יסוד דאבא

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.