ניגון

י-ה אכסוף

הפיוט י-ה אכסוף לר' אהרן הגדול מקרלין הוא אחד מהטקסטים המענגים ביותר שנכתבו על שבת. בחסידויות רבות הוא מהווה חלק מרכזי בסדר הניגונים בליל שבת וגם בסעודה השניה והשלישית.

בסלונים, י-ה אכסוף הוא שיאו של הטיש בליל שבת וגם בסעודה שלישית. כל הניגונים הבאים לפניו מכינים את הקרקע להתרחשות הגדולה מכל – י-ה אכסוף. אז קול דממה דקה יישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין. לאחר שסיימו לשיר, מין הקלה באה לעולם, והמתח פג באיטיות בעזרת ניגונים קלים יותר, נוחים יותר, תובעים פחות. ניגונים של שלווה.

כולם נעים בחוסר שקט על מקומם בפראנצ'ע, אברכים צמוקי פנים צועדים לכאן ולשם, לא מוצאים את מקומם בעולם, רועדים מאימת הניגון. ניגוני י-ה אכסוף של סלונים מציגים קונפליקט קשה מנשוא בין חומר לרוח, בין האדם לבוראו, בין האדם לעצמו. י-ה אכסוף באינטרפרטציה הסלונימאית פורש את סיפורו של החסיד, סיפור על מאבקים בלתי פוסקים, על אכזבות, תקוות, אהבה, תשוקה, כאב, רצון לשינוי, על הדבקות שרחקה וגם על זו שמחיה את הנפשות.

יש מספר גדול של ניגונים שהולחנו עבור י-ה אכסוף, וכולם ניגונים עמוקים מאוד, סוערים ואקסטטיים. הניגון מתחיל תמיד בסיפור קסום מעולמות אחרים, ואותם עולמות יש בהם געגוע שאין בכל היקום כדי לכבותו. יש שם עשב גבוה ורטוב וגבעות עם טחנות רוח עתיקות, ונערים רועים צאן באחו ומחללים בחליל לאהובתם שהסתגרה לה במגדל. ואחר שאהבה מתנגנת בניגון ועברו כולם לעולם שכולו טוב, בא הצער. הניגון שהיה מתרפק עד לשעה זו החל בוכה בקול גדול, וקול חליל הנער גונח ומייבב, והכאב נקווה למרגלות הגבעות, והנהרות גועשים דם אדום, דמם של הנאהבים. איש אינו יודע מתי יהיה הסוף לכל זה, ומתי יתבהרו שמי העמק וענן לא ייראה מעל למגדלים, ומתי ייגמר הכאב וייאסף כל הדם הזה שתחת הגבעות וירוק שוב יחזור לצבוע את רֶטֶב העשב. ואז הניגון עולה עוד רגע במאמץ, מטפס בקושי גדול למגדל גבוה מאוד, ותקווה מתגנבת ללבבות. ואז הניגון יורד, ואותה קדרות מקלילה צעדיה וכמעט רוקדת, ומשהו בה לופת בקִרְבָה, והזרועות מגפפות אל חיק. ובסוף, בסוף גם הנער חדל לגנוח, וקול החליל שוב מקסים את העולם.

הניגון הבא גם הוא ניגון י-ה אכסוף של סלונים, ולא עוד אלא שחיבר אותו אחד מאבות חסידות סלונים – ר' מרדכי מלעכוויטש. לר' מרדכי מיוחסים שני ניגונים על הפיוט י-ה אכסוף, וזה הקצר שבהם. בסלונים מכנים אותו 'לעכוויטשער הקצר'. בניגון הזה יש מכל מה שכתבנו כאן, והוא אחד המעודנים שבניגוני י-ה אכסוף של סלונים, שחלקם מציגים בעיה כמעט חסרת פתרון, חלקם מופשטים ועמוקים, חלקם עבים, בשרניים משהו, וניגון זה אין בו סבך יוצא דופן, אבל הוא מתרפק. והוא עושה זאת כפי ששום ניגון לא עשה זאת לפניו.

י-ה אכסוף 'לעכוויטשער הקצר' לר' מרדכי מלעכוויטש.

מחזור רבא

אלול עכשיו. הרחובות מבקשים תיקון לנשמתם רצופת שקיות הקניות של רחוב רבי עקיבא.

בחנות הספרים פורקים ארגזים עמוסים במחזורים. יש מחזור של בית רבן, מחזור המפורש, מחזור יסוד מלכות, מחזור של ברסלב עם תורות ודיבורים, מחזור לכלות כרוך בשמנת עם רסיסי סוורובסקי מזויף, מחזור לעדות המזרח, מחזור נוסח אשכנז, מחזור בנוסח ספרד.

אני שם בסטריאו דיסק של ימים נוראים. מקהלת גברים חסידיים, ילד פלא חסידי עם קול סופרן ומבטא של בורו־פארק. קולו מתדנדן מתוך מעיין מטהר של קפוטות שחורות ופאות מסולסלות רטובות מטבילת שחרית של שבת. הרבה חצוצרות ובראס. עכשיו הם שרים את הפיוט 'אדון עולם' בניגון ששרים בשחרית של ראש השנה בברסלב.

האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.
האלבום של לחיים הפקות לימים נוראים.

בשוּהל של ברסלב הכתלים בוכים ומחייכים. כולם נסעו להיות באומן אצל רבנו על ראש השנה. רק מי שלא היה לו כסף לכרטיס לאומן או שהיו לו מניעות, רק אלה מרטיבים את הטלית כאן בשוּהל של ברסלב. וגם החסידים של ר' יעקב־מאיר שכטר. רבנו אמר להיות אצלו על ראש השנה. להיות אצלו. כאן זה קיבוץ (קיבוץ אומרים רק במלעיל) של רבנו. הוא נמצא כאן, אנחנו אצלו. אנחנו אתו ורוחו אתנו. וחוצמזה, לעזוב את ירושלים עיר הקודש?

ובשחרית של ראש השנה שוכחים הכל מאומן. התחילו לשיר אדון עולם, וגם הילדים שעל הפראנצ'עס מצטרפים לשירה בצווחות דקות. בספסל השני בוכה גבר מקריח בגיל העמידה. יש לו, לגבר הגבוה שגוו מגובן, מחזור רַבָּא ישן שלא מוכרים אותו יותר בחנות שלי. גם לא היו בו, במחזור, תורות ודיבורים של רבנו, רק כתב שבור והנחיות מעל הקטעים 'כאן צריך לבכות בכיה גדולה על מעשיו'; 'כאן יתעורר בהתעוררות עצומה לשוב בתשובה שלמה'. גם לאמא שלי יש מחזור רַבָּא שקיבלה לנישואיה בכריכת ברונזה ודפים מוכתמים בדמעות הקסומות שלה.

אברך חסידי נכנס לחנות, מסובב את שולחנות המבצעים. עיניים חומות בוערות באש מפולבלת. כובע קטיפה גדול מדי, גארטל מהודק על מעיל שחור ארוך ורחב.

הוא נעצר ליד "שיחות התחזקות" של ר' צבי־מאיר זילברברג. פותח את הספר, מקמט את מצחו בקמטים צדיקִיִּים, סוגר בעדינות את הספר, מלטף את הכריכה ויוצא מן החנות מבלי להעיף מבט על הדלפק המבויש שלי. רק דנדון פאותיו הבלונדיות קורא לי לשלום.

ר' צבי־מאיר זילברברג.
ר' צבי־מאיר זילברברג.

אני מכיר אותו, את האברך השדוף עם העיניים החומות שראשו שמוט לצד. הוא תמיד צועד סהרורי בסמטאות, כאילו היה נזיר במסדר סודי במיוחד. לפעמים הוא רוקד בבריתות שהמשפיע שלו מגיע אליהן. מדביק את ידיו לידי חבריו, גם הם אברכים עם עיניים חומות שראשם שמוט לצד.

הוא בטח מתפלל יפה. והקדוש-ברוך-הוא מביא לו דובי. לאשתו מביא הקדוש-ברוך-הוא דוּבִּית כשהיא שומרת על הילדים במוסף של ראש השנה.

כשהייתי ילד קטן הבטיחה לנו אמא מתנה אם נשמור על השקט בתפילות הימים הנוראים. אמא כל־כך רצתה להתפלל בעזרת הנשים של סלונים החפויה בעץ בהיר סדוק. היא הכינה לנו שקיות ניילון עמוסות בבמבה ובביסלי, ובשעה שאני ודבורה, התאומה שלי, תקענו במבה בביסלי אחת באחד, אמא תקעה את ראשה במחזור רַבָּא הישן עם כריכת הברונזה ובכתה. החזן ייבב את חזרת הש"ץ באיטיות, ואנחנו כמעט רצינו למשוך בשמלתה של אמא. ויותר משרצינו את המתנה, בהינו ביראה במחזה הקדוש של אמא המכתימה את דפי המחזור בדמעות. הפיוטים תמיד היו ארוכים כמו נצח. כמו מְסִיבַּמְבָּה ענקית שאבא קנה לימים נוראים. אבל אמא התפללה והתפללה, ובסוף הבמבה נגמרה וכבר לא יכולנו לתקוע אותה בביסלי. אחר־כך אספנו את פרורי הביסלי האחרונים משקית הניילון שהוכתמה בצבע צהוב משונה, כמו דמעות כאלה של ביסלי. ואז התפילה נגמרה ואמא לקחה אותנו הביתה.

אחרי החג קיבלנו את המתנה. עבורי קנתה אמא בּוּבּ בבגד כחול מאוד, ולדבורה קנתה אמא בובה. לבּוּבּ ולבובה היו בקבוקי חלב מיוחדים שהם שתו מהם כשהיו צמאים.

דובי ודוּבִּית.
דובי ודוּבִּית.

 – – –

בכל יום נכנס לכאן האברך ומסובב את השולחנות, אך לפני שאני מספיק לשאול אותו לרצונו הוא יוצא מן החנות בביטחון תקיף וביישני.

שולחן הספרים של אלול מתרוקן במהירות. אברכים עסוקים מאוד מגיעים תמיד וקונים קונטרסים של ליקוטים לימים נוראים ושיחות מוסר של הרב גלינסקי ור' שוֹלֶם שבדרון.

כולם כבר מוכנים לימים הנוראים, ממהרים לרכוש את המחזור ואת הליקוטים. אני רק עוטף את הספרים בנייר זהב מכוער, מגהץ את הדיירקט (לאברכים עסוקים יש דיירקט או מזומן) ומגליש את הספר לשקית ניילון שתשאר כאן ביקום גם לאחר שיסתיים גזר דיני בגיהינום.

מקהלת הנערים בדיסק של לחיים הפקות שרה עכשיו את "המלך". עיבוד לא משהו, חייב לציין.

כמעט אף פעם לא הצלחתי להגיע להמלך. כשהייתי ילד תמיד היו מעירים אותי בבהלה. יעקב, עוד מעט המלך.

אני הולכת עכשיו, היתה אומרת אמא, לבושה בשמלה כהה, נטולת איפור וחיוורת מתמיד. אני הולכת עכשיו ואחר־כך אין מי שיעיר אותך. בסוף תפסיד את התקיעות.

בדירה שהיינו שוכרים במאה־שערים לימים נוראים היה שקט. שקט מדי. רק קולות התפילה מבתי הכנסת הדהדו, השרו תחושה משונה. מתוחה. דרוכה. וגם קולות של ילדים משחקים ואמהות מנדנדות עגולות עמוסות בתינוקות בוכים.

האוויר מלא בריח עוגות דבש של בְּרִיזְל. עוגות רטובות שאוכלים לפני המלך. רוח קרירה של ירושלים נכנסת מהחלון הגדול, והגברים בבית הכנסת צועקים המלך. ואני בפיג'מה שפרור עוגת דבש תלוי בשפתה.

אחר־כך היתה הפסקה, והרחבה התמלאה באברכים עם קיטלעך בוהקים וטליתות צמר, והרצפה התמעכה בכוסות פלסטיק ופרורי רוגאלאך, ובקבוקי שתיה נשפכו, והיו ששוחחו בערנות על נושאים שונים, והיו שעמדו בפינה עם כוס מירינדה ופרוסת עוגת דבש, חיוורים וקדושים. בפינות החזיקו כולם סיגריות עם שובל אפר שעדיין לא נפל. אסור לאַפֵּר ביום־טוב, ותמיד זה נופל על הקיטל.

– – –

כמה וכמה שנים חלפו בסמטאות הזקנות של מאה־שערים. בלחיי צמח זקן מכוער של גיל ההתבגרות, ועוגות דבש רטובות רבות נאפו במגדניה של בּרִיזְל, ואת הרחבה המלוכלכת של סלונים ניקו העובדים הערבים לשנה הבאה, אז מילאו אותה שוב הקיטלעך, האפר וכוסות הפלסטיק.

באותה שנה שמעתי המלך בבית הכנסת. את המלך שלי עשיתי בשוּהל של ברסלב, עם תלמידיו של ר' יעקב־מאיר שכטר ועם אלה שלא זכו להיות אצל רבנו על ראש השנה באומין.

השוּהל של ברסלב במאה־שערים.
השוּהל של ברסלב במאה־שערים.

השוּהל היה צפוף מאוד. כיפות לבנות של חוזרים בתשובה, יארמולקעס של חסידים ירושלמים, ילדים עבותי פאות, גברים בגיל העמידה עם חיוך שמח ועיניים יְרֵאוֹת.

אולי שנה הבאה, אומר לי נער אחד עם עיניים מאוהבות. אולי נזכה להיות אצל רבנו. אבל גם פה ממליכים את המלך. ורבנו נמצא אתנו כאן, בקיבוץ.

הוא התנועע בדבקות, חופן את פניו בסידור חדש שקנה לראש השנה. ובית הכנסת של ברסלב בכה מאוד. בכי חרישי ומתגעגע. וקול רעש הטליתות הנעות על הקיטלעך של המתפללים.

מעט מהיראה הזאת שהיתה בתפילת השחר בשוּהל של ברסלב שמרתי עמי עד היום. ובמיוחד שמרתי לי את אותה יראה של אותו איש גבוה וכפוף שכיסה את פניו בטליתו והרעיד אותה ברעידות עדינות, כמעט בלתי־מורגשות.

את פסוקי דזמרה הוא ניגן בניגון צלול.

איי… איי… איי…

והניגון נשבר.

ואחר־כך עלה, שאף אוויר, וטבע בגעגוע. לפעמים היתה בו, בניגון, מרירות דוקרת. אפילו שאול תחתית איימה לבלוע את האיש. ואז הניגון נפצע בעצבות לרגע, ומיד האיש התעשת והגביר את קולו.

איי… יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה… איי… וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה… איי… וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן… איי… עמל ואון… איי איי איי…

ואז הוא רעד בבכי קדמון והניגון התלעלע אל תוך הטלית והמחזור, מחזור רַבָּא.

אבל כשהגיעו להמלך, התמלא השוּהל בשמחה. מקהלת הילדים שעל הפאראנצ'עס צווחה בקולות גבוהים מתמיד. ראשים הורמו, טליתות הופשלו והידיים נקמצו לאגרופים. פניהם של המתפללים נצבעו באדום סמוק ומשהו של ניצחון נמשך בזווית הפה. ופתאום ראיתי את פניו של האיש הגבוה שניגן לידי את פסוקי דזמרה מתחת לטלית. הן היו אדומות ממאמץ ונפוחות. אבל אז הוא חייך כלפי מעלה. חייך אל השמים שֶׁתָּלוּ בתקרת השוּהל.

החזן החל לנגן את הניגון. האיש שמט את ידיו לרגע ונרעד. מישהו התייפח מאחורי גבי. ואז כולם צעקו במין חיוך נורא שסיפר את סיפורם של גן העדן והגיהינום, העולם הזה והעולם הבא. והסיפור עלה וירד והקיף את הכתלים, ונשרך מתחת לשולחנות ולספסלים, אחז בסנדלים של החוזרים בתשובה והקיש על טליתותיהם של החסידים בזֶבּרָה. וראיתי את כל הצער והסבל והאושר והשמחה והעצבות והייסורים והתפילות ועוגות הדבש והדמעות של אמא שלי ומעשים קטנים וגדולים ונסיונות והבלגה ותשוקה, ואת כל הפחד שנשאר לבד, והגעגוע למשהו רחוק ושכוח, והרצון שמישהו יחבק אותנו חזק ויגיד שהכל אף פעם לא היה בכלל והוא תמיד היה כאן. עשינו כמו שהבטחנו. עשית כמו שהבטחת.

המ-ל-ך.

מבעד לערפל שמעתי את מחיאות הכפיים הקצובות. והשוּהל היה מאושר, שמח עד־מאוד. והאיש הגבוה היה נראה. פניו התגלו וכמעט הסטתי את מבטי כאילו הסתכלתי בדבר צנוע. הוא בכה ושמח וניצח, ואגרופיו נצמדו למחזור רַבָּא.

יו-שב על כ-סא רם ונ-שא.

לאחר הניצחון שבה היראה לשוּהל וקָמטה את לבבות המתפללים. דמעות רבות היו שם והחזן ניגן את הפיוטים ופצע בקולו את הנשמות.

אחר־כך ישבו כולם להפסקה וכל אחד אכל מה שהביא לו מביתו. האיש הגבוה ישב על הספסל ועיניו הגדולות פתוחות לרווחה. לא יכולתי להביט לתוכן כי לא היה בי די כח ללכת רחוק כל־כך. עינינו נפגשו לרגע. הוא הנהן באיטיות מעל לשקית הניילון הקטנה ואני נרעדתי.

 – – –

"יש לך אולי מחזור רַבָּא?"

האברך ההוא שנכנס לכאן בכל יום. הוא חזר.

"יש לך?"

 – – –

 

ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר

א.

לאברך עם הפצעונים האדומים שאִדְממו את פניו היו שתי פאות זהבהבות שהתנפלו על לחייו בכל צעד שעשה. הוא הלך שוב לכאן, ואחר כך הלך שוב לשם, והיה מין מרץ בתנועותיו, וגם כפיפות ששיקעה את צווארו בין שכמותיו הצעירות. הוא היה מסוג האברכים שהתאפיינו בגובה ממוצע, כלומר לא מאלה הגבוהים וגם לא מאלה הנמוכים והצפודים. ממוצע וקצת פחות מזה, יש לומר. והפצעונים האדומים שעל פניו גם הם לא היו פצעונים אדומים ממש, רק המסגרת שסובבת את הפצע, היא זו שהיתה אדומה. ואילו הפצע עצמו, ככל הנראה יש בו מן הירוק ומן הצהוב וגם צבע מעורב של מוגלה.

השטריימל שלו היה יפה במיוחד, ותהיתי על אודות תהליך העיצוב שלו.

ראיתי אותו נכנס לדלת פלדלת ערומה משלט, רק עינית פשוטה נמצאת שם כדי להביט על המצלצלים בפעמון, שלא יהיו חס וחלילה ממס־הכנסה. והוא נכנס, חיים־מאיר. כך קוראים לו, לאברך הזה. בטוח. לא יכול להיות לו שם אחר. אז הוא מצלצל, חיים־מאיר, בפעמון הוא מצלצל, והשטריימל־מאכער מביט בחשד בעינית, והוא רואה את משקפי הפלסטיק של חיים־מאיר ונרגע. הוא מזיז את הבריח, מסובב את המפתח ומניח לחיים־מאיר להתייבש לכמה רגעים מהזיעה הגהינומית של בני־ברק.

חיים־מאיר הוא אברך שמזיע. כלומר, אדם שמזיע. גם לפני שבוע, כשעוד לא היה נשוי, גם אז הוא הזיע. והזיעה מחמירה את מצב הפצעונים האדומים שעל פניו. בחדר המדרגות של השטריימל־מאכער הזיע חיים־מאיר מאוד. חדרי מדרגות לא עושים טוב לאנשים שמזיעים.

המזגן בדירה של השטריימלעך מכוון על מעלות נמוכות, כדי שכל הבחורים שמגיעים למדוד יתקררו מהר ויוכלו להתייבש לפני שהם עוזבים את הדירה. חיים־מאיר מנגב את הזיעה בטישיו לבן, ועוד אחד. השטריימל־מאכער מלכסן אליו מבט ומקמט מצח נמוך, קימוט שמוריד עוד יותר את קו השיער העבה שלו. הוא מצמצם שתי עיניים חומות נטולות ריסים ופוסק את פסוקו. אתה צריך כזה, הוא אומר לחיים־מאיר ביידיש וממהר להביא את השטריימל הכי מתאים לחיים־מאיר שממולל נקודות של טישיו לח בידיו. השטריימל־מאכער מניח את השטריימל על ראשו של חיים־מאיר שמגניב מבט אל המראה. שטריימל חום־בהיר, מלא בגוונים, א שיינע קרוין, שטריימל יפה.

חיים־מאיר מחייך אל השטריימל־מאכער את החיוך שלו ומסכים. והשטריימל־מאכער מבטיח לו שעד החתונה זה יהיה מוכן. כל זה היה לפני תשעה חודשים, אבל בגלל החיוך של חיים־מאיר אני מסתכל עליו.

יש לו חיוך מקסים. עדיין לא ראיתי אותו מחייך, אבל אני יודע שכך הוא החיוך שלו. וכשהוא מחייך יש לו שתי גומות חן, זאת שבצד ימין עמקנית יותר. והחיוך שלו אומר שיש עוד מהדברים האלה שנגמרו לי.

ב.

זמן רב אני מחפש אחר הדברים שנגמרו לי, אבל בכל פעם שאני מתקרב למצוא, מתברר לי שהתפאורה מכסה על עולם שאינני רוצה לנגוע בו, מחשש טומאת מת.

חיים־מאירים הרבה ראיתי, ואחד מאלף לא מצאתי. ואף־על־פי־כן, בכל פעם שאני מוצא חיים־מאיר אני בודק אחריו ואחרי השטריימל שלו ורץ אחריו ברחובות עד שאני מוצא אותו בקלקלתו. לפעמים בסמטה אחת הוא רואה אותי ותוהה, אבל אינני מתרגש בכלל ממנו. כי הוא אינו יודע מה יש לו, רק אני יודע. והאכזבה גדולה.

חיים־מאיר עם הפאות הזהבהבות שרוקדות על פניו מתפלל באיצקוביץ' את תפילות שחרית של שבע־ברכות שלו. בעשר וחצי הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, מנשק את מזוזת הפתח הלא־מטויח, את ידו הימנית הוא מניח בגארטל שמעל הקפוטה החדשה, וידו השמאלית מגפפת נרתיק של טלית ותפילין עשוי קטיפה כחולה שעליה רקום שער כמו בחומשים ובתוך השער שם. השם של חיים־מאיר.

שמות רבים עשויים להיות לו לחיים־מאיר, אך גם אם שם אחר קוראים לו, עדיין יישאר חיים־מאיר, שזה שם מהותי מאוד.

הוא ממלמל בקדחתנות, והוא נראה מבולבל מאוד, וזה בסדר. הוא נכנס למניין שהתחיל עכשיו בחדר הגדול, שם נערכים מפעם לפעם השיעורים של המגיד־שיעור הליטאי ואז אי־אפשר להתפלל.

הוא פונה לנטילת ידיים שלפני התפילה, ותוך שהוא ממלא את ספל הפלסטיק הלבן נופל הגארטל שלו על הַשִׁיך החדשות.הוא מתחיל לברך את ברכות השחר במנגינה יפה.

שלא עשני אשה. צל של חיוך מלא באהבה. ידעתי שלא טעיתי. לחיים־מאיר יש את החיוך של חיים־מאיר.

אחרי שראיתי את החיוך של חיים־מאיר נאלצתי ללכת לדרכי, ורק הספקתי להבחין בו מתעטף בטלית צחורה ויפה עם געפלאכטענע עטרה, וגם היא נפלה על הַשִׁיך החדשות.

שבוע נפלא היה באיצקוביץ' בימי השבע־ברכות של חיים־מאיר. בכל יום הוא נכנס בריקוד לבית הכנסת, נישק את המזוזה, הניח בחדר הגדול את נרתיק התפילין עם השער של החומשים והשם, פנה לכיור לנטילת ידיים, הגארטל נפל על הַשִׁיך החדשות, ברכות השחר, טלית חדשה עם געפלאכטענע, חיים־מאיר מתעטף במין ניגון שמח בקול בריטון, הטלית נופלת גם היא על הַשִׁיך, חיים־מאיר מתפלל בניגון מופלא ובנענועים גדולים ושמחים, ובית הכנסת המשמים של איצקוביץ' לבש חג.

ובכל יום, באמצע התפילה, כשהגיע חיים־מאיר לפסוקי דזמרה, היו נושרים להם מכנסיו של חיים־מאיר מתחת לברכיו אל סוף רגליו, ושרוכי המכנסיים היו מנשקים את קרסוליו, והוא כלל לא שם לב לבגדיו שהלכו להם כל אחד למקום אחר. כך היה עומד חיים־מאיר בשחרית של שבע־ברכות, טליתו היפה נשרכת על הרצפה השחורה מלכלוך, שרוכי מכנסיו פרומים להם סתם כך סמוך לקרסוליו העטופים בלבן בוהק, תפילין של ראש על ראשו המגולח, תפילין של יד מתחת לקפוטה, ידיו פרושות למעלה, והוא שר בניגון מתוק את פסוקי התפילה.

לא במניין אחד התפלל חיים־מאיר. היה מתחיל את תפילתו בחדר הגדול, עד שסיים קרבנות בא החזן לברכו, עבר חיים־מאיר לחדר השמאלי. כשהגיעו בחדר השמאלי לברכו, חיים־מאיר שר את הניגון שלו להללוי-ה. שלושה מניינים זכו להתפלל עם חיים־מאיר, ואף לא אחד מהם הכיר בְּנִסּוֹ. רק אני, שידעתי את עניינו, שמחתי מאוד שהגיע לעיר והתחלתי לקוות גם באשר לאותם דברים שהיו לי ונכחדו.

ביום אחד סיים חיים־מאיר את אותן תפילות שחרית מופלאות של שבע־ברכות, ואני המתנתי לאותו זמן שיבוא ואז אראה מה לעשות בעניין אותם הדברים. ידעתי שהזמן יגיע. תמיד הוא מגיע בסוף.

ג.

בבני־ברק של אותם ימים היתה תקווה שֶׁחָיתה בלב האנשים, ואף אחד – חוץ ממני – לא ידע כי חיים־מאיר הוא זה שעורר אותה לשוב לעיר העצובה. ברחובות נראו יותר אנשים, שמחה היתה על מצחם של הליטאים, שמחה שלא עזבה אותם אפילו כשקראו עי"ן של קריאת שמע בדקדוק. חסידים החלו מנגנים פסוקי דזמרה בניגון נעים במיוחד שהחליף את המקצב העצבני שהעכיר את אוויר בית הכנסת, אברכים בכוללים חשובים התחילו ללמוד תורה לשמה, ופקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה חייכו מספר פעמים לנשים העייפות שאחזו בתינוק מיוזע בידיים כושלות.

בני־ברק היתה ערה יותר מתמיד. דריכות מוזרה נכנסה בה וליבתה את תשוקת כולם. הגעגוע שרף בלילות, אהבה משכה את הלבבות, ומין תחושה מאיימת של בכי היתה תלויה בגרון, ואיש לא ידע מה עתיד לקרות.

יום אחד ראיתי לרגע את חיים־מאיר. הוא צעד ברחוב רש"י לכיוון חזון־אי"ש, ניכר היה עליו שלא ראה את הדמעות שעמדו פתאום בעיני האנשים. גם הם כלל לא הבחינו בו, היו עסוקים בדמעתם. לא ידעתי להיכן הוא הלך, והתחלתי ללכת אחריו. לאחר שהגיע חיים־מאיר לחזון־אי"ש, הוא נעלם בפתח של בניין סדוק. המתנתי עשר דקות, אך חיים־מאיר היה עסוק באותם עניינים מיוחדים המעסיקים חיים־מאירים, וידעתי שאותם עניינים עלולים להתמשך על פני זמן רב מאוד ואפילו שתיים ושלוש שעות. הלכתי משם.

מדי פעם הייתי רואה אותו בשחרית של שבת, מתפלל באותו ניגון מתוק שטיהר את איצקוביץ', אלא שכבר היו בו, בניגון, כתמים של עצבות. לא עצבות ממש. כאב, יש לומר. ועדיין היה הניגון מושך אותי, והייתי הולך אחריו ממניין למניין ונשארתי בבית הכנסת עד שחיים־מאיר סיים את תפילתו.

עם הזמן פחות הבחנתי בו, וכשראיתי אותו כבר היו משקפי הפלסטיק שלו מלוכלכים מאוד, ובתפילות כמעט שלא נשרכה טליתו על שוקיו הלבנים, וגם שרוכי מכנסיו היו מהודקים למדי, אבל הניגון עדיין נשאר עמו. ניגון של הללוי-ה של חיים־מאיר. ועכשיו היו בו מלבד כתמים של עצבות גם יושן וזקנה צעירה וגם תקווה מוזרה, ובחלק מן הפעמים נלווה לניגון גם צלילים של מישהו אחר שאינו חיים־מאיר כלל וכלל. תהיתי מיהו אותו אדם שהעז לשלוח יד בניגון של חיים־מאיר.

לאחר שעברו הימים גם העיר שקטה והאנשים חזרו לעסקיהם. השמחה עזבה את הליטאים ועי"ן של קריאת שמע שלהם היתה מדכדכת מנשוא, החסידים שכחו את ניגונם וחזרו למקצב העצבני של פסוקי דזמרה, אברכים בכוללים חשובים עשו תורתם קרדום לחפור בה, והפקידות במחלקת הנחה בארנונה של העירייה עשו הכל לעצבן את הנשים העייפות.

החום היה כבד מנשוא באותם ימים, והעצב היה קשוח מאוד כשחזר לעיר. האנשים קיבלו אותו כדרך שמקבלים פניו של מכר ותיק, ולא היתה כל הפתעה על פניהם כשראו אותו נכנס לבתי הכנסיות ומלכלך את הרצפה.

רק אני שמרתי את כל האהבה והגעגוע והשמחה והניגונים. בביתי שמרתי אותם, במיכלים גדולים מיוחדים. ניגונים רבים הצלחתי להציל מאותה תקופה, וגם געגועים רבים שנשרו ממצחם של האנשים הצלחתי לתפוס, במיוחד בשעת פסוקי דזמרה של אותם ימים. ועכשיו הייתי אוסף את הכל ושם כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, כל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה הייתי מחבר להיכן שחיברתי. והשמחה הייתה ממלאת אותי בעצב בלתי־מוסבר, ולא ידעתי מה יעשה בכל זה ומה יהיה בסוף כל העניין.

ד.

לילה אחד הגיע חיים־מאיר להתפלל בבית הכנסת שלנו, ואותו לילה חג היה, ליל סדר של פסח. וחיים־מאיר ניגן את ההלל בניגון שלו, ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר. באותה תפילה לא ידעתי את נפשי, וכל אותם געגועים ואהבות וניגונים ושמחות עלו בי ודרשו את תיקונם. וחיים־מאיר היה ממשיך בניגון שלו, וגם כל המתפללים ניגנו את הניגון שלהם, ואותה תפילה היו אומרים עליה לאחר שנים: תפילת חג שניגנו בה אז את הניגון ההוא של אותו אברך. השטריימל של חיים־מאיר היה יפה במיוחד באותו יום, וידעתי כי השטריימל־מאכער עשה את מלאכתו באמונה.

לאחר התפילה נשארנו בבית הכנסת, חיים־מאיר ואני. הוא למד בספר, קדושת לוי. אינני יודע אם חיים־מאיר עיין בקדושת לוי, אבל גם אם עיין בספר אחר, עדיין בקדושת לוי עיין.

כל אותן דקות שהיינו חיים־מאיר ואני בבית הכנסת, ידעתי שעלי לדבר עמו בעניין הניגון של הללוי-ה ובעניין שאר הדברים שאספתי בזמן שהאהבה חיתה בעיר. והוא היה רכון על קדושת לוי, ולא ידעתי איך אדבר אתו. וכלל אחד יש לי, שאינני ניגש לחיים־מאירים, אלא הם ניגשים אלי. ורציתי מאוד לוותר על הכלל הזה, אלא שלא הצלחתי.

לאחר מכן שאל אותי חיים־מאיר אם יש לי מצות מצווה, ולא היו לי. ומאוד רציתי באותה שעה שיהיו לי מצות מצווה להביא לו, אבל מה יכולתי לעשות ואין לי. ואז חיים־מאיר הלך מבית הכנסת לחגוג את ליל הסדר אצל חמיו, ואחר־כך כשהגיעה השעה לקרוא את ההלל שר חיים־מאיר את ההלל בניגון שלו, אלא שאין בי את הכח לראותו שר את ניגון הללוי-ה שלו בהלל של ליל הסדר, ולכן הסרתי אותו ממחשבתי.

מאז אותו לילה קדוש כמעט שלא ראיתי אותו, ופעם אחת הלך ברחוב רבי־עקיבא עם שני אברכים שראשם היה שמוט לצד במחווה של חסידות, ואחר־כך שמעתי שחיים־מאיר הלך לאותם חברים שלו שעשו להם חבורה, ונזכרתי בניגון של אותה שבת בבית הכנסת, ניגון שהיו בו יושן וזקנה צעירה, תקווה מוזרה וגם צלילים שאינם של חיים־מאיר כלל.

עדיין אני אוסף בביתי כל אותם ניגונים וגעגועים ואהבות ושמחות שהיו באותם ימים שֶׁחָיתה העיר מניגון הללוי-ה של חיים־מאיר, ושם אותם במיכלים גדולים מיוחדים.

אולי יבוא יום אחד חיים־מאיר ואסביר לו את העניין, וגם אספר לו על אותם דברים שהיו לי ונכחדו. ואז נסדר יחד כל ניגון וניגון במקום המיועד לו, וכל געגוע וגעגוע במקום הצריך לו, וכל אהבה ואהבה נחבר להיכן שנחבר, ואת השמחות נוציא אל הרחוב ונרקוד עמן. יבואו החסידים וגם הליטאים ואברכי הכולל ופקידות מחלקת הנחה בארנונה של העירייה. וכולם יזכרו את אותו היום ויאמרו עליו לאחר שנים: יום שרקדה בו בני־ברק ניגון הללוי-ה של חיים־מאיר.