נשמות הומות מאחורי תריסים עבים של מילים. סודות שלא יבואו לעולם, עתידים להזדייף בעליזות בפה מלא, והם נותרו בבתוליהם.
חותם בתוך חותם פוקק על בכי הנשמות, ופרכוסיהן יֵרָאוּ רק בהעוויות כד הקבורה הלבוש במחלצות טווסיות של מילים.
משתוקקות לצאת ולבוא, לנגוע, להשיב הכל להיכן שהיה טרם ככלות הטרם. בוכות הנשמות ובוכים הגופים, דמעה יצאה לחוץ, ובאישונה משתקפות הדמויות ומזדווגות, ונולדה האמת. הרפו הנשמות מהֶמְיָתָם, ובאה מנוחה לַיְגֵעוֹת.
שכבו הנשמות לישון, עלו עליה שנצרכה להם, סיפרו זו עם זו, עשו מה שעשו, עד שהגיעה שעתם לרדת.
משנזכרו בעונג הזיווג פנו לרדת, משנכנסו לדרכם שאין ממנה חזרה זכרו את כל המעשה שנשכח מהם ואת הצער הגדול שהיה כשביקשו לפגוש ולצאת. ובכו בכיה גדולה ונוראה, שלא יכלו לחזור למקום שהיו, עד ששמעו הנשמות למטה והתנענעו מעוצם הצער, והתנענעו כדי הקבורה הלבושים במחלצות טווסיות של מילים, וירדה הדמעה, ובאישונה נשתקפו הדמויות ונזדווגו, והיו כל העולמות משתקפים באישונים ומלאה הארץ דעה.
עד ששכבו שוב הנשמות לישון.