מעל הארון בחדר השינה שפוכים הבגדים בשקיות אשפה. שקית שחורה. שתיים צהובות. שלוש כחולות. כחולות כמו הטַפֵּט הדבוק על כל המראות בבית ומכסה אותן.

הארון בחדר השינה של ברייער ערום וריק ורצוף סדקים וקרעים עצובים שקרעו בני הבית בעץ. ישנם סדקים עצובים ויש שאינם עצובים. אותם שאינם עצובים הרי הם נעשים בזמנים של נחת רוח ועוֹלֶז ושימת לב, כמו למשל כשהילדים בבית שמחים מאוד ורוקדים על המיטה של מאמי ובתוך כך פוצעים את הארון. לפעמים בוכים הילדים ולפעמים לא, אבל גם כשבוכים – מתוך שמחה הם בוכים, במין בכי שילדים בוכים לאחר ששיחקו עם חֲבֵרָה טובה. אלא שאותם סדקים בארון שבחדר השינה של ברייער, ניכר עליהם שלידתם היתה שלא בקדושה, רק בעצב גדול נעשו ובבושה נוראה.

אין בו, בארון, שום דבר להביט בו. וניגון מיוחד מתנגן כאשר מעזים להסתכל אל המוגלה הדבוקה בקצוות הסדקים כמו שרף אדמוני של עץ. ניגון חרד, מוסתר. מוצנע בשמיכה של פליאה בכוך הרחוק בו היו שאמרו שנולד המשיח. ואותו ניגון שרה אמא אחת לתינוקה בשעה שבישלה לו דייסה בקדירה, וכך עבר מדור לדור עד שבדרך-לא-דרך לפת את מוגלת הסדקים שבארון העץ שבחדר השינה של ברייער.

רק וילון מכוער יש לו לארון. וילון שהיה לדלת שתחביא את החולצות של טאטי, וגם את הגאטקעס והגרביים שלו ושל התינוקת החדשה ואת המכנסיים של כולם.

אולי עשרים בגדים מונחים כאן, על המדפים הלבנים. אולי שלושים. ייתכן אפילו שחמישים חולצות וגאטקעס ומכנסיים וגרביים.

את כל בגדיה זרקה מאמי ביום אחד אל תוך שקיות האשפה עם הצבעים הסתומים. ואז טאטי החשיך את מבטו וגבותיו השחורות מלאו בריח מדאיג של יאוש. אחר־כך הביאה מאמי בגדים גדולים מאוד וכהים וסידרה אותם בחלקו השמאלי של הארון, במקום בו אין מדפים. רק קולבים שנשארו מהבגדים היפים של פעם. ארבעה בגדים הביאה מאמי, ועוד שניים לחורף, ארוגים מבד אפור וגס בגזרה לא ידועה.

מאז התרוקן הארון מבגדיה של מאמי, נכנסו בו ניגונים רחוקים ולחישות עתיקות. ואותם ריקודים שהיו רוקדים הילדים על המיטה גם הם נמלטו מפחד הניגונים, וגם ייתכן שפחד הלחישות גדול היה אף יותר. ואז הגיעו לתחתית הארון, זו שבחלקו השמאלי נטול המדפים, הנעליים של מאמי. תחת הצלליות הגדולות והגמלוניות של בגדיה החדשים של מאמי ישבו הנעליים. זוג נעליים שחורות עם שרוכים. ועוד זוג אחד לשבת. סוליות חזקות ועשויות היטב, וסקוצ'.

כובע הקטיפה של טאטי עדיין מונח במדף שמעל לקולבים, ומאחוריו דחוקה שקית אחת ובגדים בוכים בתוכה.

יום אחד קראה לה מאמי למטבח. שם, ליד התנור היא לחשה לה את הסוד השמח באוזן. עוד מעט, אמרה מאמי. עוד מעט, כשתגיעי לגיל חמש עשרה, את תהיי כלה. והיא רק הביטה בספרים המונחים מעל למזווה.

בסמטת חסד לאברהם הלכה אשה יפה אחת ועיניה גדולות ושחורות. על פניה העגולות דידה שאל לבן, נוטף על כתפיה. בידה החזיקה האשה ילדה אחת ובפניה חייכה אל השמים. חיוכה של אותה אשה היה קדוש מאוד וגם עצוב באותה מידה, וכמעט ששרף את הסמטה בקולו שדומה היה לקול ניגון המוגלה מכוכו של משיח. ואותה ילדה, פניה לא נראו. בד כהה ורחב נרעד מפסיעותיה החפוזות, כמעט שגילה ברפרוף את גבעת אַפָּהּ. לרגע נדמה כי אף סולד יש לה.

אולי יפה היא הילדה, יפה עד־מאוד. פניה תמימות וארוכות, ונשמתה מתחת לכסא הכבוד חֻצָּבָה. אולי אוהבת היא לשחק בבובות, והן נמצאות בשקיות אשפה מעל לארון בחדר הילדים. אולי גם מכתביות היו לה, של הלו קיטי והיי ברי, ובהן נדירות מאוד. ואולי בשקית אחת התחובה מאחורי הספרים יש את הנעל הוורודה מבת המצווה, זו שהלכה לקנות יחד עם אמא בחנות החדשה שנפתחה ברחוב מאה שערים ליד סמטת חַבְּשוּש.

עניינים רבים יכולים להיות, אך את שנעשה לאמיתו של דבר הסתירה הילדה תחת הבד.

כף ידה של האשה חשופת הפנים אחזה את זרועה של הילדה בנחישות אצילה, והן צעדו לעבר רחוב בַּהֲרַ"ן. ילדון בן שלוש עם פאות זהובות צלצל בקול את סיפוריו, ובַדָּהּ של הילדה סחף את כיפתו אל המדרגות היורדות לרחוב מאה שערים.

איפה הכיפה שלך? שאל אביו של הילד.

הילדה הסתובבה לרגע, מסחררת עמה את אמה ואת הבד הענק השמוט לגופה. עיניים גדולות ושחורות מביטות בילד קטן בחיוך של חג. וגם מאחורי הבד היו עיניה של הילדה מחייכות, במין אותו חיוך שחייכה כשאפתה עם אמא עוגת דבש לראש השנה לפני שנתיים.

אותה שעה לבשה סמטת חסד לאברהם עשרה קבין של יופי. ואותה ילדה עטופה בבד גם היא יפתה כל־כך עד שיָפְיָהּ זב לו מן הבד אל חרכי האבנים, מותיר אחריו טיפות צמיגות מוגלתיות.

ומיד לאחר מכן הסבו השתיים את עיניהן ונעלמו ברחוב בהר"ן.

תהיי כלה, אמרה מאמי. בגיל חמש־עשרה. בעזרת השם.