י-ה אכסוף

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר
הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.