פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ב-22 במאי 2020.

את בני ברק, העיר שבה אני גר יותר מעשור, לא הכרתי לפני שנישאתי לאשתי. אחרי שבע שנים בישיבה במאה שערים, אהבתי את ירושלים כנפשי. הייתי יוצא בלילות לעיר העתיקה, להר ציון, לימין משה ולכל מקום שבו היו אנשים. וירושלים מלאה באנשים עם נשמות יפות. הייתי מנגן בה בלילות, מכיר חברים חדשים, משוחח עם תיירים מכל העולם, בולע את הסמטאות היפות בתבל ושותה את הצינה שאין דומה לה בעולם.

ואז נפלתי לבני ברק, הסיוט שאפילו לא הופיע בחלומותי הרעים ביותר, מכיוון שאין נורא ממנו. הזיעה היתה קשה מנשוא, החסידים לא דמו במאום לחסידים הקדושים והתמימים של ירושלים, התיירים הבודדים היו זקנים אשכנזים נרגנים מתל אביב, והרחובות היו המשמימים ביותר שאדם יכול להעלות בדמיונו. בני ברק היתה מהוגנת למדי, מכובדת, עושה את אשר צריך להיעשות, אינה מתירה שמץ של גיוון וטירוף, בזה לסוטים מן התלם ופולחת לקונפורמיות.

השבתות היו קשות מכולן. בירושלים בתי הכנסת היו מלאים בחן וביופי ובטהרה, והיה אפשר ללכת ברחוב בטלית ולהרגיש את האבנים היפות של הבניינים ואת רוח הקודש המרחפת. כל שבת הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, נושם את ריחן הדחוק של הטליתות, ממשש את התשוקה המטרפת את העיר כבר אלפי שנים, ופעמים רבות כבר לא היה צריך להתפלל מרוב הלבבות היפים שהיו באוויר. אבל בבני ברק בתי הכנסת היו חשדניים ומרוחקים וזרים, וכיעור הרחובות אפילו לא אִפשר לבכות.

בשבת הראשונה שלי בבני ברק, שבת השבע־ברכות שלי, אירע מעשה נורא שסימן תחילתו של עידן. בגלל אשתי, שאביה מחסידי ספינקא, הסעודה השלישית נערכה בבית המדרש של החסידות ברחוב דונולו. ישבתי, חתן מבוהל ואסטניס, בשולחן של המכובדים, בין בניו החסודים של האדמו"ר. כשחלפו הדקות, התחלתי להבין כי כלתה אלי הרעה. שעת החלוקה של השיריים התקרבה, וידעתי כי גורלי נחרץ. הם יאכילו אותי בדג החסידי, הפיש הקר והמבחיל, שאת ריחו ביקשתי לשכוח כל חיי. מה שלא ידעתי הוא שזהו הדבר הקטן שאזכור.

השעה הגיעה, והאדמו"ר החל לקחת בידיו פיסות פיש ממגש הכסף העצום שלפניו ולחלק אותן לחסידים, שהצטופפו כדי לקבל שיריים. ואולם תחילה היינו אנחנו, היושבים בשולחן הבנש"קים. הבטתי לכל עבר, בניסיון לבחון את השטח למעשה בריחה, אבל סביבי ישבו בניו של האדמו"ר, גבוהים, יפים ולבנים מדי, וידעתי כי אם אדלג מעל רגליהם, יחשבו שנטרפה עלי דעתי.

לשמאלי ישב בנו הצדיק של האדמו"ר, שהיה גם הרזה והלבן שבהם. פניו היו צפודות מאוד, כאילו הוא מתקיים רק על אובלטים ופיש, ועיניו החומות היו קדושות כעיני מלאך. לא יכולתי להימנע מלחשוב על אקציה בגטו לודז'. ידעתי היטב כי לעולם לא היה מצליח להסתתר במסמכים מזויפים בצד הארי של העיר, וראיתי אותו, תמיר ויהודי מכולם, עוצם עיניים בדבקות בכיכר העיר, לאחר שהוסגר על ידי השכנים בבניין.

הרגע הגיע, והגבאי סימן לי שאגיש את ידי אל ידיו של האדמו"ר, שאחז בחתיכה נאה למדי, דומני שמשקלה היה כ־100 גרם, של סלמון קר ורדרד, עשוי בנוסח יהודי קדוש במיוחד. קירבתי את ידי הרועדות, קערתי את כפותי כדי שיוכלו לקבל את הפיש, וצמצמתי ככל האפשר את המקום שנפער בהן. האדמו"ר הטיל בשוויון נפש את הסלמון הצונן לכפותי, ובעוד אני הלום ודהום, בנו הצדיק של האדמו"ר גער בי בקשיחות: "מי לימד אותך לקחת שיריים?"

הקדוש־ברוך־הוא עדי, שמעולם לא לימדו אותי לקחת שיריים, שכן בסלונים, חסידות נערותי, זה היה עניין פעוט יחסית, והיו לוקחים את השיריים מצלחות קטנות, בשתי אצבעות, מעט־מעט, ואני נמנעתי מאוד מהדבר, ובכל סעודה שלישית, כשעלה ריח הדג בפארענטשעס, ביקשתי להשתמד. שאלתי במבוכה את בן האדמו"ר, "איך צריך לקחת שיריים?" והוא הצמיד את שתי כפותיו הלבנות זו לזו, כאילו ביקש צדקה, פתח אותן לרווחה, ויצר קערית נאה למדי, שהיה ניתן להניח בה מלון נאה בנוחות.

"ככה!" הוא פסק, ואני ידעתי כי חטאתי מאוד לרבי.

הלוואי שהרבי היה מחלק באותו לילה מלונים קדושים ומתוקים. מיד אחרי חלוקת השיריים הרבי החל להשמיע דא"ח, ושלושים דקות תמימות אחזתי בסלמון בידי הצעירות, עד שהרבי סיים את דבריו והיה ניכר בקהל כי הותרה הרצועה מעט ואפשר לצאת לדברים הנצרכים. ביקשתי סליחה מעיניו החומות והתמהות של בן האדמו"ר, ורצתי לשירותים. זמן רב רחצתי את ידי בסבון, תוהה אם בן האדמו"ר הבחין בכך שלא הכנסתי לפי את הסלמון.

מאז ידעתי כי חלוקת השיריים היא שעת גבורות קשות, ומידת הדין מתוחה, ועלי להיות במקום אחר בזמן שהפיש מוגש לחסידים. ואולם לא ידעתי כי בפעם הבאה שאגיע לספינקא, אעורר שערורייה גדולה אף יותר.

היתה זו שבת של ט"ו בשבט. בסלונים, ט"ו בשבט היה לא יותר מיום של פולקלור וכמה פֵּרות יבשים שאכל כל אחד בביתו, אם רצה. אף אחד בסלונים לא חשב שראוי להקדיש לפֵּרות טיש מיוחד, שבו יציגו לראווה את יכולותיו הפיננסיות של האדמו"ר. בחסידויות אחרות, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות הסוכר, לחסידי סידורי הפֵּרות ולחובבי אננס. פֵּרות טיש – או פַּיירֶעס טיש – זה מושג שכל חסיד שאינו מסלונים מכיר על חכו. מגשי ענק ועליהם פֵּרות יקרים וטריים מונחים על שולחן האדמו"ר, וחסידים רבים יוצאים לסבב טישים, וצדים להם פרודוקטים שווים מהמצאי המשתנה.

מעולם לא הייתי בפַּיירֶעס טיש, ורציתי אחת ולתמיד להבין על מה המהומה. ספינקא, צור מחצבתה של אשתי, היתה הברירה הראשונה והמוכרת, ולמרות הזיכרונות האומללים, חזרתי אליה באותו ליל שבת בלתי־נשכח. בית המדרש של ספינקא היה מואר באור יקרות, ותכונה מיוחדת הורגשה במקום. את המגש הענקי שהתפרקד על שולחן הרבי לא היה אפשר להחמיץ. המראה היה מרהיב ומפליא. מעולם לא ראיתי חסידים נרגשים מפֵּרות, ומעולם לא הייתי עד למחזה כזה. החסידים העבירו פֵּרות יפהפיים מיד ליד, ובחור – שאותו הכרתי – לחש על אוזנו של הרבי לחישות שהובילו לחלוקת פֵּרות לחסידים נבחרים.

וממש באותו רגע, הבחור – שאותו הכרתי – ראה אותי. הוא לחש על אוזנו של הרבי את לחישת הנחש, ואני מיד סובבתי את גבי ופתחתי בריצה נוראה, כשלבי דופק וגופי מלא זיעה.

היה זה אמצע החודש, ליל אלוהים מלא, ואלוהים האיר בתפארתו את שמי בני ברק הכעורים באור חיוור ודהוי בגוון של טערקישע טלית.

אינני זוכר את האור, אבל אני זוכר את החרדה, את הפחד שמישהו מהם רודף אחרי ומצביע לעברי, ואת המחשבה – שמעולם לא עזבה אותי – שכל העיניים השחורות של החסידים מביטות בי בתימהון, ובנו הצדיק של האדמו"ר יודע כי חשדו לא היה לשווא, ומשהו מסריח באברך הצעיר שלא אכל את הפיש.

השבתות נמשכו, יגעות כפי שמעולם לא היו. אותם ימים היו רצופים ספקות ותמורות. סלונים הפכה מיום ליום למישהי שעלי להיפטר ממנה, וכשהגיע האומץ, עשיתי זאת באחת. ואז השבתות נהפכו למסע חיפושים חסר תוחלת אחר מקום להשיב בו את הנפש. הייתי הולך מבית כנסת לבית כנסת, מטיש לטיש, מרבי אחד לאחר, ומבקש מקום לאדם שאין לו מקום בעולם.

בשבת אחת, אחרי ניסיון קשה במיוחד לתפילה, ואחרי חודשים רבים של חלל בלתי־ניתן למילוי, ישבתי בשעת צהריים מאוחרת באחד מבתי הכנסיות בעיר, בטלית מוסטת ובלב שמוט. הרחובות היו ריקים מאדם, וכך גם בתי הכנסיות, כי בבני ברק, כולם מסיימים את תפילתם בשעה מהוגנת, לא כמו הסוררים בירושלים, המבקשים ברחמסטריווקא, בני הישיבות בזכרון משה, או המכוונים אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.

ופתאום נכנס לאולם הריק מיילך בידרמן, שאז היה רק איש טוב וצדיק שמעטים הכירו.

"יונגערמאן, למה אתה עצוב?" הוא שאל אותי, ואני רק עיוַותי את פני לחיוך עקום.

"אסור להיות עצוב. יונגערמאן, תהיה בשמחה!"

הוא הלך לדרכו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה קראו לי יונגערמאן, ולרגע דמיינתי שאני אוכל רק אובלטים ופיש, ונעשה רזה מאוד־מאוד וכהה שיער, ועיני התכולות הופכות לעיניים חומות וקדושות, ואני עוצם עיניים וכלל לא חש באקציה המשתוללת סביבי. על קידוש השם, יעקב. על קידוש השם! אמרתי לעצמי ביידיש, בלחישה שלא נשמעה כלל לנאצים ולשוטרים היהודים שלא פסקו להכות באלותיהם, במיוחד בחסידים.

וזו היתה הפעם הראשונה שחשתי את ירושלים בבני ברק.