הפיד שלי היה מלא היום בפוסטים קמוטי מצח מלאים בארשת חשיבות, דיונים ניאו-פלצניים על משמעותו של תשעה באב בדורנו ובכל הדורות כולם, יום אבל לאומי בזמן שאין גלות ושיש גלות, תחיה לאומית, תקומה, לייבוביץ, בודהה, סימפוזיונים מלאי חכמה שופעת על סולידריות ואהבת חינם אין כסף, למה בכלל יש את היום הזה, ולמה מוכרחים אותו וכל זה.
כל זה מרגיש כמו דקה אחרי השקיעה המבשרת את תחילת הצום, תחושת הקבס הזו שבאה ממעיים עמוסים במים, מיץ ענבים, קוביות אבטיח וביצה קשה נגועה באפר.
רק שתדעו לכם, חכמים ויודעי-כל, שיש אנשים, והם קיימים גם בדורנו – דור התקומה הלאומית והחכמה הנצחית, שכל ימיהם מצטערים בצער השכינה, ומעיהם חמרמרו מבכי מבלי שתהיה שם אף קובייה של אבטיח מהולה בביצה קשה לנחמם, וכל חייהם של האנשים הללו מכוונים למטרה זו, להקים שכינה מעפר ולאחד כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וכשהם צמים בשני וחמישי או בכל השבוע וגם כשהם אוכלים, לא ישותם היא זו שמכרכרת בראש, אלא צערה של כנסת ישראל נמצא שם וחונק את גרונם. אנשים מיוחדים כאלה, חסרי כל ישות – לאומית ופרטית כאחד, היו בכל הדורות וכל זמן שגלתה השכינה מעוני, והתקומה הלאומית כמו גם תחיית חכמת ישראל האמתית של דור התבונה שלנו מאוד משמחים אותם, אך עדיין לא מספרים על הדבר האמתי.
ובנימה משיחית יותר, לאחר שכלו כל הסיבות החיצוניות יותר לקינה הלאומית, הצרות, גלות העם מארצו, הרדיפות, הפוגרומים, מסעי הצלב ואנוסי משהד, הגיע הברור למקום העמוק יותר, מקום מופשט וזך, מקומה של השכינה בתודעה, מקום הישות שלי לעומת עניינו של הקדוש ברוך הוא בעולם. וזה גם עניין הברור בדור האחרון, שהוא הברור הפנימי ביותר.
וכשידע העם הזה בידיעה ברורה שגם אם ישב תחת גפנו ותאנתו, נפוח מאבטיחים שנלקטו באין רודף, עשיר מכסף וזהב המתגולל ברחובות, כל עוד לא תבוא המנוחה לשכינה הקדושה, עדיין לא מילא יום האבל הלאומי שלנו את תפקידו.
הפסיקו כבר לעסוק בעצמכם, בחכמתכם, בשמחתכם ובאבלכם, עשו עצמכם כלי לגילוי מלכותו, ותהיה לכם הישועה.