פורים

מעשה לפורים במרקחת אתרוגים של העתיד לבוא

יום הפורים בא לבני ברק, ובכלל בני ברק – בית הכנסת שלנו. ועתידה שמחה גדולה לבוא על בית הכנסת וכל החסידים הרוקדים ובוכים בו, ואין איש יודע על מה.

כבר כתבו רבים דרושים גדולים בעניינים נשגבים אלה, מהם על דרך הדרש, מהם בדרך שחוק כמו שעושין פורים־רב וכדו', מהם על דרך העבודה, ויש בהם שגילו סודות בחכמת האמת, ויותר משגילו – הסתירו.

וגם פה בבית הכנסת היה אחד מן החבורה שכתב, ודבריו דברי טעם הם. וכשראה שדברי טעם דבריו לא נחה דעתו עד שעמד והעלים שמו מן הספר. מן הספר עלה בידו להעלים את שמו, אבל מן השמים לא עלה בידו, שבשמים ראו דבריו של אותו חסיד תלויים על כותל בית הכנסת והם באותיות דחוקות מאוד, כמו רצו האותיות להתוועד זו עם זו או לרקוד, ומיד זכרו כל אותיות דחוקות שכתב בזמנים אחרים ובעניינים אחרים, והיה שחוק גדול בשמים, שחוק של נחת רוח. מיד שלחו מלאך הממונה על גילוי שמותיהם של הכותבים בסתר וגילו שמו של הכותב, ושחקו גם בני החבורה. ועתה ממתינים כולם, עליונים ותחתונים, ממתינים על הכותב שישחק גם הוא שנתגלה שמו, ודבר זה בפורים יהיה, שפורים בבחינת לעתיד לבוא, אך בזה עלינו לדבר אחר־כך ואל לנו להקדים את המאוחר.

ואנחנו לא באנו להוסיף על דברים שכתבו כל אותם חסידים ופרושים, אלא מעשה באנו לספר. שמעשה יש בו מכל הדרכים שזכרנו בדרכי הבאור, ומעלה יתרה יש בו, שהוא מביא האדם לאותו מקום ואותו זמן ממש שהמעשה מדבר בו, וזוהי ממש בחינת פורים וגם בחינת יום הכיפורים, שאז עושין מהדברים יו"דין ומטילין גורלות הם הפורים כנ"ל. ומה שיעלה בגורל – יעלה.

וכך היה מעשה:

אותה שנה היה פורים מתעכב מלהגיע. החודשים עזבו את הארץ ועלו כולם למקום השמור להם, הרחובות היו מלאים בהמון, וכולם היו עושים צרכי היום שיהיו מוכנים לעת היעודה. אך אחר כל זאת, היה פורים מתעכב. ולא שלכולם התעכב, כי אם על רוב בני אדם חלף פורים בחיפזון ואף חלקם הגיעו כבר לפסח מבלי שידעו כלל. רק מעט אנשים שהיו שותפים בסוד הנורא ידעו כי פורים מתעכב, ואיש לא ידע על מה זה.

היו שאמרו כי פורים טובל בנהר דינור ומתקן כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובהן אלה שהגיעו לפסח. היו שאמרו כי פורים עזב את הארץ ח"ו ודי בזה. היו שאמרו כי בעטיו של נחש מתעכב פורים מהגיע לבני ברק. הצד השווה שבכולם, שלא ידעו מה שאמרו, שהרי פורים אינו טובל רק עושה יו"דין, וגם נחש אין בו.

רק אותו חסיד ידע את אשר נעשה, וידע כי צרה זו באה בשל מרקחת האתרוגים הקדושה.

אותו חסיד, כבר דיברנו בו בחג הסוכות, ועתידים אנו ברצונו יתברך לדבר בו פעמים רבות אחרות. ואותה מרקחת אתרוגים קדושה הרי היא עשויה מאתרוגים קדושים של חג הסוכות. תחתונים שבהם – אתרוגים שנתלו על הסכך לנוי מצווה; אמצעיים שבהם – אתרוגים שברכו עליהם ברכת מצווה של ארבעה מינים; עליון שבהם – אתרוגו הקדוש של החסיד שהיתה שיחת צדיקים נשמעת בתוכו כנ"ל. וסדר זה נוהג רק בשית אלפין, שלעתיד לבוא וביום הפורים שהוא בחינת לעתיד לבוא, אין פני הדברים כך, ואתרוגים שנתלו לנוי מצווה עתידים לשבת בסעודתו של לוויתן ועטרותיהם בראשיהם.

וגם עלינו לספר כיצד רקח החסיד את מרקחת האתרוגים הקדושה.

טרם התחיל לעסוק במצווה היה מכין עצמו בלימוד אותיות התורה, וכל אותו זמן היו אותיות פורחות מעל לראשו וצדיקים עולים ויורדים בסולם. ירד וטבל, עלה ונסתפג. היה מסיר את האתרוגים מן החוטים שהשתלשלו מן הסכך, וכל אתרוג שהסיר מן החוט המלופף היה מחבק ומנשק ומשוחח עמו בלשונו. ואם היה אתרוג אחד נחבל בשעה שירד, היה חובש אותו במילותיו ואומר לו דברי ניחומין. אחר שלקט כל אתרוגים של נוי מצווה הלך לארגז שהניחו בו כולם אתרוגי ברכה שלהם. ומה שהיה עושה מאחורי הפרגוד אין לספר בזה לשום בריה, ועל כן נניח לזה.

וגם יש לנו לומר כי מְשַׁמֵּשׁ היה עם החסיד בכל מעשה המרקחת, והוא סייע בעדו בכל זה.

אחר כל הדברים האלה שם החסיד ומשמשו האתרוגים בתוך הקדירה והם קלופים ובצועים, והיו בתוך המים ימים רבים, וכל אותם ימים היה מתפלל החסיד לשלומה של קדירה והיה נושא עוּלָהּ ולא זזה מנפשו. וגם היה מייחד ייחודים גדולים שיצליח מעשה המרקחת ותשא חן וחסד לפניו.

אחר שחלפה התקופה והוטב בעיניו לבשל האתרוגים הקדושים, שלח החסיד את משמשו לבשל האתרוגים בסוכר, והיו שאמרו כי אותו סוכר – שברי מצות אפיקומן היו בו.

משנעשתה המרקחת ובאה שמועה, באו כולם לבית הכנסת וביקשו ממרקחתו של אותו חסיד. עמד החסיד ושם המרקחת בכלים קטנים וחילק לכולם, ולעצמו שמר כלי קטן אחד ובו מלוא הכף מרקחת אתרוגים.

אותו כלי שמר החסיד ליום הפורים. שביום הפורים, אחר שעשו כולם מצוות היום – קראו המגילה, שלחו משלוח מנות ונתנו מתנות לאביונים, אז עושין משתה ושמחה ומאירין הארת המוחין במאכל ומשתה שלהם, ואז נוהגים כולם לעשות יו"דין.

אמר החסיד: אקשור אני יו"ד אחד לנקבה העליונה, יו"ד של מרקחת אתרוגים של חג הסוכות. ואותו יו"ד אחד תהיה בו גם ה"י אחת, שהם ממשיכין לה המוחין. ועוד דברים חשב לעשות בזה ואין לנו לספר אלא מה שעינינו רואות.

ייחד החסיד מקום אחד מיוחד במזווה עליון שלא תשיג יד התינוקות ובו שם הכלי ובתוכו המרקחת. ועשה לכלי שקיק בד מעוטר בעיטורים מכוונים, וגם פריפות, וקשר את השקיק קשר על גבי קשר שלא תשיג בו ידם ח"ו וד"ל.

היה בא בכל יום ונוגע בעיניו בשקיק, ואותה שעה היו דמעות בעיניו, ואותן דמעות נטפו על שקיק הבד והכהו אותו עד שנעשה שחור כגון תפילין. והיה מתפלל בכל יום תפילות, ונכנע כנעות, ואוהב אהבתו, ומקנא קנאתו, ומכוון לבו לשמים, ופותח נפשו לבריות, ומתענו בענווה, ומוסיף על עצמו אותיות.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

חסיד. צילום: אופיר סגל.

אותו יום, ראש חודש אדר בא לבני ברק. הרגישו ישראל בבואו ועוררו את השחר להתפלל תפילת שחרית, הלל ומוסף של ראש חודש. כיוון שהחלו המתפללים בבתי הכנסיות לשבח בהלל, הרגישו אתרוגים שבכלי של אותו חסיד כי בא אדר וקרבה שעתם לבוא. התחילו משוחחים ביניהם. עודם מדברים, וריחם יצא לחוץ.

היה ריח האתרוגים המוטלים בכלי במזווה העליון מתפשט בכל בני ברק, והיו כולם תמהים מריח סוכות שעלה באפם. אותו ריח היה בו מכל אותן תפילות ואהבה וכיוון הלב ופתיחת הנפש וקנאה וייסורים ושמחה וחִבּוּש המילים ושיחת הצדיקים של אותו חסיד קדוש. עלה הריח באפם של אנשי בני ברק והחלו בוכים בכי גדול ולא ידעו מה היה להם.

גם נעשו כולם נחפזים לפורים, ולא יכלו להמתין עוד לבואו. היו האנשים מהלכים ברחובות העיר, והחנויות ריקות מאדם, וכולם רצים, איש אינו יודע לאן הוא רץ. היו מביטים איש ברעהו ורואים במצחו מעשה שלו.

אותו יום היה נס שלא היה מעולם אף בשאר ימים טובים ומועדים. שבשאר פעמים שהריחו ישראל ריח היו רואים מצחו של אדם וכל אותם פגמים שפגם עולים בו ומבאישים. אותו היום היו ישראל רואים מצחים וכולם יפים ומום אין בהם. רק נשמות קדושות ושמחה גדולה וריקוד של מצווה וחוסר ידיעה.

על כן קבעו אותו יום ראש חודש לדורות, ואין מגלין הנס אלא לצנועין.

כל אותה השעה שהיו ישראל מתרוצצין ברחובות חולי אהבה היה החסיד בבית הכנסת שלנו וראשו מוטל על השולחן. תאמרו: שמא לא חש בריח האתרוגים? לא כן הוא. אלא חש, ומגודל תשוקתו התעלף ועמד תלוי בין שמים וארץ.

ובשמים ראו את כל אשר נעשה. את האנשים הרצים ברחובות, את החנויות הריקות מאדם, את בתי הכנסיות שמלאו דם חימוד של תפילות, ואת החסיד שראשו מוטל על השולחן בבית הכנסת שלנו. נעשתה מהומה גדולה והחלו כולם רוצים לרדת לארץ להריח ריח המרקחת בבני ברק. גם פורים ביקש לרדת טרם זמנו לארץ, ואף רצה לבטל כל המועדים מכח אותה מרקחת אתרוגים שרקח לו אותו חסיד ולהביא זמן של עתיד לבוא לעולם. שמע השטן את ההמולה והחל מקטרג בכל מיני טענות שונות ומשונות ותבע לרדת ליקח הכלי מן המזווה שלא יבטל חטא מן העולם. משקטרג השטן, התגבר הרעש עד ששמע אותו חג הסוכות מהיכלו העליון בו הוא שוכן בכל השנה כשאין הוא יורד לתחתונים. שמע חג הסוכות את המעשה וביקש לרדת גם הוא לארץ להריח ריח מרקחת אתרוגים שנעשו משלו.

משביקשו כולם לרדת לתחתונים נתגלה סוד הבריאה כולה והעתיד לבוא החל חוגר את אבנטו לרדת ארצה, שתם זמן גלות, בא זמן גאולה, ולא נתאווה הקדוש-ברוך-הוא אלא להיות לו דירה בתחתונים.

ראה הקדוש-ברוך-הוא שהעולמות קרבים להבנות והקץ עדיין לא בא, גזר על האתרוגים שיפסיקו שיחתם ועל מלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים שיסתיר הכלי עם המרקחת הקדושה.

משפג ריח שיחת האתרוגים התעורר החסיד מעלפונו, ואנשים החליפו ריצת אהבתם בריצת קניות של ראש חודש אדר. איש לא ידע כי בא הריח ונעלם, רק היו מעטים מאוד שידעו כי גאולה באה לעולם, ועשו סעודה אותו היום במשתה ושמחה.

אחר שסיים החסיד את תפילתו, הלך לביתו ופנה לראות את שקיק הבד המעוטר בפריפות, שקיק הבד השחור מדמעות ובתוכו מרקחת האתרוגים. פתח את דלת המזווה, והמדף ריק מכל. סגר ופתח שוב, והמדף עודנו ריק. הלך ופתח כל דלתות ארונות שבבית, הוציא והכניס כל מגרה ומגרה, והכלי איננו, כי לקחו המלאך.

דרש וחקר החסיד אצל בני ביתו ולא העלה דבר. החל צווח צווחות מרות עד שנבהל כל ההמון השועט ברחובות והסתגר איש איש בביתו. אמרו שלא היתה זעקה מרה כזו מאז זעק מרדכי זעקתו בשושן בירת פרס.

גם בשמים שמעו זעקתו. שחק השטן למשבתו, ואילו פורים אסף את זעקותיו של החסיד לכלי מיוחד שממנו יתבלו לעתיד לבוא לוויתן של סעודת הצדיקים. מכל מקום, ניחם בו פורים ממחשבתו לבטל המועדים ולרדת קודם זמנו, שהמרקחת איננה בגזרת המאציל, ומה לו לרדת ארצה מבלי עיטורי יו"ד וה"י של מרקחת האתרוגים.

הלך לו לעשות יו"דין.

חלפו הימים, החסיד היה פותח בכל יום את דלת המזווה ומוצא את המדף ריק מכלי. בבני ברק חש מי שחש כי פורים מתעכב מהגיע, ושאר אנשים עסקו בקניותיהם, וגם היו שהגיעו לפסח כנ"ל. כשהגיע י"ד באדר ובא זמנו של פורים לרדת, מיאן לעשות זאת, ששום דבר אינו שווה לו אחר שנתעלמה מרקחת האתרוגים. גזר הקדוש-ברוך-הוא על פורים לרדת לערי הפרזים ולעשות להם יום משתה ושמחה.

אותו יום, שלח הקדוש-ברוך-הוא שנית את המלאך הממונה על הסתרת אותיותיהם של אתרוגים לגלות הכלי עם המרקחת. תאמרו: למה שלח מלאך הממונה על הסתרה ולא שלח מלאך הממונה על הגילוי? פורים היה אותו יום, ונהפוך הוא, וד"ל. אותה שעה שנתגלתה המרקחת היה חג הסוכות מסובב ברחובות בני ברק לתור אחריה, שגמר בדעתו (ודעתו דעת חג הסוכות כנ"ל) למצוא המרקחת בעצמו ולהביאה לחסיד שהתהפך עליו הגלגל. נתגלתה המרקחת, והחל הריח מטרף את דעתם של אנשי בני ברק. הרחובות מלאו ברצים, ובקרנות רקדה אהבה, וזכרון נשגב נחזה בנשמות, זכר הכל. ואיש לא ידע את אשר נעשה, כי היה היין מערבב דעתם של אנשים. רק חג הסוכות שתר אחר המרקחת ידע כי החלו האתרוגים לשוחח ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לגאול את ישראל לכשיגיע הקץ.

נכנס חג הסוכות לביתו של החסיד בהחבא, לקח מן המזווה את השקיק הקדוש והסתירו בחיקו. אמרו: אילו ידע החסיד כי חג הסוכות בא לביתו, היה מקבל על עצמו כל המעשה הזה מעיקרו לכתחילה.

אותה שעה עמדה החמה בפאתי האילנות, ראתה את המרקחת בחיקו של חג הסוכות, נחה דעתה ופנתה לדרכה. היה חג הסוכות מהלך ברחובות העיר, ושיכורים מרגישים בו, וכל אחד ואחד נוטל ממנו שלום ומחזיר לו שלום, וכולם בוכים ושמחים שזכו, והיו שתחבו ידם בידו של חג הסוכות והיו הולכים אתו יד ביד כדרך השיכורים, וגם דיברו בדברי תורה, וחג הסוכות גם הוא נטל מיינם של שיכורים, והחל גם הוא עושה משתה ושמחה ויום טוב ומעלה יו"דין. נמלך וּויתר על דעתו.

עד הכי והכי ירד הליל, ליל ט"ו, וכמנהג הפרזים היה חג הסוכות בסעודתו, ממשיך את המשתה והשמחה והיום־טוב לחוץ, שיום י"ד קצר, ופורים יסוד דאבא ארוך ויוצא לחוץ ומאיר בהארה גדולה ועצומה.

נשמט חג הסוכות תחת ידיהם של השיכורים ופנה למשתה היין בבית הכנסת שלנו. אותה עת עמדו לבכות הושענא, כמנהג שנה בשנה. ופורים בכבודו ובעצמו גם הוא שהה אותה שעה אצלנו. היה החסיד עומד ופניו אדומות מיין, ולבו שבור לחתיכות זהב. אך הוא לא שם עצמו בלבו, והיה אחוז בהארת המוחין לנקבה העליונה, ומעליו פורחות אותיות קדושות, יו"דין וה"יין, אותיות שעשה במאכל ובמשתה וביום־טוב. הסידור בידו, ופיוט הושענא של חג הסוכות פתוח לפניו ומעלה ריח לולבים והדסים ואתרוגים וערבות. ואף על פי שאין בערבות ריח, בפורים העלו ריח מדף הושענא של סידור אותו חסיד, שפורים הוא בחינת לעתיד לבוא.

פתח החסיד את פיו לזעוק הושענא, ושיירי דעת עזבו אותו לאנחות. פתח חג הסוכות את דלת בית הכנסת, וריח מרקחת האתרוגים הקדושה התפשט באוויר. הרגיש החסיד בריח תפילותיו ואהבתו ונזרקה בו דעת קלה. נפלה על כולם בכיה גדולה, והחלו זועקים הושענא עוד טרם התחיל החסיד בזעקותיו. עמד חג הסוכות בקרן זווית וזעק גם הוא זעקה גדולה, דעתו בל עמו, והוא אחוז למעלה מכל דעת, בשמים ובארץ, בעולם הזה ובעולם הבא, בגלות ובגאולה, בשכבר בא ובעתיד לבוא.

שמע החסיד את הזעקה, ופתח גם הוא בקול גדול. משהתחיל החסיד במילת הושענא, שכח מכל מרקחות שבעולם ולא נותר בו כלום.

משסיימו, התגנב חג הסוכות לשבת לשמאלו של יום הפורים. ביקש שלא ירגישו בו, אך הרגישו בו כולם. החסיד, פורים ושאר האנשים. הנה המרקחת, אמר חג הסוכות לחסיד. איני רוצה בה, אמר החסיד לחג הסוכות. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה. איני רוצה בה גם אני, אמר חג הסוכות לחסיד. בטלתי ואינני עוד, וכל זה לעבר הוא שייך, לשכבר היה.

רוצה בה אני, אמר פורים. לא בטלתי, ואינני עוד. מעולם לא הייתי. לא תאכלו עמי מרקחת של העתיד לבוא?

ישבו ואכלו כולם מרקחת אתרוגים קדושה של העתיד לבוא.

ערום ועריה ואהובתי הקדושה

אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.

אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.

מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.

ואיך אבוא אל המלך ערום?

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.

עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.

אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.

עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.

אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.

אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.

ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.

ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.

עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.

פורים, ואני ערום ועריה.

הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הנקוּדֶה

פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.

רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.

הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.

איור: נעה קלנר
הנקודֶה. איור: נעה קלנר

הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.

ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.

בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.

הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.

בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.

החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.

אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.

ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.

באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.

בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.

אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.

והוא שר אתי י-ה אכסוף עד שנגמר הטיש.

 

על הארת יסוד דאבא, כיצד יבדיל בין המן למרדכי ומה שנוהגין העולם לבכות בפורים אני-אוהב-אותך

 א. המן ומרדכי? בחיים לא מצליח להבדיל ביניהם

חַג פּוּרִים,
חַג פּוּרִים,
חַג גָּדוֹל הוּא לַיְּהוּדִים!
מַסֵּכוֹת,
רַעֲשָׁנִים,
שִׁיר וְרִקּוּדִים!
הָבָה נַרְעִישָׁה:
רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!
הָבָה נַרְעִישָׁה:
רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!
הָבָה נַרְעִישָׁה:
רַשׁ-רַשׁ-רַשׁ!
בָּרַעֲשָׁנִים!

(לוין קיפניס)

חג גדול הוא פורים, וגדול הוא לכל היהודים. כמו שנאמר: "חג גדול ליהודים", יהודים – הרי כולם במשמע. בפורים יכולים יהודים לשתות יין או בראנפי"ן ולקיים בזה מצווה של ממש, להתקרב לקדוש-ברוך-הוא או לבכות על כך שאנחנו רחוקים ממנו, ובכלל – לבכות. כן, לבכות. כמו הבכי הזה של פורים של אני-אוהב-אותך.

לבכות זה חלק בלתי־נפרד מפורים, אפילו מצווה, נראה לי.

גם לשתות זה מצווה. אפילו רבא אמר: "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

קשה היה עלי מאוד עניין זה של עד דלא ידע בין ארור לברוך, שהמן ומרדכי משמשים אצלי בכל עת, גם כשאינני מבוסם וגם כשאינני בפורים, ולא ידעתי מה חידש רבא במאמר זה. ויותר מזה קשה היה עלי לקיים עניין זה בפורים עצמו. שבפורים באים המן ומרדכי וניצבים לפניך בחוזק שאין לשער ואין לתאר הרבה יותר מבכל יום, ואם כן מה לשמחה זו עושה.

ניחמתי את עצמי בכך שלמעשה אכן לא ידעתי בין ארור המן לברוך מרדכי, וכך קיימתי את מצוות היום. וגם עוד נחמה היתה לי שרבים וטובים שבחברי כך היו יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, ואל לנו להטיל דופי בישראל כשרים, ובוודאי שלא בפורים, חגם הגדול של היהודים.

וכך היה מנהגי שנים רבות, שהיו באים אצלי בפורים המן ומרדכי ולא הייתי מברר כלל וכלל מה עניינם אצלי, מדוע הם באים דווקא אלי ומתי יחדלו מלבוא, וכן מנהג חברי.

ואין מנהג זה אלא מנהג שטות, ותמה אני עלי ועל חברי שנהגנו בו, ויותר אני תמה עלינו שננהג בו גם בשנה זו. ולא שאני אומר שננהג בו במזיד, אלא שעבודת הפורים גדולה כל כך, ומצוות הפורים מלובשות בלבוש של מלכות דמלכות דעשיה, וכמעט שאין מי שישיג את עצם הדבר שלבוש באותו לבוש. וכך אוחזים כולם בלבוש מלכות, אך המלך כבר זמן רב שלא לבש אותו.

ב. יסוד דאבא כאן ועכשיו

עניין הפורים, כידוע ליודעי ח"ן (שרבו לאחרונה בבית המדרש דק"ק פה), הוא עניין הארת יסוד דאבא בגילוי עצום ונורא, כפי שנאמר בכתבי האריז"ל.

כפי הנראה, רבים מבני ישראל ובתוכם באי בית המדרש דפה, לא זוכים להרגיש בגילוי את גילוי הארת יסוד דאבא. ויותר מכך, ככל שינסו להרגיש את הגילוי העצום, כך הוא מתרחק מהם.

רבים לא יודעים זאת, אבל כדי להרגיש הארת יסוד דאבא, יש לתקן את בחי' הנוק', בחי' המלכות. ובקיצור נמרץ, כדי לקבל השפעה (יסוד דאבא), יש להיות מקבל (מלכות).

מקבל אינו יכול להיות מלא ברצון לאחוז את ההשפעה. מקבל צריך להיות כלי ריק, כדי ששפע יוכל להכנס אליו. כל רצון, ישות, תפיסה או דעת, ממלאים את הכלי והוא אינו פנוי לקבל את השפע. וכך רוצה יסוד דאבא לצייר ציורים נפלאים במלכות, והדף מלא בציורים עצמיים, ולא נותר עוד מקום.

עבודת הפורים אינה מתמקדת בהרגשת הארת יסוד אבא, למרות שזהו עניינו של היום. עבודת הפורים עוסקת בלבוש מלכות, כזה שלבש אותו המלך. כלומר, דבר בעל ממשות, שמייצג את מלכותו של המלך. קיומו של הלבוש בלבד אינו מעיד על מלכותו של המלך, כשם שקיומה של מלכות ללא לבוש אינו בגדר עדות על מלכות המלך. רק לבוש המלכות אשר לבש בו המלך מעיד על מלכות.

המלכות, בהופעתה הראויה, היא זו שמוציאה לכלל ביטוי את אפשרות המלך למלוך. אם כן, מלכות שיש לה עיסוקים משלה, מחשבות, רגשות, אמונות, דעות וחוויות רוחניות, היא אינה יכולה לייצג את מלכותו של המלך.

מאז שבירת הכלים בעולמות העליונים, אז ביקש כל אחד מהכלים "אנא אמלוך",  ביקשו רבים וטובים למלוך, כל אחד מטעמו הוא ובדרכו שלו. התשוקה למלוך אינה תופעה שלילית, ומקורה ברצון האלוקי למלוך, זה המתבטא בבריאת העולמות ובהנהגתם. המלוכה בצורתה הנפרדת, זו שאינה ריקה מרצון עצמי, זו שאינה משקפת את המלך, שאינה משתוקקת אליו אלא עסוקה בעצמה – היא זו שגורמת את השבירה, את העצב, את החיפוש והתהיה בחלל ריק.

ג. סליחה, איינת כבר היום?

"פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְגָא בֵּיהּ, וּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג".

(תיקוני זהר, נז ב)

ר' פנחס מקוריץ מסביר את הקשר שבין פורים ליום הכיפורים בכך שבשני הימים העבודה היא להעלות את הדברים למצבם הגולמי, או במילים אחרות – להחזירם לשורשם.

רבים מנשוא הם הציורים העכורים שציירנו והצורות שחקקנו. ביום הכיפורים אלו הם שני השעירים שמבטאים את החזרה לשורש. שניהם נמצאים במצב גולמי, שווים בפני הפור, הוא הגורל. שניהם יכולים להיות לה', וגם לעזאזל. ועוונות כזכויות, וזכויות כעוונות.

כל החטאים שחטאנו הם כמו אותיות שציירנו בדרך שגויה, לא נכונה. כאשר אנחנו מעלים אותם לבחינת יו"ד, שהיא הנקודה ממנה אפשר ליצור את כל האותיות, הדברים עלו למקום שבו אין חטא ואין זכות, מקום הביטול המוחלט. זהו מקום האין, המקום שלמעלה מאפשרות הציורים הטובים והלא־טובים.

בפורים גם כן מתקיים אותו תהליך של עליה למקום האין וחזרה לשורש. הפעם זה היין שמעלה את הדברים למעלה מהדעת, למקום החכמה, להארת יסוד דאבא.

כך, בדיוק כפי שנכתב בתיקוני זהר, פורים ויום הכיפורים מיועדים להפיכת העינוי לעונג. זהו עינוי החטא המייסר, עינוי הנפרדות העכורה, עינוי שעתיד להפוך לעונג החזרה לשורש שאין גדול ממנו. באותו חטא מייסר, באותה נפרדות עכורה, בהם עתידים להתענג.

"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".

(שיר השירים ה, ד-ו)

פורים מספר סיפור רחוק כל כך, כמעט בלתי־יאמן. סיפור חזרת הדברים לשורש הוא סיפור הבריאה כולה. כל תכלית בריאת העולמות היא מלכות ה' בתחתונים, וכשהתחתונים מאפשרים לקדוש-ברוך-הוא למלוך עליהם, הרי כל הדברים חוזרים לשורשם ונעשה זיווג גדול ועליונים ששו ותחתונים עלזו עד דלא ידע בין תחתונים לעליונים.

פורים מעורר בנו געגוע עמוק למשהו שהיה לנו פעם, לפני שהיינו. ומתוך הגעגוע הזה אנו ממשיכים לפרכס בעוויתות של היות, מנסים לתפוס את הרגע החמקמק. וככל שאנו תופסים יותר, ככל שהיותנו מפרפרת, חווה את כשלונה, כך אנחנו מתרחקים מאותו רגע נכסף.

זהו, שהרצון לתפוס את המצב השורשי, הוא הוא הגורם להישארות הדברים כפי שהם. כדי להפסיק להיות, צריך להפסיק להיות. אי אפשר להמשיך בהיות, גם אם זו היות של ביקוש וחיפוש אחר השורש והמקור.

"בפסוק 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד' – דרשו חז"ל: אלקיהם ישן. כי בני ישראל יש להם דביקות באל אחד, ואיתא דבני ישראל סתים וגליא, וכמו כן אורייתא וקוב"ה, ע"ש בזוה"ק. ובימים ההם הי' בחי' הסתר אסתיר, ולא הי' ניכר בחי' אלקות בבני ישראל. ולכן אמר 'ישנו', שהם דביקים ביש יותר מדאי, ונרחקו מבחי' אין. והטעם, שהם מפורז ומפורד, וניטל מהם האחדות. ובאמת כך הי'. רק מרדכי הצדיק נשאר בזה האחדות, כמ"ש 'אִישׁ יְהוּדִי', יחידי הי'. וע"י אותו צדיק חזרו בנ"י להתדבק באחדות ובה' אחד, כמ"ש אסתר 'לֵךְ כְּנוֹס', כי מרדכי כינס בנ"י אל האחדות, כמ"ש 'נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם', שנתדבקו בבחי' אין למעלה מהנפשות".

(שפת אמת, פורים תרנ"ו)

"לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".

(קהלת ז, כט)

כאשר האדם מבקש למלוך, הרי הוא מפריד את עצמו מהמהות האלוקית ובכך הוא כביכול מאפשר קיום של רבים, במקום לשקף את האחד הפשוט. גם דביקות רוחנית ורצונות רוחניים עלולים לבוא ממקום של ישות. וישות, אפילו בכלשהו, טבעה לחוש את עצמה, ובכך להפרד מהקדוש-ברוך-הוא ובוודאי שלא להרגיש אותו.

כשישראל דבקים באל אחד אך הם דבקים בהתגלות שלו, בחינת היש, דווקא אז לא ניכרת בהם בחינת האלקות. ואז ישראל והקדוש-ברוך-הוא נעלמים ואינם מתגלים. המלכות אינה ניכרת ביופיה, שהוא יופי מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא אינו מתגלה בעולמות.

"יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". כך זה כשעם אחד דבק ביש. הוא מפוזר ומפורד בין העמים.

הפתרון למצוקת הפרוד הוא להדבק בבחינת אין, ממנה רחקנו ברבות ההשתלשלויות והפרודים. אותה הארה שמתגלה בפורים בגילוי עצום ונורא, אך לאלה הדבקים באלקים הנעלם, לא באלקים המתגלה.

ד. למעלה מחמישים אמה

"…הנה פורים הוא בחי׳ יוה״כ כי יוה״כ פירושו כמו פורים. ויוה״כ הוא תשובה ששב ממטה למעלה ובפורים ג״כ כתיב פור הוא הגורל ממטה למעלה וכן ביוה״כ על שני השעירים גורלות כו'. אך איך אפשר לעלות למעלה הלא יש עונות המבדילין ומעכבין לזה אמר לה׳ חטאת שאפי׳ החטאת כשעולה לה׳ הוא כי למעלה גם חשך לא יחשיך ששם אין חשך שהכל אחד שם. אך זה אמת שלמעלה אין חשך אך איך אפשר לעלות למעלה…"

"…ועכשיו ג״כ צ״ל כל דבר גופני בבחי׳ אחור… וממילא יהי׳ פב״פ ובפורים ג״כ ע"י שתלו אותו ואת בניו למעלה מחמשים כנודע".

(תורה אור, מגלת אסתר, עמ' 184)

אחר כל הדברים האלה עדיין יש להסביר איך עושים את זה. הארת יסוד דאבא, לאיין, פורים, דברים לשורש, הכל טוב ויפה. זה עדיין לא גורם לאדם להגיע לשלמות חוסר הידיעה בין המן למרדכי.

האדמו"ר הזקן מציע לעלות למעלה על ידי תליית המן ובניו למעלה מחמישים, "כנודע". לעומת יום הכיפורים בו צריך להשליך כל דבר גופני לבחינת אחור, בפורים יש להעלות כל דבר מעל לחמישים אמה, ולא רק דבר גופני שהוא אינו בבחינת טמא, אלא אפילו את המן ובניו, תכלית הרשע והקליפה. מעל לחמישים אמה, מבטיח האדמו"ר הזקן, המן כבר אינו המן. למעלה אין חושך.

איך תולים את המן ובניו למעלה מחמישים אמה? – "כנודע". כשלבוש המלכות משקף את המלך, הידיעה באה באופן טבעי, והתחתונים הרי הם כעליונים. כשהמלכות מתרוקנת מידיעת עצמה היא יודעת את בוראה בידיעה הגדולה ביותר – הזיווג.

אם כן, עלינו לטהר את עצמנו מהפניה כלפי חוץ, מהישות הנפרדת, מהרצונות הטהורים ושאינם טהורים, מהתשוקה למלוך ומהתשוקה להרגיש. רק כשנסכים להיות כלי לגילוי מלכותו ורק לגילוי מלכותו, אז עולים הדברים ממילא למעלה, למקום בו אין חושך, שם המן ומרדכי חד הם.

ה. נטהר ולא הרגיש – טהור

ואם עשה כל הסדר הזה בדקדוק ועדיין לא הרגיש בעונג הזיווג – עלתה בידו. שעונג הזיווג אינו העיקר אלא מעשה הכלי הוא העיקר, וזוהי כל תכלית הבריאה שיהיו הנבראים עושים עצמם כלי לגילוי מלכותו, בין אם הרגישו לאחר שעשו כלי ובין אם לא.

ומי ייתן ונזכה לעשות חולין בטהרה ולזווג עליונים בתחתונים, לפנות מלכותנו למלכותו ולהפוך עינוי לעונג, יגון לשמחה ואבל ליום טוב.