טחינה

מעשה שהלכנו לאכול חומוס בבני ברק

אתמול הלכנו לאכול חומוס בבני ברק, בלילה, כשחזרתי מהעבודה יגע ומכונס. הלכנו כי ביקשתי לי פולחן גוף מקודש, מלא שמן זית־כמון־פפריקה־גרגרים־טחינה־הכל? כן, שים הכל. וגם צ'יפס קטן, ופטריות. אוכלים חומוס, מתרכזים בטקסטורה, בטמפרטורה, בטיפשות העיקשת של הסוס הזה שמוביל אותנו בחוסר דעת עד מותנו. אוכלים ושוכחים את העצב הנורא הזה לכמה דקות, עד שנחזור הביתה.
הברסלבר הגברתן שיצק חומוס וטחינה וכמון לתוך הצלחות הלבנות היה עייף. הוא אף פעם לא נראה שמח במיוחד, אבל העייפות שנשפכה מעיניו איימה להטביע אותי.
השולחנות היו זרועים חסידים וליטאים מודרניים, שלמדו לאכול חומוס. גם אנחנו למדנו פעם לאכול חומוס, ועכשיו אנחנו זכאים לראות כיצד אחרים עושים זאת באותו חוסר חן שתלה מעלינו באותם ימים, שלא היו פחות עכורים מזמנים אלה.
בשולחן צדדי ישבו חסיד צעיר ואשתו הצעירה, אולי בני עשרים. היא היתה מודרנית, הוא היה מתמדרן. כן, מתמדרן ממש. הוא לבש חליפה מגוהצת, הרכיב משקפיים חדשים, ופאותיו הבריקו מג'ל זול שסייע להן להתייצב איתנות על הפנים העגולות והחייכניות שלו. והם שוחחו בלי הפסקה, במין להט של היכרות.
הם הביטו עלי בעניין כשנכנסתי. הוא מודרני אבל מוזר, יכולתי לקרוא את מחשבותיהם בעיניהם הצעירות. יש לו זקן גדול, ולמודרנים אין זקן גדול, אבל משקפיים כאלה וגם מכנסי כותנה והוא גם בלי חליפה, ויש לו שעון מוזר.
"מעניין כמה זמן הוא עוד יבוא לכאן עם חליפה", השליכה אשתי לתוך החומוס.
"לא מעניין", פסקתי. אני מנסה לשכוח והיא משיבה אותי אל החסידים והמודרנים וכל הצער הזה.
"תוך כמה חודשים הוא בלי חליפה", המשיכה.
"שנה, לא פחות משנה", הימרתי.
"היה כיף, ממש סבבה", אמר חסיד אחד בווסט שקם מכסאו. המבטא היידי יוצר למילים האלה רקע דיסוננטי, כמעט פסיכדלי. אני חייב להשתמש בזה בטראק אחד באלבום שאוציא.

אתה לא תוציא אלבום בחיים שלך. דביל.

"אתה עייף, אתה צריך לישון", אמרתי לברסלבר במחווה קולוניאליסטית אדיבה של לקוח למשרת.
"אני צריך לישון?" צחק ופאות התלתלים המבולגנות שלו לא נעו בכלל. "אני צריך להתעורר. להתעורר אני צריך".