כסף הוא אחד מן הדברים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם. העדרו יגרום צער גדול, הִמצאו נתפס כמבטיח אושר ושמחה. סביב הכסף רודף האדם מבוקר עד ערב, רוב עמלו הגשמי תחת השמש נועד כדי להשיג ממון. הכסף יאחד אויבים מרים ויפלג בין אחים אוהבים. יסכסך בין מדינות ויגרום למלחמות עולם.
כסף הוא מייצג של רכוש. תחילתו של השימוש בכסף הוא כמובן בסחר החליפין. בעל רכוש מסוים שחפַץ ברכוש שאין לו, היה מחליף טובין שברשותו תמורת אלה שברשותו של אחר. מאוחר יותר היתה נעשית העסקה תמורת זה ומתכות יקרות בהם חשקו כל בני האדם. כך נוצרו המטבעות, המבטיחים לנושאם סכום נקוב של זהב או מתכת אחרת. מאוחר יותר הגיעו השטרות, את תמורתם היה ניתן לפדות במקומות המיועדים לכך.
היחס לכסף לא השתנה מהיחס לרכוש. האדם חושק ברכוש ובכסף ורואה בהם דבר שיבטיח לו יציבות, כבוד וגדולה ויספק לו את צרכיו.
הכסף ומשמעותו בעולם מהווים מעין משל עמוק לסיפורו של האדם. ברוב המקרים, הפך הרכוש למטרה משמעותית שחרגה מעניינו המקורי. מהרדיפה אחר סיפוק צרכיו של האדם באמצעות הרכוש הנדרש באותו זמן, התפתחה הרדיפה אחר הרכוש כעניין שבפני עצמו הוא עומד והפכה לדרך חיים.
אגירת רכוש וכסף מחטיאה את עניינו של הרכוש. דרכו של הרכוש לעבור מהכא להתם, מזה לזה, מחירו קבוע לסכום מסוים ביום אחד, וביום אחר יעלה או ירד. בלשון ארמית נקרא הכסף זוזים, "מפני שזזין מזה לזה" (מדרש במדבר פרשה כ"ב).
למעשה, תזוזתו של הכסף וארעיותו של הרכוש מלמדים על מקומו בעולם.
בדרך בני אדם ליחס משמעות למסגרות, לכלים, לקבוע ולבלתי־משתנה. מבססים האנשים את חייהם, את מעשיהם, נוטים לחזור על תבניות קבועות. כך גם במצוות, דרך בני אשם לקחת את המצוות למקום יָשָן, שאינו-מתחדש.
הרכוש הוא כלי ליישום מטרות חשובות בחיי האדם. בונה לו בית לכשנושא הוא אשה, רוכש לו מיטה לנוח בה מעמל יומו ולאגור כח ליום חדש, מרבה לו חפצים שישמשו אותו בעסקיו. אך כמו בכל חיי האדם, נוטה הכלי להפוך לעיקר וכמעט שאינו מקבל אור לתוכו. מכלי לשימוש הופך הרכוש לעניין נחשק, לסמל של הצלחה ויציבות. כך בדיוק מתפקד האדם גם בחייו. ניתנו לו מצוות שישתמש בהן להאיר חייו ולקשר עצמו וחייו הגשמיים לא-להות, בא ועשה מהמעשה עיקר, ייצב את עשיית, חזר על מה שעשה גם אתמול, וכל זה כדי שלא יהיה שינוי ברכוש הרוחני שאוגר. וככל שיעשה יותר, כך יחשוב לו זאת לטובה גדולה. אך לא ידע כי אין במעשיו מאומה, כי קידש את הכלים אך לא הבין כי כל קדושתם באור שבתוכם, בשימוש הנכון שבהם.
מצוות רבות ניתנו לעניין זה של הרכוש, בהן מצוות שמיטה, תרומות ומעשרות ועוד אחרות. מצוות אלו מלמדות את האדם לחוש כי תכליתו של הרכוש היא שימושית ואינה ערכית.
שש שנים ישקיע כל נשמתו בשדהו, ובשביעית יעזוב הכל וישים מבטחו בה'. קשה מנשוא לראות את ממונך שלך נתון לחסדי מזג האוויר, מתייבש וקמל במשך שנה. כמעט בלתי-אפשרי לראות זאת מבלי לספק את ההסבר, את המשמעות הקיומית לסבל.
כך גם בתרומות ומעשרות. יבוא האדם ויתן מעמלו שיגע עליו כל השנה, יקח חלק ויתן לגבוה או לעני. רק עם אמונה כי גם החלקים האחרים אינם קדושים בקדושת השייכות אלא בקדושת השימוש הנכון, כך ניתן לעבור זאת בשלום.
אך חשבונות רבים בקשו להם בני התמותה, וגם באלה המצוות מצאו להם מקום להתגדר בו. הלכו ועסקו בכמה, איך והיכן יש לקיים את המצוות הללו; הוציאו ספרים רבים כדי להעמיד המעשים על תילם, שלא יהיה דרדק מבני ישראל אשר לא ידע דינו של עציץ נקוב שנמצא בגנים-תלויים או דינו של ספיח שנמצא בפח שמיטה. ומאחר שעסקו בעניינים אלו של מעשה ומסגרת, שכחו מתכליתן של המצוות ונמצאו מקיים בהידור רב את שבקשו המצוות לבטל. שרצה הקדוש-ברוך-הוא לבטל הקבע ולקדש העראי; להכפיף האורות לכלים; להורות על התחדשות הכל; ללמד מעשה של חידוש מה שניתן ליושן ולגלות את שהוסתר, באו בני האדם ויִשְּׁנוּ גם את חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא – יצרו מהאורות כלים, הסתירו את שנתגלה, ובאה להם המנוחה. שכן אינם צריכים עוד לשנות דבר מחייהם הַבָּלִים; ימשיכו כפי שנהגו משכבר הימים, ועולם כמנהגו נוהג.
והכלים מצווחים, שכן לא מגיע אליהם דבר. שהם אין להם מעצמם כלום, וכל אורם נתעלם מהם והלך לו אצל חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא. מה עשו, באו והחלו לינוק מאורם של בני אדם, שזה היה קרוב אליהם ובנקל יכלו לקחת ממנו. ועוד, שבני האדם הסתירו מהם את אורם וגנבוהו, גמרו הכלים בליבם לגנוב מהם אורם, שהגונב מגנב פטור.
המשיכו בני האדם במעשיהם, שכך מנהג האנשים, להחזיק במנהגם ולא לזוז ממנו לעולם, וכך תִּקְפוּ מנהגם בחוזק, שלא יסורו חס ושלום מהרגלם המעניק להם בטחון.
גם הכלים המשיכו לגנוב אורם מבני האדם, וכך יבשו האנשים וצמקו, חייהם נעשו מרים וקשים, וחשכות עטפה את הכל. משראו בני האדם כי לא נותר בחייהם דבר, עשו בדק בית ופשפשו במעשיהם. לאחר שבדקו באופן מקיף את הצריך תיקון, גמרו אומר בנפשם לתקן תקנות חדשות ולהאדיר את קיום כל המצוות והמסגרות בסייגים גדולים, הוסיפו להם עניינים רבים לענות בהם ודקדוקים גדולים לחשב בהם, עד שכל אחד יהיה בטוח בנפשו כי לא יסור מדרכו וממנהגו אשר היה לו.
התחזקו הכלים עד מאוד, שיצרו להם חברים חדשים כל אותה העת, ועשו מאורות בני האדם שגנבו כלים חזקים שיהיו להם לחברה.
כל הארץ נמלאה כלים, ענן של יושן כיסה את פני השמים, וריחו הניס את בני האדם לבתי הכנסיות בהם ישבו חמורי־סבר וכתבו סייגים חדשים להורות בהם את ישראל ולתקן את הדור.
עד שהגיע זקן אחד ואמר להם: עד מתי תהיה עצבות שורה עליכם וכל חייכם תבלו בחושך, לכו ועשו לכם גמ"חים ותנצלו מגניבת האורות.
ועניינם של גמ"חים הלא הוא עניין של נתינת האורות בכלים. שידעו כולם כי רכושם אינו קדוש בקדושת השייכות אלא בקדושת השימוש, והרי אינו קבוע ברשותם, אלא ישתמשו בו לשימושים הראויים בעת הנכונה.
הלכו האנשים אחר עצתו של אותו זקן ועשו להם גמ"חים לרוב. גמ"ח לכריות של ברית־מילה, גמ"ח למכשירי כתיבה, גמ"ח למוצצים שנהגו לשים בפי התינוקות שלא יבכו. גם גמ"ח לכספים עשו להם, וגמ"ח זה הוא החשוב מכולם. ועניינו, שתחת אשר ישים האדם כספו בבנק, ישים אותו בקופת הגמ"ח, ויבואו אנשים אחרים החפצים בכסף ויהנו ממנו.
משרבו הגמ"חים החל היושן שבענן לפוג קמעא, רבתה האהבה והתפשטה בכלים, והחל העולם להתחדש. גם הכלים שקיבלו אורם ביושר פסקו מלגנוב ושקטו מעט מכעסם על בני האדם.
משראו בני האדם כי צלחה דרכם, החלו לאחוז בה בכל תוקף, שראו שהיא מעוזם ומבטחם, היא תצילם והיא תביאם לחיי העולם הבא. עשו גמ"חים בכל בניין, יש מהם שעשו גמ"חים המתחרים ביניהם בעשיית הטוב ונלחמים מלחמה של מצווה. גם עשו גמ"חים מיוחדים לאנ"ש, והגדולים שבהם הלכו לבתי הכנסיות והחלו כותבים ספרים לתקן סייגים בדיני גמ"חים.
גם החלו לריב עם נשותיהם על עסקי הגמ"חים, זה אומר בכה וזאת אומרת בכה, עד שלא היה בית שלא נשמע שם קול ריב.
ראה אותו זקן מה נעשה בעצתו, הלך ונסתגר בביתו ולא רצה לראות פני איש.
ובגמ"חים של הכספים נעשה שימוש גדול, וכל אלה שרצו לצבור להם רכוש היו הולכים ולוקחים להם כסף ומגדילים את רכושם, משהגיע זמן להשיב היו הולכים לגמ"ח אחר ומעבירין מכאן לשם.
ראו הכלים שנותרו שוב ללא תאוותם בידם, כעסו ביתר שאת והחלו גונבים שוב את אורם של בני האדם, עד שלא נותרה אפילו קרן אחת עבשה של אור שלא לקחו הכלים ועשו ממנה כלים חדשים להיות להם לחברה.
ובני האדם עצרו עצרות, הקהילו קהילות ואספו אספות לשוב בתשובה ולהאיר את כל החושך שקם בארץ, וקראו להתחזק בעניין הגמ"חים כבראשונה ולתקן תקנות גדולות והוראות שעה כדי שלא תהיה אפילו שעה אחת ללא גמ"ח שעליו עומד העולם, גם שלחו שליחים לעשות גמ"חים בכל מיני מקומות המסוגלים, כדי שיגנו הגמ"חים עליהם מכל צרה.
רק גמ"ח אחד היה באותם ימים שנתן האורות בכלים, וממנו התחדש הכל, ואפילו ענן של יושן שעמד בשמים וכיסה הכל בריח של עצבות התקיים בזכותו. וגמ"ח זה כל עניינו היה בזכירת ההשתנות וההתחדשות, וקידוש בקדושת השימוש ופרישה מקדושת השייכות. וגמ"ח זה אותו זקן יסד.
שמועה הגיעה לאזני האנשים כי הגמ"ח הזה של אותו זקן גדול הוא בעניינו ואמִתי הוא מכל הגמ"חים, החלו עושים גמ"חים כדוגמת אותו גמ"ח, וקוראים אותם 'הגמ"ח המקורית', או 'הגמ"ח מייסודו של אותו זקן', ועוד שמות מצאו להם לרמוז על עניין זה שאמִתי הגמ"ח שלהם יותר מכל הגמ"חים. גם שמו להם תמונות של גדולים הלווים כספים מהגמ"ח שלהם, או לוקחים מוצץ לבִתם התינוקת שבכתה, ועוד כל מיני עניינים שעוסקים בהם גמ"חים.
החושך היה עתיד לשכון בארץ לנצח, גם גנבת האורות על ידי הכלים היתה נמשכת לעולם, אלמלא שקם אותו זקן ביום אחד, יצא מביתו והכריז כי ברשותו נמצאים כמה אנשים שיאירו את העולם במעשיהם.
נקהלו כל בני האדם אל מול ביתו של הזקן והחלו צועקים שיַראה להם האנשים האלה, שיוציאם לחוץ וילמדו את כל העם תקנות חדשות אשר ילכו בהן למען ייטב להם, והיתה שם מהומת אלקים.
עד שיצא הזקן אל המרפסת, היסה את ההמולה ופתח בדברים, וכה אמר.
דעו לכם שהאנשים שברשותי אין עסקם בתקנות חדשות, אינם יושבים בבתי הכנסיות וכותבים ספרים חדשים על גמ"חים, ואינם מצוינים כלל בדבר זה. רק מה עושים הם בזמן שנותר להם שהרי אין להם תקנות לעסוק בהן? עוסקים בהתחדשות.
שאתם כותבים ספרים רבים כיצד לחזור על מעשיכם ולקבעם בנפשכם, והם אינם חוזרים על מעשה פעמיים. שאתם זקוקים למעשים רבים ככל האפשר כדי לעסוק בהם, והם יש להם מעט מעשים אך לעולם אינם עושים את אותו מעשה. שאתם מחפשים לכם מעשים לעשותם, והם מעשיהם באים אליהם ואינם זקוקים לחפשם.
וגם גמ"ח אחד יש להם לכספים, והגמ"ח הזה כולו קדושה ואהבה, וכל מי שלווה בגמ"ח הזה מיד מתמלא בשמחה גדולה, ומאותו יום נותן כל רכושו לשימוש ולעולם לא צובר לו רכוש, ומאותו יום גם אינו חסר רכוש לעולם, שהרכוש בא לפניו הוא אינו זקוק לרדוף אחריו. ועוד מעלה יש להם, שהם שמחים תמיד במעשיהם וברכושם, בין אם באים אליהם בקושי ובין בקל, ועל כן שמחים גם מעשיהם לבוא לפניהם ורכושם לבוא אליהם, שהשמחה מדבקת המעשים, והעצבות מרחיקתם.
וכל חייהם השתנות, ואין רגע אחד דומה למשנהו, ולכן גם אינם זקוקים לחפש להם רגעים ומעשים, כי כל החיפוש הוא כדי למצוא רגעים שונים ככל הנמצא, אך עבורם כל הרגעים שונים. וכל רכושם הוא עושר גדול בשבילם, שכן הוא חדש ומתחדש, ולעולם אין להם שאת שהיה להם קודם. ועתה, לכו עם האנשים האלו ולמדו ממעשיהם. רק זכרו לכם דבר אחד, שלעולם לא תחזרו על דבר אחד פעמיים.
הלכו כל העם עם אנשיו של הזקן, פתחו להם גמ"חים אחרים, צברו להם רכוש אחר מהסוג המשתנה, ומאותו יום לא זזו בני האדם מהתזוזה.
את המצוות שנִתנו לזכך בהן תחושת השייכות והקיבעון קיימו בני האדם בשמחה וידיעה, הפרישו חלק עשירי מהפירות ומהכספים כנגד מידת המלכות שהיא הספירה העשירית, זכרו כי מלכות הרי היא כלי שאין לו משלו כלום, ואם לא הפרישוהו לגבוה הרי הוא מחשיך את הכל, ואם האירו בו אור נקשר הכלי לעטרת בראש האנשים. גם שמטו את השדות בשנה השביעית שגם היא כנגד ספירת המלכות, וקיימו כל הדינים לדעת שאין השדה העיקר אלא השימוש בו, וכשהגיעו למדרגת הכלי, הרי יש להאיר בו ואין לעשותו כלי.
גם הכלים פסקו מלגנוב, שקיבלו את אורם בחסד בני האדם. גם הכלים החדשים שהיו בתחילה אורות, חזרו להיות לאור שיאיר את לִבם של בני האדם. ענן היושן שכיסה את פני השמים בריח של עצבות גם הוא התפזר והלך לו למנוחה יחד עם שברי הגמ"חים הישנים שנחו במקום בלתי־ידוע.
היכל הגוונים 