יצחק מאיר מורגנשטרן

ליל הטישים הגדול

יש לי חזון מוזר, עתיק וקדוש, שכבר מטריף אותי הרבה זמן ונראה לי שהוא יכול להביא גאולה לעולם: אדמו"רים מנהלים את הטיש עם מוגים, לאונצ'פדים, מקלדות שליטה וסינתיסייזרים. לכל אדמו"ר תפישת סאונד ייחודית, אהבות קטנות ודרך יצירה שונה. האדמו"ר מבעלזא הוא טחון, אבל הכל אנדר קונפורם. יש לו עשרה קורג קרום זהים, גאדג'טים לא ידועים בכל פינה, ציוד מטורף, פּרֶה-אמפים הכי יקרים בשוק. הכל צבוע בזהב ומלא עץ מהגוני כבד ומכוער ומלכותי. אבל הכל פריסטים מהמפעל. הוא לא יודע דבר וחצי דבר על סינתזה. יש תחושה של יאני באוויר. הקהל מביט, מהנהן, רוקע ברגליים, לפעמים אפילו רוקד. שום דבר לא קורה. חוץ מחיוכים, הנהונים והרבה קיטש. חסידים שמבינים לא טורחים לבקר באולמות המעוצבים עד לזרא, אבל הקהל שמגיע לבעלזא ימשיך להגיע לעולם, אפילו אחרי מותו. האלבומים נמכרים בהמוניהם, הסטים מוכרים עד לאימה, בכל מקלדת יש צליל אחד, מוכן לשיר הבא, מספר 1,578 באלבום The Greatest Hits שמכר את מספר העותקים הגדול בעולם.

האדמו"ר מויז'ניץ הוא פריק של וירטואל אנלוג. יש לו ציוד של ברינגר. מלא ציוד של ברינגר, ומקלדות שליטה של נוביישן. פלסטיק לא ידוע עטוף במראה מרשים דיו ומלא פיצוצים. בשונה מאדמו"רים אחרים, הוא גם דיג'יי מעולה, והוא עושה סקראצ'ינג אפילו טוב יותר מר' צבי מאיר זילברברג. נוסף על זאת, הוא שולט היטב בסינתזה. מחובר לחלוטין למה שהוא עושה, והוא עושה זאת היטב. סטים ארוכים, שליטה מוחלטת בקהל, סינכרון מושלם בין המופיע למשתתפים. כל תנועה שלו, והוא מנפיק רבות מהן, מרימה את הקהל המשולהב. תחושה של הופעת יום ארוכה במיוחד בפסטיבל מוזיקה עצום. הוא לא מרוכז, אלא נינוח ואקסטטי. לידים זה התחום החזק שלו, וכל ליד שלו יוצר גלים של ממש. לידים מובנים, נוכחים, לא מתיימרים להיות מה שהם אינם. הפריסטים שהוא הכין רצים בכל פינה, אף שיש כמה שמוכנים להישבע שהוא עשה חצי עבודה. אבל מי שהיה בויז'ניץ בטיש יודע שאין דבר שדומה לזה. זה אולי מיינסטרים, אבל כשהאדמו"ר נותן סולו של ליד ומסובב את הלואו־פאס פילטר על מכונת התופים, אפילו המלאכים בשמים רוצחים את הפראנצ'עס ברגליהם המכונפות.

אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן, המקובל וחבורתו, זה סיפור אחר לגמרי. בית כנסת קטן במיוחד, והקהל עצמו מצויד במודולים שונים ומשונים של מוג שנמכרים באיביי בסכומים הזויים. אין מקלדות אצל מורגנשטרן, חוץ מלאדמו"ר עצמו. בית הכנסת מלא ברעשים חלליים של גלים ופילטרים, והחסידים מסובבים בריכוז נובים עתיקים תוך כדי דפדוף בסידורי כוונות רש"ש עבים במיוחד. בית הכנסת של מורגנשטרן הוא גן עדן של סינתזה. ר' איצ'ה מאיר עצמו עצום עיניים, ניצב מול סינתיסייזר מודולרי עצום, סיסטם 55 של מוג. הוא לא מביט בדבר, אבל בשליטה מלאה על כל נוב, והרעשים המשונים שהוא מפיק יכולים להמשיך לנצח. יודעי דבר אומרים שזהו הסיסטם 55 השני שייצר רוברט מוג במיוחד עבור האדמו"ר, ושהחיווט נעשה לפי כוונות סודיות במיוחד של הרש"ש. גם אומרים שבחדר המלוכלך שמאחורי בית הכנסת קבורים חלקים מאב טיפוס של מוג 1. כאן אפשר לשמוע את הסטים הארוכים בעולם, ומי שראוי, רוקד שם יום שלם, בשקט, במדיטטיביות. לילות, ימים, לילות. אין בכלל הבדל. ר' איצ'ה מאיר ממשיך עם הסט גם כשהבוקר עולה, והמודולים של הקהל נראים שרוטים כהוגן משימוש אינטנסיבי. השליטה המוחלטת בכלים מאפשרת למורגנשטרן להפסיק מדי פעם למשפטים פשוטים במיוחד, כמעט ילדותיים, שכוללים תווים בודדים. אבל אז הטירוף מגיע לשיאו. הגדולה שלו היא לא בנגינה, אף שהוא וירטואוז על הקלידים שרק הוא מחזיק, אלא בעיצוב צליל. ומי שלא שמע את מורגנשטרן לוקח צליל אחד ומפרק אותו לאלפי גורמים ואז מרכיב אותו בחזרה כאילו היה הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, לא באמת שמע מוזיקה מחייו.

ברחוב הסמוך, אלפי חסידים נוהרים לרחמיסטריווקא, לטיש מיוחד לרגל חתונה קרבה כלשהי. הטישים נמשכים ברחמיסטריווקא שעות ארוכות במיוחד, והאדמו"ר הוא מינימליסט מובהק. מקלדת שליטה פשוטה במאה דולר מאיביי, ראק של שלושה מאד'ר 32 של מוג, jdxi של רולנד בשביל לידים ותופים, וסאב פאטי אחד. הו אלי הטוב. מה שהוא מוציא מזה אף אחד לא מוציא. הוא אחד בתכלית האחדות עם הסט שלו, והקהל כמו גלים סוערים בלילה מוטרף באוקיינוס, נע לקצב הרוח. אין התקשקשות ברחמיסטריווקא. אחרי כמה דקות של עיצוב צליל, בתוספת כמה פריסטים שהאדמו"ר הכין לפני 30 שנה, הכל יוצא לדרך, וכולם מתפללים שזה יימשך לעד. צלילים ברורים, חמים, מלאים ועגולים. פדים שמביאים אותך לרצות להיוולד מחדש, לידים שהתקבלו במתנה מגן עדן, ושכל הסנובים של מורגנשטרן יאכלו את הכובע.

בכל המקומות האלה מסתובבים הרבה חסידי גור. ממש הרבה. האדמו"ר מגור לא רואה ממטר אף אחד, והוא מאמין שכל האנלוגי הזה הוא לא יותר מסנטימנט מטופש. מקלדת שליטה 61 של קומפליט סדרה S, כמויות עצומות של פלאגינים הכי יקרים בשוק, ציוד סאונד ברמה הגבוהה ביותר, מקים במספרים עצומים, וסט מצומצם של שעה וחצי לכל היותר. הסאונד מבריק וזוהר כמו שאין לאף אחד. מי יכול להתחרות בשרשרת המגברים, כרטיסי הקול, המעבדים והתוכנות המפונפנות של גור. מי יכול בכלל להיות בסט כזה יותר משעה וחצי. הוא מעדיף טכנו, בסאונד מפורט עד לאימה, ברמה שמשאירה אבק לכל הפריקים של מוג. אבל אחרי שעה וחצי, טכנו בסאונד כזה יכול לגרום לך לקפוץ מהגג מרוב תחושה של ריקות אקזיסטנציאליסטית. ואז החסידים מתחילים להסתובב במקומות אחרים, ונדהמים מהאדמו"רים המשונים שעדיין מסובבים נובים בעידן שהביא VST ברמה הגבוהה ביותר.

לעומת החסידויות הגדולות והעשירות, בכל רחוב ניתן למצוא אדמו"ר קטן עם חסידים בודדים שמעלה סט משלו בעזרת קיובייס 5, מעבד i-3, מקלדת שליטה וקונדנסר שקר כלשהו. תרבות הנגד הזו כל כך התפתחה, עד שנוצר שוק ענקי של פריסטים ופלאגינים פרוצים שמסתובבים בין האדמו"רים הקטנים. מצד שני, יש מבקרים שטוענים שאחדים מהרעבאלאך יוצרים את הסטים הכי טובים בשוק, דווקא בגלל המגבלות הטכניות, הקהל המצומצם, המחויבות להתפתח והאווירה האינטימית בר־סטייל. כמה מהם יצרו סטים אקספרימנטליים במיוחד, שמלווים בצעקות משונות בטוק־בוקס, וזכו לביקורות מעורבות – רוב החסידים טוענים שמדובר בחוסר ידע מובהק שמתחזה לאקספרסיביות, ויש שמוכנים להישבע שאלה היוצרים הוורסטיליים ביותר שניתן לשמוע. חלק מאותם אדמו"רים קטנים הצליחו לרכוש ברינגרים יד שנייה בצבעים עזים שלפעמים אף מתכתבים עם גוני הקפוטות שלהם, והם מציבים אותם בטישים לראווה, אבל שמועות עקשניות טוענות שרבים מהם כלל אינם מחוברים.

בישיבת מועצת גדולי התורה מתנהלים ויכוחים תדירים על חומרה מול תוכנה, כשהאדמו"ר מגור כמובן מצדד באפשרות האחרונה. האדמו"ר מבעלזא מעדיף לשתוק. הציוד שלו הכי יפה בשוק, אבל חוץ מחסידי בעלזא, תיירים וכמה סאחים אף אחד לא מצליח להתרשם. האדמו"ר מויז'ניץ מצדד בחומרה, ויודע היטב שדעת הקהל לצדו, ושהברינגרים שלו – כמה שזה יכול לעצבן את הטהרנים – מביאים את הפרפורמנס הכי טוב בעולם, ושמסורת הסאונד מלאת הדרייב שלו תעבור גם לבן שלו, יחד עם הקהל האדיר שמעוניין בזה ורק בזה. האדמו"ר ממודז'יץ גם הוא חסיד של VST, ואף מחזיק בעצמו במקלדת קומפליט S, אם כי של 88 קלידים עם אקשן מופלא, והוא מחזיק בספריית פלאגינים נדירה בגודלה של כלים אקוסטיים. אומרים שיש לו את הפלאגינים הטובים בעולם של כלי קשת ופסנתרים. אבל כשהוא מציג את הציוד שלו, הוא יודע שעם כל הפלאגינים ואלפי הניגונים והעיבודים המטורפים והכתיבה המדויקת, הקהל רואה בסט שלו טכנוקרטיה במיטבה, ואחרי ביקור קצר בטיש ודיבור על כמה זה מושקע ומוזיקלי, כולם ממשיכים הלאה לבמות אחרות. בשנה האחרונה אפילו לא הכניסו אותו לליינאפ, דבר שעורר סערה בקרב המבקרים.

אבל על דבר אחד כולם מסכימים במועצת גדולי התורה: כל הרעבאלאך, שהרגע קנו במבצע בכלי זמר מקלדת שליטה יחד עם כרטיס קול של שתי כניסות ומיקרופון קונדנסר, בחבילה של 990 ש"ח למפיק וליוצר, הם חרפה לחסידות.

מרכבה לאדם מנוקב

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.
יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.
בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.
על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.
אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.
– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.
התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.
– "בוודאי". אומר לי האברך.
-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"
התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.
-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."
-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.
ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.
ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.
אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.
אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.
שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.
"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".
-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.
התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.
בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.
הם נראים שלמים, בטהרתם.
אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.
'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.
ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.
רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.
-"לנקב?" הוא שואל אותי.
-"אין צורך", אני אומר לו.
אין צורך, אני כבר מנוקב.