מעל הארון בחדר השינה שפוכים הבגדים בשקיות אשפה. שקית שחורה. שתיים צהובות. שלוש כחולות. כחולות כמו הטַפֵּט הדבוק על כל המראות בבית ומכסה אותן.

הארון בחדר השינה של ברייער ערום וריק ורצוף סדקים וקרעים עצובים שקרעו בני הבית בעץ. ישנם סדקים עצובים ויש שאינם עצובים. אותם שאינם עצובים הרי הם נעשים בזמנים של נחת רוח ועוֹלֶז ושימת לב, כמו למשל כשהילדים בבית שמחים מאוד ורוקדים על המיטה של מאמי ובתוך כך פוצעים את הארון. לפעמים בוכים הילדים ולפעמים לא, אבל גם כשבוכים – מתוך שמחה הם בוכים, במין בכי שילדים בוכים לאחר ששיחקו עם חֲבֵרָה טובה. אלא שאותם סדקים בארון שבחדר השינה של ברייער, ניכר עליהם שלידתם היתה שלא בקדושה, רק בעצב גדול נעשו ובבושה נוראה.

אין בו, בארון, שום דבר להביט בו. וניגון מיוחד מתנגן כאשר מעזים להסתכל אל המוגלה הדבוקה בקצוות הסדקים כמו שרף אדמוני של עץ. ניגון חרד, מוסתר. מוצנע בשמיכה של פליאה בכוך הרחוק בו היו שאמרו שנולד המשיח. ואותו ניגון שרה אמא אחת לתינוקה בשעה שבישלה לו דייסה בקדירה, וכך עבר מדור לדור עד שבדרך-לא-דרך לפת את מוגלת הסדקים שבארון העץ שבחדר השינה של ברייער.

רק וילון מכוער יש לו לארון. וילון שהיה לדלת שתחביא את החולצות של טאטי, וגם את הגאטקעס והגרביים שלו ושל התינוקת החדשה ואת המכנסיים של כולם.

אולי עשרים בגדים מונחים כאן, על המדפים הלבנים. אולי שלושים. ייתכן אפילו שחמישים חולצות וגאטקעס ומכנסיים וגרביים.

את כל בגדיה זרקה מאמי ביום אחד אל תוך שקיות האשפה עם הצבעים הסתומים. ואז טאטי החשיך את מבטו וגבותיו השחורות מלאו בריח מדאיג של יאוש. אחר־כך הביאה מאמי בגדים גדולים מאוד וכהים וסידרה אותם בחלקו השמאלי של הארון, במקום בו אין מדפים. רק קולבים שנשארו מהבגדים היפים של פעם. ארבעה בגדים הביאה מאמי, ועוד שניים לחורף, ארוגים מבד אפור וגס בגזרה לא ידועה.

מאז התרוקן הארון מבגדיה של מאמי, נכנסו בו ניגונים רחוקים ולחישות עתיקות. ואותם ריקודים שהיו רוקדים הילדים על המיטה גם הם נמלטו מפחד הניגונים, וגם ייתכן שפחד הלחישות גדול היה אף יותר. ואז הגיעו לתחתית הארון, זו שבחלקו השמאלי נטול המדפים, הנעליים של מאמי. תחת הצלליות הגדולות והגמלוניות של בגדיה החדשים של מאמי ישבו הנעליים. זוג נעליים שחורות עם שרוכים. ועוד זוג אחד לשבת. סוליות חזקות ועשויות היטב, וסקוצ'.

כובע הקטיפה של טאטי עדיין מונח במדף שמעל לקולבים, ומאחוריו דחוקה שקית אחת ובגדים בוכים בתוכה.

יום אחד קראה לה מאמי למטבח. שם, ליד התנור היא לחשה לה את הסוד השמח באוזן. עוד מעט, אמרה מאמי. עוד מעט, כשתגיעי לגיל חמש עשרה, את תהיי כלה. והיא רק הביטה בספרים המונחים מעל למזווה.

בסמטת חסד לאברהם הלכה אשה יפה אחת ועיניה גדולות ושחורות. על פניה העגולות דידה שאל לבן, נוטף על כתפיה. בידה החזיקה האשה ילדה אחת ובפניה חייכה אל השמים. חיוכה של אותה אשה היה קדוש מאוד וגם עצוב באותה מידה, וכמעט ששרף את הסמטה בקולו שדומה היה לקול ניגון המוגלה מכוכו של משיח. ואותה ילדה, פניה לא נראו. בד כהה ורחב נרעד מפסיעותיה החפוזות, כמעט שגילה ברפרוף את גבעת אַפָּהּ. לרגע נדמה כי אף סולד יש לה.

אולי יפה היא הילדה, יפה עד־מאוד. פניה תמימות וארוכות, ונשמתה מתחת לכסא הכבוד חֻצָּבָה. אולי אוהבת היא לשחק בבובות, והן נמצאות בשקיות אשפה מעל לארון בחדר הילדים. אולי גם מכתביות היו לה, של הלו קיטי והיי ברי, ובהן נדירות מאוד. ואולי בשקית אחת התחובה מאחורי הספרים יש את הנעל הוורודה מבת המצווה, זו שהלכה לקנות יחד עם אמא בחנות החדשה שנפתחה ברחוב מאה שערים ליד סמטת חַבְּשוּש.

עניינים רבים יכולים להיות, אך את שנעשה לאמיתו של דבר הסתירה הילדה תחת הבד.

כף ידה של האשה חשופת הפנים אחזה את זרועה של הילדה בנחישות אצילה, והן צעדו לעבר רחוב בַּהֲרַ"ן. ילדון בן שלוש עם פאות זהובות צלצל בקול את סיפוריו, ובַדָּהּ של הילדה סחף את כיפתו אל המדרגות היורדות לרחוב מאה שערים.

איפה הכיפה שלך? שאל אביו של הילד.

הילדה הסתובבה לרגע, מסחררת עמה את אמה ואת הבד הענק השמוט לגופה. עיניים גדולות ושחורות מביטות בילד קטן בחיוך של חג. וגם מאחורי הבד היו עיניה של הילדה מחייכות, במין אותו חיוך שחייכה כשאפתה עם אמא עוגת דבש לראש השנה לפני שנתיים.

אותה שעה לבשה סמטת חסד לאברהם עשרה קבין של יופי. ואותה ילדה עטופה בבד גם היא יפתה כל־כך עד שיָפְיָהּ זב לו מן הבד אל חרכי האבנים, מותיר אחריו טיפות צמיגות מוגלתיות.

ומיד לאחר מכן הסבו השתיים את עיניהן ונעלמו ברחוב בהר"ן.

תהיי כלה, אמרה מאמי. בגיל חמש־עשרה. בעזרת השם.

 

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 5, אדר תשע"ה, דצמבר 2015.

אני הולך לכתוב על אבא שלי, בפעם הראשונה. וזה מפתיע אותי.

זה מפתיע אותי כי מעולם לא הצלחתי לשחרר אותו בלב שלי. לפתוח אותו, להביא אותו למקום יוצר.

אבא הוא סוגיה בלתי פתורה ביער הדמויות הרוקדות בנפשי השרוטה. הוא דמות מרכזית מאוד, אבל הוא אף פעם לא נמצא במרכז. תמיד הוא בורח לפינות נידחות, ולפעמים אפילו לא נראה. כמו רוח רפאים. אבל הנפש שלי יודעת היטב שהוא אחראי לרבות מההתרחשויות הרות הגורל שקורות שם ביער.

יש הרבה עצים ביער שלי. רובם כרותים. כמו הגדם שאני מצייר תמיד כשמבקשים ממני לצייר עץ ובית עבור אבחון גרפולוגי. גרפולוגית אחת אמרה שיש בגדם סוד נורא שקשור לגיל ההתבגרות שלי. הנהנתי אז בכניעה של כבוד לידע המקצועי, אבל בפנים ידעתי שהיא לא יודעת כלום. כי אם אצייר את כל הסודות הנוראים שלי אצטרך חבילות ענקיות של דפים וכולם יהיו מלאים גדמים כרותים. ובכלל, גיל ההתבגרות שלי אף פעם לא הסתיים.

ובאשר לאותם עצים ביער שלי שאינם כרותים, גם הם לא יפים כמו העץ של אלה שחוזרים בכל ליל שבת מהתפילה עם כל המשפחה בשורה יפה ברחוב והם עושים נחת בשולחן שבת ושרים יפה ואומרים רעיונות לפרשת שבוע.

העצים שלי, או שהם כרותים, או שהם עקומים ומעוותים, או שהם בוכים.

אבל יש ביער שלי, במערב הרחוק, כמה עצים יפים מאוד, והם עולים ביָפְיָם בהרבה על העצים של אלה מהשורה היפה ברחוב של ליל שבת.

דברים קורים שם תמיד. אף אחד לא יודע למה, אבל משהו מתרחש, ויש שינויים וציפיות ותחושה שמה שהיה הוא לא זה שיקרה. תחושה עתיקה שמתחילה מאז שנולדתי והתחיל כל הבלגן.

אבא שלי מסתובב ביער, ואני יודע ממקורות נאמנים כי הוא אינו מבטל את זמנו. אך מעולם לא ראיתי את אבא במלאכתו. היו פעמים שידעתי לאחר מעשה שאבא היה כאן. רבות מהן היו כואבות מאוד. כמה מהדמעות שעל העצים הן של אבא. אם שלו, ואם שלי, ואם של העצים עצמם.

מעולם לא דיברנו על זה, אני ואבא. שנינו ראינו מה שראינו, שנינו גם ידענו כי מה שקורה ביער – נשאר ביער. קשר של שתיקה הוא הסדר מועיל עבור עניינים רבים, אבל עבור עניינים רבים אחרים הוא אינו מועיל, ואף מזיק מאוד.

כך לא יכולתי לכתוב על אבא. כי אבא הוא מהיער. ומה שקורה ביער – נשאר ביער. ואבא נשאר ביער, ואף פעם לא הצלחתי להוציא אותו מהיער.

גם כשאנחנו נפגשים הוא נשאר ביער, וגם אני. ומשהו בדיבור שלנו תמיד מאולץ, כמו שני שותפים לפשע איום שלא רוצים לזכור והם מדברים אחד עם השני משפטים יפים ומעל מחולל החטא בריקוד של דַּבּוּר. ואנחנו לא ביצענו שום חטא, אנחנו רק ביער ענק מלא גדמים עמוסים במעשים שאי אפשר לספרם ובעולמות גדולים וריקים ומלאים. ואנחנו עסוקים במלאכתנו, ואנחנו לא יכולים לצאת החוצה ולדבר כמו כל האנשים שאין להם יער לעסוק בו. לנו יש יער גדול ועצום, ואנחנו פרטיזנים. כל מה שבעולם החיצון לא שייך אלינו. ייתכן שאין לנו שום דבר משותף בחוץ, למעט הקושי בדיבור על מה שהיה במלחמה.

כך הדברים מתגלגלים ללא הפרעה כבר זמן ארוך (ארוך זה במונחים של העולם החיצון), ואפילו הצלחנו, כלומר אני ואבא, לבנות לנו דיבור נאה של פושעים נמלטים, ויצרנו לעצמנו עולם שלם של ביחד מבחוץ שמחפה על מה שקורה בפנים. הכל זמני, וכדאי להנעים את הזמני כדי שיהיה נוח להמלט.

סוגיה בלתי פתורה כל העניין הזה של אבא. בלתי פתורה עד כדי שמעולם לא הצלחתי לדעת שהיא בלתי פתורה. את רוב המחילות האחרות שגיליתי יכולתי לסדר בחבילות יפות ולהדביק עליהן מדבקות כדי שאוכל לכתוב טור יפה ואישי ונוגע שכולם יתרגשו ויגידו מילים מצחיקות על היער שלי למרות שהם בכלל לא יודעים שיש לי יער סודי ביחד עם אבא. אבל את אבא לא יכולתי אף פעם לשים בחבילה מסודרת עם מדבקה. גם לא ידעתי שאבא נמצא ביער. לא ידעתי שצריך לשים אותו בחבילה. אבא גם הוא לא יודע מהיער. הוא באמת בעולם החיצון, אבל עכשיו אני יודע שהוא גם נמצא ביער אפילו שהוא לא יודע שהוא נמצא. כולם נמצאים אצלי ביער, אבל רק החלק שהם משאירים אצלי, לא החלק שמדבר אתי בחוץ בחליפה יפה וחושב שהוא מישהו אחר.

אתמול בלילה הבן שלי השתעל ולא הצליח להרדם. הוא מסיר את השמיכה שמעליו, ואז נהיה לו קר והוא מתחיל לנבוח עד שהוא מקיא. ואז צריך לנקות את המיטה והרצפה ולהחליף לו בגדים ומצעים ושמיכה והוא בוכה ומדליקים את האור ונהיה בוקר וקשה מאוד.

באתי אליו ושמתי לו עוד כרית שתגביה את ראשו, הדלקתי לו חימום ועטפתי את כולו בשמיכה, גם מתחתיו.

משהו הבזיק בי.

כשחזרתי למיטה הבנתי שאני יכול להתחיל לכתוב על אבא. אולי בסוף גם אצליח לסדר אותו בחבילה ואפילו להדביק עליו מדבקה ולשים במחסן.

אבא שאני זוכר הוא איש של יער. כמוני. לא נכנסתי אף פעם ליער שלו, כי אצלנו אסור להכנס ליער של מישהו אחר. אבל מי שיש לו יער יודע כשיש למישהו אחר יער. וגם על זה לא מדברים, רק באותו דיבור שמתפרק בין השיניים, הדיבור של הפושעים הנמלטים.

מאז שגדלתי והעצים שלי צמחו לגובה ונכרתו וכל מה שמתרחש, אבא מתייחס אלי כאל יערן בוגר. ואנחנו לוחצים ידיים במין תקיעת כף גברית של מי שהזקין בטרם עת ולא נותר לו פנאי לזוטות.

מאז העץ של אבא נעלם והתחיל לשוטט בדרכים לא ידועות ודברים בלתי מוסברים קורים מאז ביער שלי. כמו שכתבתי, אבא לא מבטל את זמנו ביער.

וכשעטפתי את הבן שלי בשמיכה ראיתי לרגע את אבא של לפני היער.

זה היה בלילה חורפי מאוד. אני לבשתי דובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף. כל התריסים הירוקים היו מוגפים, והיו קולות של גשם ורוחות ורעמים.

היה לי קר מאוד, ואבא בא לחדר הילדים והדליק תנור ספירלה קטן, ואחר כך עשה לי סֶנְבִיץ'. ככה קראנו לזה. סֶנְבִיץ' זה נקרא כשעוטפים את כל הגוף בשמיכה, ואז יש שכבה אחת של שמיכה מלמטה ואחת מלמעלה ובאמצע הגוף, כמו סנדוויץ'.

אבא אמר לי לילה טוב, ואני הסתכלתי על הספירלות הלוהטות באש אדומה עד שנרדמתי.

כשאבא עשה לי סֶנְבִיץ' הוא לא היה ביער, וגם אני לא. הוא עשה לי סֶנְבִיץ' פתור, נקי מכל פשע, לא היתה בו שום המלטות ושום מלחמה שחייבים לחזור אליה. ולא היינו חייבים להיות גברים וללחוץ ידיים בתקיפות נחפזת כי צריך לחזור לעסקים.

מה קרה לאבא? מה קרה לי? מתי אבא הפסיק לעשות לי סֶנְבִיצִ'ים ואני נטעתי יער וכָרַתִּי את העצים בו? מתי אבא יעשה לי שוב סֶנְבִיץ' ויגיד לי לילה טוב של ילדים בחורף ולא של גברים ששומרים על קשר של שתיקה? מתי אהיה שוב ילד בדובון צהוב עם רגליות לבנות שעושות רעש של חורף?

עכשיו, אחרי שראיתי את התמונה הזאת, אני יכול לכתוב על זה. וזה אומר שהעץ של אבא חזר.

העץ של אבא חזר. אני חייב לחזור לראות מה קורה ביער.