פורסם בגיליון ראש השנה של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-6 בספטמבר 2021

זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף (שם בדוי). הוא מציג בנחישות את שוקו הגרום על דרגש העץ החום השרוט, מתיר בתנועה מיומנת את שרוכי המכנסיים האפורים מכביסה, מניח למכנסי הפוליאסטר השחורים להשתלשל על גרב הניילון השחור הארוך שגלים קטנים נוצרו בעקבו, כשהוא מביט בתנועה בלתי־רצונית לעברי, לראות אם הייתי עד לחזיון הבנש"קים הנורא. הוא פושט את מכנסיו במהירות, ואז את גרביו, שוקיו הלבנים חשופים בחיוורונם. הוא נותר בחולצתו הרחבה והבוהקת שרק שלושה כפתורים בחזהּ, ופונה בחיפזון למקלחות, שם — כמנהג חסידים ואנשי מעשה ובנש"קים קדושים — משלים את מלאכתו. רעש המים נוגש באוזני החתומות.

זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף, שסיים עכשיו ללמוד בחברותא טור שולחן ערוך, הלכות תערובות. אני סיימתי עכשיו את המשמרת. ערכתי אייטם על מרב מיכאלי. "אתה יודע מי זו מרב מיכאלי?" אני שואל אותו בלחש, אבל הוא אינו שומע. רעש המים מתחזק, מועך את רקותי הקרחות. אני עדיין הלום על הדרגש, אפוף מלים וכותרות ולינקים. "אתה יודע מה זו אינפלציה?" הוא שוב אינו שומע דבר. שכשוך המים בבור המקווה מתיז נתזי כלור לעבר קירות הקרמיקה המכוערים. הוא ודאי שואל שם אם אני יודע מה זה נ"ט בר נ"ט, אבל גם אני אינני שומע דבר. וככל הנראה הוא אינו שואל דבר. הוא בשלו, בקרעטשניף, וגם אצל חמיו הקדוש, וגיסיו הקדושים, וילדיו הקדושים. ומחר יש טיש לרגל פדיון הבן אצל גיסו, והלילה תהיה חתונה לבן דודו, שיתחתן גם הוא עם אשה חסודה בשפיצל ויקים משפחה קדושה לתפארת.

אין בך כלום, אני ממלמל לעצמי, כדרכי בחודשים האחרונים. אין בך כלום. לא נותר בך דבר מלבד רִיק עצום ורב, ושאריות זיכרונות זכים, ואלוהים שרוף במדורת עצים לחים. אין ייסורים כשריפה בעצים לחים, אבל כבר נכתב: אם אסק שמים, שם אתה; ואציעה שאול — הנך. אני נשרף בייסורים כבר שנים ארוכות ורבות. אומרים שזה למען צער השכינה. כעת הגיע זמנך, למען צערי.

את הרחובות לופתת באחרונה סמיכות צמיגה, ניתנת למישוש. חלומותיהם הנכזבים של כל אנשי בני ברק ניתכו למולסה כהה והיו לגולם גדול המשוטט בעיר וגומע את לבבות החסידים הממהרים לשיעור ב"מאור עיניים". אני כבר ממעט לצאת מן הבית. פגישה עם הגולם היא עצב נורא משאפשר לשאתו. פעם שאלתי אותו: היכן חברך, הלב היפה שהיה כאן תמיד והתפלל לקדוש־ברוך־הוא בלילות? והוא רק צחק והושיט את ידו חסרת הצורה ללחיצה, שנדמתה כטבילה בקערת זפת. מישהו מהבניין השני מנגן בשבועות האחרונים מין סילוף מוזר ללהיט חסידי בלתי־מזוהה. לעתים עושה זאת בכינור, לעתים באורגנית, לעתים בקלרינט. אני כבר אינני מנגן דבר. לא נותר עוד מה לנגן. כולם עושים זאת טוב יותר, מצליח יותר, משתלם יותר, מכניס יותר. לאיש זה אינו דרוש.

אני טובל במקווה, טבילות רבות, בזו אחר זו, חסרות תוחלת. בטהרה רק מתפנה הלב לחוש בכלום. הקדוש־ברוך־הוא, אי־אפשר יותר. בחוץ תולים פרחי חסידים נורות צבעוניות, לכבוד שמחת החתונה של הרבי שליט"א, כלומר בנו, עם הרבי שליט"א של האחרים, כלומר בתו. ברחוב כבר לא נותרה חניה. ג'יפים לבנים ושחורים נוצצים מליסינג חונים על המדרכות, והחסידים הגיעו מכל הארץ לחגוג. ניכר שאיש מהם אינו חש בנוכחותו של הגולם, אף שקודם לכן הוא קרץ לי מחוץ לבית המדרש של הרבי שליט"א. הווווווו, מיילעך, מישהו מניע את ראשו בחן במין מעגל בלתי־נראה ומקדם לשלום חבר ותיק מביתר עלית. גם אני מניע את ראשי בחן מבלי משים ובוחן את התחושה. אכן, הרבה יותר טוב.

בקומה העליונה מתחיל האורגניסט לנגן. אברך גוץ, שערו שחור, לחייו מתפקעות, זקנו קטן ומסופר במחתרתיות כדי שלא יבחינו וכן יבחינו, פדחתו מקריחה, כפתור אחד בווסט שלו לא עמד בעומס הרב, נעליו מצוחצחות וכואבות, גילו אינו עולה על עשרים ושתיים, והוא מכניס סכומים נאים מדי ערב. תלמד ממנו. הוא מרביץ בקלידים בביטחון שאין דומה לו, אצבעותיו הקצרות נחות במיקומים אקראיים ויוצרים רעש איום אך נפלא ומקפיץ. כך אומרים כולם: מקפיץ. פרייליך פרייליך פרייליך עוילם, זועק הזמר, מבני החסידות, שמח יותר מתמיד. הוא אברך נאה למדי, רזה, תמיר, בעל כרס קטנטנה עשויה מַצִּיּוֹת והערינג, פאותיו האדמוניות מסולסלות יפה, ושערו עומד עד כה במבחן השנים. הרבי עכשיו ירד מהג'יפ, האחד־עשר ברחוב והיפה מכולם. הרבי איש בריא בשר עד מאוד, פניו צוחקות תמיד, ראשו גדול ורחב ושוקע בתוך גומחת צווארו, והקפוטה המבריקה שלו כחולה ויפה. איבכיין צדיקים יראי וישמוחי, צועק הזמר, והאורגניסט מפליא בקלידים את מכותיו.

אני מתניע ובורח מהרחוב, ומיד נכנס לחניית הבניין שלי הג'יפ השנים־עשר, שחור, מבריק, ועליו תג נכה וסמל של איחוד הצלה גם יחד.

"לירושלים, מישהו?" אני שואל בטרמפיאדה ביציאה מהעיר. בנש"ק אחד, גבוה ורזה ובעל פנים שמימיות, ממהר אל חלון הרכב. כן, אני מגיע לעזרת תורה ליד רחמיסטריווקא. בטח, למה לא. מה אכפת לי. אולי אם יילך טוב גם אהיה חסיד רחמיסטריווקא, ואם אסיים את החובות אקנה לי דירה נאה בעזרת תורה ובני יהיו כשתילי זיתים חסידיים ליד שולחן השבת.

"ראיתי אותך כמה פעמים ברחוב, שם ליד הבית־מדרש של הרבי שליט"א", אומר לי הבנש"ק. אלי הטוב, זה הנכד של האדמו"ר מקרעטשניף, ששאל אם אני יודע מה זה נ"ט בר נ"ט. הרי אינני יודע דבר, ואין לי מה להשיב.

"אמרו לי דברים עליך, שאתה מבין מאוד ואיש לא רגיל". כן, אני איש מוזר. נכון. איך יודעים מזה אצל הרבי שליט"א? "הרבה זמן רציתי להתקשר אליך. לא העזתי", אמר והידק את שרוכי מכנסיו במבוכה, בעוד אני מהנהן ומגדיל את עיני לאות הבנה.

"אני לא יכול יותר בחיים האלה", אמר הבנש"ק במבטא עגול ולח, ואני ריכזתי בו מבטי בחמלה. "אני לא יכול יותר. אני רוצה להיות חילוני".

הַמֹּכֶרֶת בַּמַּכֹּלֶת
תָּמִיד רְגוּזַת-שְׂפָתָיִם,
הִיא כְּלָל לֹא רוֹצָה לִמְכֹּר לִי דָּבָר.
שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;
לֹא רוֹצֶה, אַל תִּקְנֶה!
וּבִכְלָל, חֲרֵדִים,
וְהַכּוֹבַע שֶׁצָּרִיךְ לַחֲבֹשׁ עֲבוּרָם בְּכָל בֹּקֶר נוֹרָא.
תְּעוּדוֹת-מִשְּׁלֹחַ חוֹתְמוֹת קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי חֲלֹמוֹת מְבֹעָתִים,
עַד שֶׁיַּגִּיעַ מֹשֶׁה, אִישָׁהּ.
מֹשֶׁה רוֹצֶה לִמְכֹּר דְּבָרִים רַבִּים.
שָׁלֹשׁ תִּשְׁעִים;
קַח בְּשֶׁקֶל!
הִיא מוֹרָה לִפְסַנְתֵּר, אָמַר לִי מֹשֶׁה.

הוא התקשר אלי, דיבר ברהיטות נבוכה. מדבר משה פרידמן (שם אילוסטרציה), אמר. ביקשתי ממנו לחזור שנית על השם שכבר כמה שנים לא שמעתי, אבל הזכרונות הלמו בי, והוא לא היה צריך לומר מילה, כי אני ידעתי הכל. אבל הוא התעקש לדבר, והוא סיפר שיש משהו שמטריד אותו והוא היה רוצה לדבר אתי עליו.

זה היה בישיבה קטנה, באחת התקופות שעברו עלי בימים המטורפים השכוחים ההם. היינו חברים. למדנו יחד בחברותא ונוצר בינינו קשר עמוק יותר. הוא היה, מטבע הדברים, החזק יותר מבחינה דתית, והוא למד בהתמדה, התפלל בדבקות ילדית ולא אכל אף פעם בורקסים ורוגאלאך שהיו עלולים לגשם את קדושתו הבתולית. באותה תקופה הוא גם החליף את נעלי הספורט המגושמות שלו (ניו־באלאנס שחורות) בנעליים אלגנטיות.

אני הייתי ספקן גם אז, בגיל 15. אבל לספק יש גם צד שכן ולא רק צד שלא, אז הייתי מקשיב בקשב רב לחבר שלי. הייתי מקשיב ושומע ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות כמוהו, להיות תמים ויודע־כל ומאמין באמיתות אבסולוטיות ומקשיב בשמועס'ן ולא אוכל בורקסים. רציתי מאוד ללמוד כל הזמן, או לפחות להיות מסוגל לרצות את זה, להתפלל בדבקות, להרגיש שאבעס, להשתוקק לה', לא ללכת אחרי התאוות (שלא היו לי בכלל), לחיות את הכל כמו בציור שהמשגיח צייר לנו בכל יום חמישי בשש בערב, בשמוע'ס לקראת שבת המתקרבת.

הוא סיפר לנו על ההרגשות הקסומות שאפשר להרגיש בשבת, על הרוגאלאך והבורקסים שמגשמים את האדם ואם הוא נהיה חומרי הוא כבר לא יכול להרגיש רוחניות, על התפילות, על הלימוד, על חמש־שעות לימוד בשובבי"ם שמטהרות את הנפש מכל הפגמים.

לא ידעתי אילו פגמים יש לי, ולאחר זמן התברר שאכן לא היו לי כאלה, לא ידעתי גם למה הבורקסים מסוכנים כל כך ומה אפשר להרגיש בשבת. ניסיתי כל שבת לעצום את העיניים ב'נשמת' כמו כל החברים, אבל לא הצלחתי להרגיש את מה שכולם שידרו. כשהייתי פותח את העיניים מעט כדי להציץ, הייתי מגלה את כולם במין דבקות מסתורית, במין עונג שאין לי שום תפיסה בו, ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.

והחבר שלי הצליח. ואני רציתי גם.

בסך הכל הייתי ילד טוב מאוד, ילד אינטליגנט שבלע את כל הספרים שהיו בספריה, בערך עשרה עד חמישה־עשר ספרים לשבוע, והגעתי לישיבה וגיליתי שאני לא מבין כלום וכנראה שמשהו לא בסדר אתי, והדעות שלי מוזרות וכל מיני דברים כאלה.
בכל מקרה, החבר שלי הצליח, אמנם לאחר מאמצים, שכן בתחילה היו לו נעלי ספורט מגושמות ורק אחר־כך הוא נעשה 'עויבד'. זיך נעמען היו קוראים לזה בישיבה. לקח את עצמו בידיים.

כתבתי אז את סיפורי הביכורים שלי, אם לא נחשב את הסיפור שכתבתי בגיל שמונה על הילדים בכנסייה האתיופית בירושלים ואת השירים הפוליטיים (צד ימין בדרך־כלל) שכתבתי כשאחי התארס.

היה לי סיפור אחד מסוגת המתח שעסק בסוכני שב"כ, צעירה אחת יוצאת בשאלה שלבשה מכנסי ג'ינס ועישנה ווג מנטה, ועוד כמה דמויות סטריאוטיפיות מהסוג הזה, והוא תוכנן להתפרש על כ־300 עמודים. היה לי עוד סיפור רומנטי, שגיבורתו היתה נסיכה דנית צעירה ויפה שהתאהבה בקצין נאצי בתקופת הכיבוש.

הייתי תמים מאוד, ולא היו לי כל כוונות לא טהורות בכתיבה שלי, לא הרגשתי שום יצר בתוכי. היו רק חלומות על אהבה גדולה ויפה שבוערת בי וראיתי את הכל כמו יצירת אמנות.

הסיפורים רכשו להם אהדה רבה, והם עברו בצורה מחתרתית למדי בשיעורי 'בקיאות' אחר־הצהריים. הייתי כותב תוך כדי השיעור ומעביר את הדפים לשולחנות הסמוכים. אני זוכר עד היום את מאטעס (מתתיהו), שלמרות שהיה עויבד מן השורה הראשונה, הזיל דמעה בשיעור בקיאות כשקרא את סופו הטראגי של הסיפור על הנסיכה. היא ראתה את אהובה, הקצין הנאצי החתיך, נהרג מול עיניה בגרם המדרגות שבטירה היפה.

יום אחד ראה המגיד־שיעור את המתחולל מתחת לאפו והחרים את הסיפורים. מאוד חששתי שיגלה על מה אני כותב, ולבסוף הצלחתי להוציא את היקרים לי מתחת ידיו. לאחר שנים סיפר לי אחיו שהוא מאוד נהנה מהכתיבה.
את הסיפורים אחסנתי בקלסר פשוט צבוע בשחור-לבן, מהסוג ששימש את האחרים לחידושי התורה ולסיכום השיעורים.

הקלסר היה מונח בתא האישי שלי, אבל הבחורים משיעור ג' לא היססו לקחת את הקלסר מהתא שלי כדי לקרוא בסיפורים. אני חששתי לפרטיותי והתקנתי מנעול פשוט על הקלסר. באותו היום הוא "נפרץ", כלומר, שני חורים מכוערים נשארו בקלסר למזכרת עוון.

משה, החברותא שלי, היה מדבר אתי על נושאים שונים הזקוקים לתיקון ועל כל הדברים שנוכל לעשות כדי להתקדם בעבודת ה'. יום אחד הצליח משה לשכנע אותי להביא לו את הסיפורים, במין מחווה של הקרבה, הקרבת הדברים הגשמיים לטובת הרוחניות. הוא הסביר לי כי הסיפורים עוסקים בנושאים שאינם ראויים לעובד ה' להתעסק בהם, וכדאי שאמשוך את ידיי מיצירות מן הסוג הזה.

הבאתי לו.

עבר זמן, ועלה בי החשק לראות שוב באהוביי, הסיפורים שלי. התברר לי שמשה שרף אותם.

לא כעסתי עליו, לפחות כך אני זוכר. נכנסתי למין הלם, הלם ספרותי. היה לי עצוב שהסיפורים היפים שלי הלכו כך לעזאזל.
כמה שנים לאחר שריפת הסיפורים לא יכולתי לכתוב. האובדן שחוויתי היה גדול מדי מכדי שאסכים לחוותו שוב. היתה בי חומה גבוהה, עשויה מאבנים שחורות, ובכל פעם שהיתה מתחילה ההשראה ידעתי שזה לא יוכל לקרות. משהו יעצור בי לפני שהדברים ילבשו מילים.

רק אחרי כמה שנים והרבה נסיונות ומאבקים הצלחתי להתחיל לכתוב שוב. ואז הכל הפך להיות ציני וכואב יותר, והסיפורים לבשו אופי עז ודומע, והכל היה מבולבל, והשירים עסקו בשאלות קיומיות שהכאיבו לי יותר ויותר.
ומשה פרידמן מזמן כבר לא היה חבר שלי. הוא היה בצד השני. אני הייתי זאב בודד, מישהו שכופר בכל הנחות היסוד ולא יודע כוחה של מוסכמה, והוא כבר פרח ועלה והרגיש כל כך הרבה שבתות עד שלא אוכל להשיג אותו גם אם פעם אצליח להיות כמותו.

ועכשיו הוא התקשר. אז אני ידעתי, למרות שהכל היה נראה לי רחוק כל־כך. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה הוא חשב לעצמו, איך הוא יכול לקחת יצירה של מישהו ולשרוף אותה, הוא מלקה את עצמו תדיר על המעשה הזה והוא לא אזר אומץ להתקשר עד עכשיו. הוא היה נסער ונרגש, והתום שבו הוא דיבר היה כל־כך מופלא, ולרגע חששתי שארצה שוב להיות כמותו. משה ביקש לשלם לי תשלום כלשהו על הסיפורים שהוא איבד לי.

היינו ילדים, אמרתי לו. היינו ילדים פותים וראינו הכל בשחור-לבן, ולא כעסתי עליך מעולם על ששרפת את הסיפורים. אני השתכנעתי לתת לך אותם, אמרתי. זו הבעיה שלי. סיפרתי לו שכמה שנים לא יכולתי לכתוב דבר, והוא הצטער כל־כך. אבל זו לא הבעיה שלך, אמרתי לו. היינו ילדים וזה היה מזמן, ואין בי שום כעס וגם לא כאב כשאני נזכר בסיפור הזה. היום הוא מעורר בי רק שעשוע. זה עשה אותי למה שאני, יחד עם עוד הרבה דברים, טובים ורעים, שיצרו את מי שאני. אני לא מתחרט עליהם, אני רק מביט בכל זה במין תימהון, ואיני יודע מי יהיה בסוף האדם הזה שייווצר מכל אלה הדברים.

אבל יעקב, אני רוצה לשלם לך, אמר לי משה, בתחנונים.

שילמת לי, אמרתי לו. שילמת לי כשהתקשרת וביקשת מחילה על מעשה שהיה לפני שנים רבות, כששמעתי בקולך את הצער שיש לך על מעשה רחוק כל־כך. שילמת לי כשזכיתי לפגוש את התום הזה, לצפות בו ולהתענג ממנו. זה כל־כך מיוחד, מה שהרגשתי בשיחת הטלפון הזו.

שילמת לי, משה.