת הם יקחו רק טוסט נקניק. הם עדיין לא מוותרים על Am Dm בבלדות הקיטש המוגזמות שהם כל כך להוטים לשמוע, הם אוהבים קומזיצים, והם נוהגים לשיר בהם בעמידה כשידיהם מחבקות זה את כתפו של זה. הם לא יכולים לסבול גילויי אדיקות דתית, אבל היא עשויה להיות חביבה עליהם כשהיא נעשית ללא יומרה.

בקליפים, שחסידים מודרניים מפיקים עבור חסידים מודרניים אחרים, התסריט יכלול בדרך כלל רפרנסים לשטעטל, ובמקרים רבים הם אף יאהבו את הבלדה שעליהם לתסרט, אבל בדרך חזור (בהלוך הם לחוצים כמו כולם) הם ישמעו סלין דיון, בריטני וריהאנה. דווקא הן. לא, חלילה, את ג'ון זורן, מיילס דייויס, עומאר פארוק, אביב גדג' או ירמיה דמן.

חסידים מודרניים מכורים לקונוונציות, הן מעניקות להם את כוחם הרב. נורמליות היא מילת המפתח אל חדרי הלב. הם שמרניים לרוב, מצביעי ימין בדרך כלל, אבל בית הכנסת אליו הם אינם הולכים הוא בית כנסת שמרני. כלומר, אף שרבים מהם יחרדו ממחשבות מהפכניות ומתפיסות יהודיות ליברליות, חייהם האישיים – בפועל ולא מתוך אמונה מעוצבת – קרובים הרבה יותר לעמדות שאותן הם דוחים.

כך, למשל, שיתפתי עם החסידים הפוחחים מחשבות על אמנות, מימוש עצמי, פילוסופיה, אבולוציה, יהדות ותפיסת האל, והם היו הלומים וכועסים ובעיקר משועממים. אבל זה בתאוריה, בחייהם שלהם הם מיישמים הלכה למעשה תפיסות רדיקליות הרבה יותר משלי, המשלבות הדוניזם נובורישי עם ניהיליזם המוסווה באמונה פשוטה.

יותר מכל, מנסיוני הרב, חסידים מודרניים משוכנעים שאני מוזר באופן היוצא מכל פרופורציה. ורבים מהם מוצאים את חברתי מתסכלת ומטרפת דעת.

יש כמה חסידים מודרניים שזכיתי לרכוש את אמונם, למרות ההבדלים הניכרים באורח החיים, באמונות לגבי תסרוט בלדות קיטש, ולגבי התזמור שלהן (אני מעדיף לפרש אותן בדרך קומי-טראגית המעלה תהיות ודכדוך קיומי, והם מעדיפים לשים את ה-Am-Dm ולהתרגש ממעבר למז'ור בדרגה רביעית). החסידים האלו הם אנשים מקסימים, כל אחד בדרכו הייחודית והמודרנית, ולפעמים אני סועד עמם את לבי בטוסט נקניק.

האמת תאמר, שהם לא תואמים את הסטריאוטיפ המצויר כאן. אחד מזמין רק אוכל צמחוני, השני מכור למוסיקה קלאסית. לחרדים מודרניים יש זיקה טבעית למוסיקה קלאסית, שמקורה בערכים אסתטיים ואידיאולוגיה מודרניסטית עם קווים חדים וברורים, בשונה מהעולם הפוסט-מודרניסטי המעוגל והאפוף של החברה המערבית בימינו, אבל זה לפוסט אחר.