קדושה

על מזבח החסידות

נִחוֹחַ מְלָפְפוֹן וְעַגְבָנִיָּה עַל שְׂפָתֶיךָ
בְּעֶשֶׂר עִם פֵיגִי, אַחֲרֵי כּוֹלֵל־עֶרֶב
וּמִצְחֲךָ מֵאִיר אֶת הָרְחוֹב בְּאִי־עֶגֶב
לִפְנֵי, וְאַחֲרֵי, וּמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם וּבֵינוֹתֶיךָ
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים שֶׁל קֶשֶׁב
תְּפִלֶּיךָ מַטִּיפוֹת דַּם נְעוּרִים
בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן
עַל מִזְבַּח חַטָּאת מְחֻטָּא בְּפוֹרְמָלִין
הַמַּדְרִיךְ אָמַר שֶׁזֶּה יַעֲבוֹר
נִקְרָא לוֹ זוּשָׁא
נִקְרָא לוֹ שְׁלֹמֹה
נִקְרָא לוֹ שַׁלְמֵי־קְטֹרֶת־חֶלְבְּנָה
נִקְרָא לוֹ אַחֲרֵי
אֶת הַלִּפְנֵי נִקְבּוֹר תַּחַת שִׁכְבוֹת הַדְחָקָה קְדוֹשׁוֹת
בְּקֶבֶר הָאַחִים הָעֲנָקִי שֶׁבֵּינֵיהֶם.

הזרות הזאת, המוכרת

זמן רב לא כתבתי דבר. כלומר, היו מילים רבות שרשמתי בעסקי עבודתי: דינו של עריק מצבא הגנה לישראל; מסעדות מיוחדות בשלל יעדים מרתקים בעולם (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת כרטיס הטיסה בחברה שלנו); מינים שונים של טיפולי פנים שמעניקים שעה של רוגע ושמחה ומנוחה (לחצו בבקשה על הלינק להזמנת טיפול בחברה שלנו), ועוד דברים רבים. מרתקים.

וכל המילים האלה נעות בקיבתי, ועשנן מסתלסל אל המוח עד שאינני יכול לכתוב דבר. זַכּוּת גדולה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול, ואני – לא נטלתי. חודשים רבים היו לאחרונה, ובני אדם עשו חודשים אלה כראוי, ביופי, בהתכוונות ובחיים. החודשים שלי עברו בחוסר חן, בחטף. כאילו לא היו מעולם. יש לי את הרושם שאם חודשים אלה יגיעו לידי שוב, לא אכיר אותם כללֿ, כמו שאינני מכיר את האנשים שרצים ברחוב רבי עקיבא, אולי יספיקו להגיע לעוד חנות אחתֿ.

תוך שאני חושב מחשבות נוגות אלה, משהו קודר מתפשט בי. ואז אני מביט בזמן החולף בפליאה, ויש לי דז'ה-וו. זו הזרות הזאת, המוכרת. הזרות הקדושה והחביבה כל־‎ֿכך שמסכסכת אותי מאז הזיכרון הראשון שלי, אז בחלאקה, כשאבא לקח אותי בדריכות ברכב ישן וחבוט והטלית עטפה אותי בריח הולם של זיעת תפילה גברית, והיה ממש אסור שאציץ ואראה חתולות. מאז, העולם מרצד כמו אותיות לדיסלקטי, ואנשים עסוקים מאוד בעניינים עלומים, ודיבורים שהושלכו מפיות דובבים מתגוללים נפוחי כפן בפינות הרחוב, תרים אחר פיסת בגד לכסות בה את גופם שחולל כבודו. ואני – אני מרגל בארץ האויב, ובכל מקום בו יש אנשים, דעו לכם שסכנה גדולה אורבת. לפעמים אני מריח, בחוש ריח מיוחד שיש למרגלים, את החברים למחתרת. הם מעטים מאוד, ואנחנו מבינים זה את זה.

הזרות הזו קרובה עמי כלֿֿ־כך עד שאינני יודע כיצד להסתדר בלעדיה. יום אחד תגיע גאולה, והעולם ייפרד מצרותיו, וכל האנשים יהפכו לבני אדם של ממש, ואז יהיה אפשר בהחלט ללכת ברחובות בני ברק ללא חשש. היכן אשליך את זרותי, ואיך אפשר לשוחח עם אנשים כאדם מן השורה? שירות ביטחוני, זאת יש לדעת, הוא דבר שמשליך על כל החיים. איֿֿאפשר לחדול.

ובכל זאת, גם בזמן הזה, החולף; בחודשים אלה שלא זכיתי להכיר – הייתי רוצה להביט מחדש, במין זרות, פליאה. הֱיו לי לא מובנים, היו לי סינית, היו לי מוזרים ורוצו ברחוב העיר עד שאביט בכם בפליאה ואשמח.

מי את

מִי אַתְּ
פּוֹגֵשׁ בָּךְ לְעִתִּים מִתְרַחֲקוֹת
אֲהֻבָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי
מֵיתָר נִשְׂרָג עַל תֵּבָה
קְדֵשָׁתִי, קְדֻשָּׁתִי, קְדוֹשָׁתִי
תִי
שֶׁלִּי שֶׁלִּי
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא
(תִי)
מִי אַתְּ
אַתְּ דִּמְעָה נוֹטֶפֶת עַל נֵר שַׁבָּת בְּהַדְלָקַת הַנֵּרֹת
אַתְּ לְבָנָה מִתְמַעֶטֶת
אַתְּ הֵיכָל הַגְּוָנִים כֻּלָּם
מִי אַתְּ
שֶׁמִּישֶׁהוּ כְבָר יַשְׁקֶה אֹתִי בְסוֹדֵך
יַעֲטֹף אֶת נִשְׁמָתִי בְנִשְׁמָתֵך
אֲנִי וַאֲנִי וָאֳנִי
אַתְּ וְאַתְּ וְאַתְּ וְאַתְּ
כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֵלֶּה שֶׁיְּסוֹדָם בֶּעָפָר וְסוֹפָם לֶעָפָר
וּמִי אָתְּ
מַעְיָן חָתֻם
גַּן נָעוּל
רַק אָז כְּשֶׁחָדַלְתִּי אֱהֹב
חָדַלְתִּי אֹתָךְ
יָדַעְתִּי אֹתָךְ
יָדַעְתִּי אֶת עַצְמִי
שָׁעָה שֶׁל עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת

מִי אַתְּ. צילום: אופיר סגל.

מִי אַתְּ. צילום: אופיר סגל.

ערום ועריה ואהובתי הקדושה

אני בא לפורים ערום ועריה. מעט התורה שניקרה בי עזבה אותי אחר שעזבתיה לחברי שהחלו להשכים ללמוד לפנות בוקר בבית הכנסת שלנו. גם שמחה שהיתה לוחשת בי לעתים רחוקות, עכשיו היא טובלת ביסקוויטים בטעם שוקולד בכוסות תה שמעלים אדים סמוך לגמרות. לא נותר בי דבר לעסוק בו עבורה. וגם הכסף שהיה (לעתים רחוקות מאוד – יש לציין) פוגש בחשבון הבנק שלי, גם הוא הלך לו, ואפילו חברי הרכונים על הגמרות וביסקוויטים בטעם שוקולד עמם, אפילו הם לא יודעים להיכן הלך.

אוי לי ואוי לאבותי, שהקדוּשה, אהובתי יונתי תמתי, גם היא ממאנת לחזור אלי. ואפילו אינה כועסת, האומללה. רק מרצינה מבט. ואותו מבט, כל ייסורי גיהנום אינם שווים לפצעי הגעגוע שנתנה בי הקדושה במבטה. אמרו שיודעת להביט, ולא ידעו מה אמרו.

מאז נתנה בי הקדוּשה מבטה, אין לי מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעולם הזה אין לי, שגעגוע שורט את לבי בכל מעשה ומעשה מעסקי עולם הזה, והוא אוכל כל הנאות ותאוות ובטלה ושטות ועצלות שעשו לבי פונדק עבורם. עולם הבא אין לי, שבכל שעה שזכות אבותי מסנגרת עלי בבית דין של מעלה ואור של מצווה סך את נשמתי, זכר אותו מבט בא לפני, מבט קדוש של אהובה קדוֹשה. וכשבא אותו מבט אלי, כל אור שבעולם אינו שווה לי, אני שהכעסתי אהובתי ועדיין אני זונֶה מאחריה.

ואיך אבוא אל המלך ערום?

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

מבט קדוש של אהובה קדושה. צילום: אופיר סגל.

תחילה ישאל על אהובתי שאינה לצדי. ואז אזכור את מבטה כפי שלא זכרתי מעולם, וזכרון כל הדברים האלה יעלה לפני המלך לריח ניחוח.

עכשיו אני מריח ריח כריכת מחזור ישנה שדמעות וזיעת הידיים באו בתוכה ועשאוה כלי. ובתוך כך היא עולה לפני, שחורת עיניים.

אף פעם לא אהבה לראות בני אדם שאבדו את צלמם, שנעשו משכן הרוס. תמיד היתה מסיטה מבט, ואני הייתי תומך בזרועה בשקט, שלא תנגף רגלה באבן ויכבה לבה מחמת החומץ שלא דלק.

עכשיו אני משכן הרוס, וצלמי מוטל בארון בגדי הקיץ עם שאר מעילים שמידתם אינה עוד מידתי, ואין מי שישים זרועו תחת זרוע אהובתי לנחמה ממראה פני. מה יגיד המלך על גופי הסרוח, ריחו ריח נשיקות קדושות מהול בריח עוונות. מה נורא ריח אהובה על מיטת מאהבת.

אין בי כח עוד לשאת את מבטה האוכל את נפשי.

אם היתה מכנה אותי בשמות מגונים תחת שמות חיבה שהיתה נושקת בהם את נשמתי. שמות חיבה נשגבים מאוד היו לה, לאומללה, עבורי. ובכל שם הייתי עולה מעולם לעולם ובורא עולמות ומחריבן. אין תענוג בעולם שירפא את נשמתי מטעם נשיקות שמותיה.

ועכשיו, עכשיו שתקרא לי בוגד וזונֶה ועני ובעל־שקר ועצלן. אפילו איש פשוט שתכנה אותי. חסר־ייחוד ועזוב־אל ונידח.

ואיך אשתה בפורים יין גפנים ואת יינה שתיתי. אותו יין לא היתה בו מרירות ולא היתה בו מתיקות, רק מחשבות נשגבות וגדולות היו בו – מחשבות שלא נאצלו. והייתי עולה בהן ומשוטט ומחבר ומרכיב ומזווג. וכל אותו זמן היו מבטינו דבוקים זה בזו.

עכשיו יין גפנים יביאו, ומחשבות שלא נאצלו גנוזות בהיכלן, מעל להיכל שמות חיבה.

פורים, ואני ערום ועריה.

אני והוא

הוּא מוּצָף בְּאוֹר
וְרִכּוּז שֶׁל קְדֻשָּׁה
מְרַחֵף עַל אֶצְבָּעוֹת
אֲרֻכּוֹת.
הוּא שָׁלֵם וְשָׁבוּר
וְחָרוּז שֶׁל שִׁבְרוֹן לֵב מִתְגַּלְגֵּל עַל
לֵב טָהוֹר.
וַאֲנִי
רַק חוֹשֵׁב
אֵיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשִּׁיר
עַל זֶה שֶׁאֲנִי לֹא
וַאֲנִי
רַק אֲנִי וַאֲנִי
וַאֲנִי כֵּן וַאֲנִי לֹא.
הוּא קָדוֹשׁ מֵרֶחֶם
וְאוֹתִיּוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינַיִם
מְיַחֲדוֹת.
הוּא שָׁפוּף אֶל הַשֻּׁלְחָן
וּפִסּוֹת שֶׁל חַלָּה
בִּשְׂפָתַיִם צָחוֹת
מֵחָלָב.
הוּא קָרוֹב וְרָחוֹק
וְלִבּוֹ מָלֵא בְּאַהֲבָה
גְּדוֹלָה וְתַמָּה.
וַאֲנִי
רַק חוֹשֵׁב אֵיךְ
לִכְתּוֹב אֶת הַשִּׁיר
עַל זֶה שֶׁאֲנִי לֹא
וַאֲנִי
רַק אֲנִי וַאֲנִי
וַאֲנִי כֵּן וַאֲנִי לֹא.