מה ראו אלה הנכנסים לחנותי, מניחים מטריותיהם בטבור החנות שיטיפו דמן אל הרצפות האבלות, ולא די להם שעוטפים עצמם בבגדים רבים וצועפים עצמם בצעיפים משונים, גם מבקשים הם לעטוף כל העולם יחד עמם. וכשיבואו לקנות הספר, יגידו הם: תעטוף לי, וגם תשים פתק החלפה, וגם תוריד המדבקה. ומילת בבקשה לא תהיה שגורה על פיהם, ולעולם לא יקדימו שלום, ויש מהם שלא יוסיפו תודה אחר שטרחתי והורדתי כל מדבקות שבעולם וכל העניינים הצריכים.
ומה נשתנה יום זה מכל הימים, וברדיו אמרו שלג ירד היום וסופה באה לעולם. ואף מחוקקת אחת הגדילה לתלות העניין במה שקוראים היום מדבור ומיני רעות שהאדם מביא על עולמו. ואלה מבקשים לעטוף כל העולם יחד עמם.
אני משתאה מה רב מספר חבריהם ואוהביהם של אלה, שכל פעם שיקנו ספר, תחת אשר יקראוהו בעצמם בבית מוסק וישתו עמו ספל תה ויאכלו עמו עוגיות שקדים, יבכרו הם לעטפו בנייר זהב מכוער ולהביאו מתנה. משמע – חברים רבים מאוד יש להם, לאותם אנשים.
ישתו ספל תה.
ומה יהא עלי, שאני בודד בעולם ואין מבין לנפשי, גם לא אנוכי.
אני מת לנגן עכשיו בחליל או בפסנתר ביחד עם להקה מדהימה ונוריד את בית המקדש השלישי שאגב יהיה עשוי משלג ומיתרים של עוּד ונעצום עיניים כולנו ונרצה להיות טובים אלינו ולקדוש ברוך הוא ונקום לפנות בוקר ללמוד תורה באוויר הקריר ונקנח נזלת שקופה מהאף הסמוק מצינת הבוקר.
יהיה קר בבוקר.
בית המקדש השלישי יהיה עשוי שלג ומיתרים של עוּד.
טהור יהיה הבוקר בבית הכנסת ספוג ריח הדפים והזיעה והקָּפֶה והקפות של שמחת תורה.
אני מת לכתוב סיפור קדוש על חסיד קדוש שאסף את דמעות תפילת הלל שלו לתוך המאפרה שבחדר-שני ליד המיטה שדֻוִיד ישן עליה כשהוא שיכור אחרי התוועדות והוא מפחד שלא יצליח להתעורר ללימוד בבוקר לפני התפילה.
והחסיד הקדוש מהסיפור שאכתוב יחייך. כלומר, יהיה לו חיוך שעוד לא נתחייך מאז התחיל הכל ונתערבב טוב ברע. חיוך שממזג את כל חלקי העולם וגם את אלה שנפלו לתהום. ואותו חסיד יחייך חיוך עדין וקמטוטים זעירים ירקדו ליד עיניו ועיניו החומות התמימות יביטו במבט שיתלה על הקירות עד שלא ייוותר אדם אחד שיוכל להתעלם מאותו מבט חום, תמים וקדוש התולה על הקירות.
כל זאת ועוד רצוני לכתוב אלא שאני במשבר כתיבה ורק תשוקה גדולה שורקת בלבי כמו רוח פרצים ומטלטלת את נפשי מאוד.
כל הדכדוך הזה בוכה בי. מזדעזע באי אמון מול הפנים המעוותות של השנאה, משתאה מקריצות עיניים ערומות, כואב לגלות את הרוע. כמו לראות בפעם הראשונה בן אנוש כורת ראש של אדם אחר. שניהם עורסלו בידי אמא אוהבת, ערגו לחיוך, התחככו ראש בראש בלפיתה. ועכשיו יש בגרות רעה ומלאה מוות.
וגם הרע הזה שבתוכי שלעולם לא עוזב אותי. ואני נופל וקם. יש בי כעס נורא שמחולל בי בכל בוקר, וגם תסכול שמאכל את גרוני ומטיף גושי דמעות צמיגיים בתעלות גופי. אני מבטיח לנשמתי שאהיה טוב אליה, שאתגבר. שלא אכעס. שאטהר. שאהיה בן אנוש, קצת מעבר לריר הרגשות המזדווג בי בתאוותנות שלא יודעת שבעה.
מי אני ומה חיי, ומה גופי התועה, ואין בלבי דבר טהור אחד לעמוד מול היופי הנשגב שיש בנשמתי. אותו יופי המשתרג בעץ התפוזים שמעל למדרגות. אותו קסם שביר העוצם עיניים בדבקות בשמי הבוקר הבהירים, כבושם אהבה נכזבת שפתאום הריח בסמטה והכל חוזר לרגע לגדוע את היציבות ולבכות את הרצון העליון.
היום לא אכעס.
היום אטהר לך, נשמתי היפה. היום יטהר גופי ויבריקו בו ברקים גדולים.
היום ארצה ואתגעגע ואשמח ואלטף את העולם המכאיב ברוך של קדושה נשגבת.
The Return of the Prodigal Son – Rembrandt
הספרים קוראים לי. חזור אל עולמך, יפה שבעולמות. חזור בך. כולם מזומנים לחיי העולם הזה חוץ מיעקב. חזור בך ונטייל אני ואתה בפרדס ונקטוף תפוזי נצח ונזדווג עד כלות.
חוזרני בי. והעולם אף הוא מחזר אחריי, ואף הוא חוזר בו בכל יום.
יפה את רעייתי, יונתי תמתי. עינייך יונים, תפוזים יש לך, וזהב לבן עטור מצחך. אף שערך כמיתרים פורטים ניגון שאין לספר עליו, ובסולם צווארך עולות נשמות ויורדות להקטיר קטורת.
רק גוף אין לך לאחוז בגופי ולערפל אותו מעלה. שם נטייל אני ואתה. שם עולמי, יפה שבעולמות.
בשכונה שלי יש בחור אחד מוזר, בשנות הארבעים המוקדמות. עיניו מפלבלות תמיד ופוזלות לצדדים במין מבט ספק אומלל, ספק חורש רע. הוא מדבר במקווה עם כולם על נייעס. הרבי נסע לכנס החינוך, ועסקן פלוני דווקא לא הגיע, מה שיצר בעיה מול אדמו"ר אחר. הוא יושב ברחוב שעות ארוכות, הוא רבוץ על ספסל, וכרסו עצובה יתר על המידה. אולי הוא ספסל בעצמו. משהו בריח העצב שלו טרי ועבש, כריח נוזלי גוף חמוצים. אם תתקרב תוכל לראות צלליות משתקפות בריחו החריף של העצב, והצלליות מתות ורוקדות.
כמה פעמים עברנו על פניו, אני ולאה. אנו מדדים בפסיעות מעוכבות של ליל שבת, מותשים מאכילה ושתיה יתרה, אלימלך רץ בעליזות עייפה, דורס את האספלט. הרחוב רדוף ילדים וזוגות צעירים שחוזרים מסעודת שבת אצל ההורים. והוא, הוא ישוב על ספסל תחנת האוטובוס, עיניו משוטטות הרחק באופן קרוב מדי. אולי נארח אותו לסעודת שבת? אמרתי ללאה. מסכן, היא אומרת לי, ואנחנו מהנהנים ברחמים מעוררי סיפוק עצמי של שבעים. לרחם זה טוב. זה עוזר להתמודד עם עצבות דוקרת וצריבות אשמה.
תמיד הוא מבלה ארוכות במקווה. הוא פושט את בגדיו באיטיות שקשה להתחרות בה. בין בגד לבגד הוא מתיר לעיניו להתנמנם באותה שוטטות רחוב שלעולם אין לה סוף. אין לאן למהר.
שעה, ושעתיים.
תחושה לא נוחה מקמטת את גבי. אני ממהר להעלם מעיניו ופיקת גרוני מחוללת בניכור. והניכור מתכתב עם אותם רחמים ארורים של ליל שבת, מאיים להטביע אותם בחשד ובתמהון.
מה הוא עושה במקווה? על מי הוא מסתכל? על מה? אולי יאוש הוא שמושך את תנועותיו, מעוות אותן בהילוך איטי. הוא מרחף בחלל ריק, עמוס סלעי ירח מחוספסים, נוגע ולא נוגע. ידיים ורגליים מנופפות בקהות כמו בתוך מים. חי בתוך יקום משלו, יקום מתנגש עם יקומֵי אחרים רצופי תזזיות משוּפּוֹת, מסוגננות.
אולי יאוש הוא שמנפח את עיניו שחיים יָבְשו בהם לפני עידן. אולי עצבות היא שמשוטטת בעינו המחפשות זיז לאחוז בו, כמו הקשיש המביט מהמרפסת על המכוניות ברחוב הסמוך, מביט וסופר וצוהל ויָבֵש.
אולי הוא איש מסוכן. ועיניו מביטות עמוק אל גופי, מקלפות אותו מעורו, מפשירות את הקרח הנורא, צולות את הבשר במרכזו, בטמפרטורה המדויקת. החום רודף את גופי, ושיניים נוגסות בגופי, לועסות בתאווה, מגירות עסיס פראי קדמון ואדום דם, וסחוסים נשברים תחת להט שפתיים, ועצמות פריכות מחריקות בין קלשוני הפה. בשר טרי ורוטט, טרוף רוחות, צרוב מבטי עיניים מפלבלות, מפצחות בגרגור את חֲלָבַי. אז, הוא ישקע במבט אחד ארוך, וינמנם על הספסל, עינו השמאלית זולגת אל מחוץ למסגרת.
נראה לי שהוא מסתכל עלי.
יום אחד, באיזה דוקו נשכח, פגש חרדי לשעבר את אלה שטרפו את בשרו. והוא מדבר אתם, והם מצטדקים לפניו. עיניים איומות מרצדות באי נוחות.
הנה הבחור מהשכונה שלי. הנה פניו השעירות ממלאות את המסך. והוא מבטיח. באמת מבטיח. עינו השמאלית זולגת אל העץ המצטנף מאחורי צלי גופו המבותר של הבחור. עודו מדמם. חוטים וקרעי סחוס מוצלפים על העשב.
בליל שבת הספסל עודנו מחזיק את גופו הרבוץ של האיש שעיניו משוטטות. לאה ואני מדדים ומביטים בעצבות ברירי מבטיו הנוטפים על אבני המדרכה, נקרשים בדרכם הנצחית אל המַטָּה. רחמי השבעים הותירו אותנו עם שביעות הרצון, ורחמים גדולים על צער העולם שוכבים בפינות הלב, גוססים מרעב. נפשות מתות, עיניהן זולגות, ומעיהן נשפכות החוצה, תוכָן נגלל בחוצות ומזדווג עם רפש האשפה.
מה עצוב יאושו, מה נוראה קהותו, כמה מעורטלות רגליו ההפוכות, לואטות באיטיות משוגעת, וזיז אין לי עבורו.
פורסם בעיתון כביש אחד, גיליון 4, כסליו תשע"ה, דצמבר 2014.
רציתי לספר לו שטוב לי עכשיו ובחיים לא אחזור לשם וזה נראה לי כמו זכרון רחוק מחיים של מישהו אחר, אבל במקום זה התגמגמו לי רק כמה מלים טפשיות. והוא בכלל לא הבין. אני בטוח שהוא לא הבין. הוא גם לא יכול להבין. הוא הגבאי שלו, של הרב'ה היפה. וזה החיים שלו, החסידות והקהילה והנקוּדֶה. נקודה בדל"ת סגולה, כך אומרים את זה.
הוא באמת לא הבין, והוא היה די נדהם מהקסקט החום ממז'יבוז' שהסתיר את הקרחת שלי, וגם הפולו עם הפסים הכחולים שקניתי במיאמי הביך את העיניים שלו.
הוא שמח לראות אותי. אני בטוח. אני רוצה להיות בטוח בזה. הוא פשט את ידיו כדי לארח אותי בשארית אַמותיו. על פניו התגעגעו זכרונות, מתבוללים עם תמיהה מוזרה.
ברקתו ראיתי את פורים בירושלים. בחורים משתרכים על אבנים ירושלמיות, בוכים על החטא, על אלקים שעזב אותם, על אהבה נכזבת, על הריחוק. הו, הריחוק שאי־אפשר לשאת. ואני אכלתי אצלו, אצל הגבאי של האדמו"ר.
בדרך לרוֹשֶׁשִׁיבֶה.
הבית של הגבאי נמצא סמוך לביתו של הרוֹשֶׁשִׁיבֶה, הבן של הרב'ה. בפורים קודם כל הולכים לרוֹשֶׁשִׁיבֶה. ברחבה חבוקים הבחורים ונאנחים על חייהם שאובדים ללא שוב בחטא התאווה. הראש שלי הוא ענן של מחשבות צבועות בבורדו. מה יהיה אתך, יעקב. יהיה בסדר. מה יהיה בסדר, אבל אתה מונח בשאויל תחתיס. היד שלי מזיזה זרוע אחת בקפוטה. אלי אלי למה עזבתני. לא יודע מה אתכם, אבל אותי הוא מעולם לא עזב.
בסעודה מגישים לנו, השיכורים, את האוכל שהכינו הנשים. אבל רק הבן של שמוליק, זה שלא שותה אף פעם, רק הוא אוכל מהאוכל. כולנו אוכלים את האלי אלי למה עזבתני. בחורים נכנסים לבית ומחבקים את שמוליק. שמוליק רוקד אתם. אני בוכה בשקט בצד. הנשים מרכלות בלחשושים. העשיר של החסידות נכנס עם פמליה של נושאי עיניים. האוויר מצטמצם, כסאות זזים מפה לשם, וריח דָּשֵׁן מטפטף מעל הצלי של אשתו של שמוליק. רק כסף מעניין אותך, עלבתי בו.
החתן הצעיר של שמוליק בוכה גם הוא. שנה ראשונה. יש הרבה חטאים ותשוקות ותאוות, ואלקים עוזב.
אחר כך הקאתי על השולחן ולקחו אותי לטיש.
ועכשיו כל זה על הרקה של שמוליק. והוא שמח.
באיזה עולם אתה, הוא שואל את הקסקט שלי. יש לך קשר עם האנשים שלנו? משהו מתחנן בעיניים שלו. לא. שום קשר. אני משליך אליו את עיני. עצב קטן מתפשט משמאל לשפתיו. הוא שואל אותי על החתן שלו שהיה חבר טוב שלי. מבחינתי הכל נשאר אותו דבר. לא נפגשים. אתה יודע.
בלילה חזרו החלומות. הייתי בטיש של ליל שבת, והרב'ה אמר לי מה שאמר, ואנשים הסתודדו, והניגונים הקיפו אותי באנחה. משוך, מגן אבות, קדשנו, אכסוף. אברכים נסערים הלכו מכאן לשם ומשם לכאן. הניגונים.
אברך אחד של שנה ראשונה אחז בידיו את העמוד. פתאום הוא הסתובב אלי. זה היה החתן של שמוליק. יעקב, יש לך את הנקוּדֶה. הוא אחז בשרוול הכחול של הפולו. כחול התערבב בשחור קפוטה. אין לי את הנקוּדֶה.
סבא. מי שגילה לי שאפשר לנסוק לשמים גם בגיל שמונים.
אף פעם לא התחברתי לטקסים הקדחתניים, למלמולים הבלתי־פוסקים, לחומרות ולמנהגים. כשחלה סבא בסרטן והרופאים הבטיחו כי בכל יום עתיד המוות לעטוף אותו בחיבוקו, החלו כל המלמולים והטקסים להטען ביופי בלתי־נתפס. יפיה של הנשמה שהתגלה מבעד למעטה העשיה.
האיש שקם בכל יום בשלוש בבוקר לעבודת יומו ולמסע התפילות שכלל את הזכרת שמות כל הנכדים, ויש הרבה, המשיך לעשות את זה גם כשכבר לא היה לו גוף להשתמש בו.
וכשגופו עזב אותו בחר סבא בנשמתו. רוך פשט בפניו החולות. רוך מגן עדן. קדושה קדומה וסלחנות שחצובה מתחת לכסא הכבוד.
וסבא חדל מדאגתו לסדר. הוא עזב את קפדנותו והותיר אותה לאחוז בקירות יחד עם ריח הספה האפורה שממאן להסתלק מהבית גם עכשיו, כשכל הבנים והבנות הדומים כל־כך מפטפטים ללא הפסקה על סבא שהתפלל ערבית של שבת דקות לפני שנשק אותו מלאך המוות.
מאז היה סבא מתענג בשלוות נצחים. הוא למד תורה בכל רגע שכוחותיו סיפקו לו. למד תורה, התפלל לקדוש-ברוך-הוא, אהב ושמח על החיים שהרופאים הבטיחו שינטשו אותו מזמן.
והעולם הזה שציער את סבא בכל חייו העניים, העולם הזה כבר לא עניין אותו. המאפייה שסבא עבד בה בצעירותו בלילות, מאפיית לנדנר שאופה את החלות הכי טובות בירושלים, היא כבר הסתלקה מקירות הבית. וריח החלות השאיר את סבא לריח הציוד הרפואי, ריחו של גן העדן המזומן לאלה שעשו את חייהם בגיל שמונים.
גם המטוסים עזבו את סבא. וערכות הטיסה עם הכיסוי לעיניים ומברשת השיניים לא נראו יותר בבית המזדקן. עשרות שנים מחייו נסע סבא לחוץ לארץ, מותיר אחריו את שנים־עשר ילדיו ואת אשתו. הוא נסע למען הישיבה של סלונים. למען הפרוטות שיביא לדירה הצפופה. שנים־עשר ילדים עניים שלא רואים את אביהם העני, והוא טס לו מברזיל לאורוגוואי ומשם לאוסטרליה ולארצות הברית וללונדון ולכל מקום שבדרך אליו מקבלים כיסוי לעיניים עם מברשת שיניים.
אבל הם עזבו אותו בסוף. כולם עזבו אותו.
נותרה לו רק מחצית מגופו, בלון חמצן, גמרא, תהלים וסידור. ועולם הבא שהתאחד עם עולם הזה.
לפני חג השבועות ביקרתי אותו לאחר תקופה ארוכה שלא ראיתי אותו. נדהמתי מפניו שצָּמְקו כשולי דְבֵלִים. עוד יותר הוקסמתי מפניו שהאירו כמו פנסי רחוב שברקיע הצדיקים. את הבהלה ששוטטה תמיד בנפשו לא מצאתי. תחתיה באה ההשלמה עם חוסר השלמות של האדם.
את החיפזון שטלטל בכל רגע את סבא כלל לא ראיתי, כאילו בכלל לא היה שם מעולם. כאילו לא היו מעולם שקיות ניילון עם סוכריות שמחלקים בתפילה ושקיות עם טישיו ממולל וטבק ועטים והלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.
דבר לא נותר מכל הדברים האלה. סבא ששכב במיטה עם החמצן היה סבא אחר. סבא של מיתת נשיקה עם הקדוש-ברוך-הוא. חיי נשיקה. נשיקה בכלל.
סבתא היתה עצובה. היא ישבה בחדר שלה על הכורסה עם כיסוי הבורדו של הזקנים וקראה המודיע מול דליטה, הפיליפינית.
דליטה עושה סלפי
תאומים, צחקקה אלי דליטה מעל האייפון. תאומים של דבורה. נכון?
נכון, אמרתי לה והסתכלתי על סבתא העצובה.
סבתא היתה אבלה על מותו של סבא שריחף בבית, מצטרף לריחות המתאספים בו שנים ארוכות, מחכים ליום פקודה.
ראית את סבא? שאלה אותי סבתא בהבעה מיוסרת ולא חיכתה לתשובה.
הוא נראה… אההההממממ… מיוחד… ניסיתי למצוא את המילה שתספר לה על סבא החדש.
אבל לא הצלחתי לספר לה כלום, וסבתא המשיכה להתאבל גם לאחר שסגרתי את דלת הפלדלת והותרתי את דליטה מאחוריי עם כיסוי הבורדו ומיטת הנשיקה של סבא עם החמצן והגמרא.
סבתא לא ידעה שסבא החדש נולד. היא גם לא ידעה שסבא נולד כל יום מחדש. ושהלידה היפה מכולם תתרחש כשהוא יתבלבל בין ערבית של חול לערבית של שבת ואז הוא ימות.
ועכשיו, אחר לידתו היפה ביותר של סבא, עכשיו אני יודע שכל חייו הקודמים באו אליו ובקשו להתאחד אתו. שקיות הניילון עם הסוכריות שמחלקים בתפילה והשקיות עם הטישיו הממולל והטבק והעטים והַלֶּבֶּן הנצחי שתמיד הציע לי כשבאתי והטחינה שהוא ידע שאני אוהב ואני בכלל לא אהבתי והענבים שהוא ניסה לכבד אותי בהם והקציצות שאסור לאכול כי צריך לשמור לילדים והרוגאלאך של ברמן שהיו תמיד קפואים במקפיא ופפסי מקס חם.
וגם הקפדנות והבהלה ורוחב הלב שאין כמוהו והחיפזון והחומרות של פסח והזיופים בסעודות שבת וערכות הטיסה. וגם הלחם עם המרגרינה שאבא שלי זרק כל יום לבור הביוב בדרך לחיידר.
עכשיו הכל פתאום מאיר באור הזה שהיה על פני הַדְּבֵלִים של סבא.
ואני רוצה כל כך לומר לסבתא שלא תתאבל. שהכל נעשה חשוב כל כך, שהכל לא היה לשווא. בסוף סבא נולד מחדש, אני רוצה ללחוש לה באוזנה הקמוטה. בסוף כל זה היה שווה.
הטריאקי עדיין הצטמצם על האש. בועות קטנות שמחפשות את עצמן שואפות להצטמק, להתאיין. כאילו לא היו מעולם גזר ושום ובצל ושמן וסויה. כאילו לא היו מעולם בעלי נוכחות נפוחה, בולטת, מלאת שאיפות ואמונות ותחושות. עכשיו נשארו רק בועות קטנות מתאיינות שמעולם לא היו בזהות אחרת.
המופנמוֹת האלה כבר אינן הגזר והשום והבצל והשמן והסויה. מעולם הן לא היו כל אלה. הבועות האלה הן יצורים מיקום אחר, נושאים זהות אחרת, מרגישים אחרת. בעצם מי אמר שהם אחרת? אולי הגזר והשום והבצל והשמן והסויה מרגישים אחרת והבועות מרגישות רגשות נורמליים?
תפוחי אדמה שמנמנות לבושות בסינר קליפה פרחוני עשו את תפקידן כמו תמיד. בעייפות בלתי נלאית ובהכנעה של עיניים תוהות. החום כל כך מעיק, והן ממשיכות להגיר נוזלים ולטעום את עצמן באצבע עם ריח של שמן זית ופפריקה. קבבים גבריים שמזמן ברחו ממחבת הפסים הבוערת ממלאים את האוויר בריח. ריח חזק, בוטה, שוביניסטי. הם מספרים בגאווה על פטרוזיליות וכוסברה שכבשו בקסם שיש רק להם, על קינמון, אגוז מוסקט, פלפל שחור ועוד הרבה דברים שאין לאף אחד. נגסתי בהם. נגיסה מלאת תימהון, ועוד אחת. הם היו דהומים. דמעה שומנית נזלה מעיני הג'ינג'ר המתות שלהם, במין מחווה של רגישות פראית.
לא היה בהם כלום. ריקים מעבר מרקיב, זכים מדמיונות עתיד. רק הווה מלא ניחוחות ושמחה ועצב ואכזבה ואהבה מדושנת. בפינת מרחב ההווה עמוס התחושות שכב בצל ירוק אחד. לאחר שהפצרתי בו הוא הסכים לספר לי על הכל. "לא תמיד זה היה כך", אמר במין אדישות כזו, כמו היה מספר אגדת עם רחוקה שלא מעניינו בכלל על יום הֲפוֹך הביצים לחביתות.
"פעם היה פה עבר ועתיד וכל הדברים האלה שהבועות מנסות לחפש ולא מצליחות". הוא השתתק לרגע כשעבר שם איזה אחד ענק במיוחד.
"הכל היה יפה ומלא באצילות תמה ודמעות רבות נאספו באוצרות עדן שליד מחצב אגוז המוסקט הקדמון. ואז באו אותם ענקיים שאתה רואה עכשיו. מארץ רחוקה באו. מעבר להרים החופפים על מכתש הערפל". שוב עבר אותו ענק. הפעם הוא היה קרוב מדי.
"מה הם עשו, הענקים?" שאלתי את בצל ירוק. היה שקט מדי פתאום, וכל הריחות התערבבו למין צחנה מקסימה. התעטשתי והבטתי על פניו האצילות של בצל ירוק, תוהה מדוע הוא לא ממשיך.
הפינה היתה ריקה.
לרגע הבליחה שלולית דם בועות טריאקי. רגע אחד של ייסורי תוהו, והן כבר לא היו. מעולם הן לא היו. ומה זה היות בכלל? אולי זה ההיות האמיתי?
ומאחר שהן לא היו לא יכולתי לשאול אותן תשובה לכך, ועד לרגע זה אני תמה תמיהה מוחשית על עניין זה, ולא בא לידי.
נחש הספקות מזמן עטף את אבני השפה העקומות, והוא אינו נחפז לשום מקום. הוא ממתין לו בסבלנות ליד התחנה המרכזית של הנחשים, שם סרסורים־נחשים ולקוחות־נחשים עם פני ארס ממהרים תמיד לאן שהוא מאן שהוא.
ליד התחנה המרכזית של הנחשים יש את שלום הפלאפל. של הנחשים, כמובן. בכל מקום יש את שלום הפלאפל, והוא אף פעם אינו נמצא ליד הארגז של הפיתות. שלום הפלאפל הוא מין רעיון, סמל. סמל לשלום הפלאפל שנמצא בכל מקום ובפרט ליד תחנות מרכזיות.
בין שלום הפלאפל של הנחשים לבין קבצן־נחש ממזרי במיוחד, יש אשה חרדית. לפחות כך נראה על עברה שצילק בנהנתנות את פניה העצובות. עבר חרדי לאשה־נחשה זה צילוק של ממש. יש אומרים (בעיקר בדרום התחנה) שעברה של האשה הוא שגרם.
אהבות נופלות על מדרכות שבורות ופועלים מנגבים את זיעתם בפיתות פלאפל משלום הפלאפל. מתלים שבורים ונעליים קרועות. שווארמה. המאבטחים תמיד יוצאים לאכול בבגט שעל המדרכה ממול. נחש הספקות אינו מתעניין בכל אלה. הוא מחכה לאחרים.
אתמול נפלה שם אהבה אחת, גדולה ועצובה במיוחד. רק שלולית הבוץ מהביוב הזורם אספה את שבריה למדורת כתמים מכוערת. נחש אחד, ועוד נחש.
האשה החרדית באה שוב. נעמדת על המדרכה שליד שלום הפלאפל. פושטת יד גרומה, מלאת סדקים של חורף ופצעים שחורים. איש אחד עובר, זורק לה מטבע. המטבע נופל והיא מתכופפת. לאט־לאט היא מתכופפת. מרכינה חוליה אחר חוליה בגב כואב, מנסה לחפש את המטבע, לחסוך הרכנת חוליה לא נצרכת. מבטה נפגש בשלולית הבוץ המסריחה. מדורת מים עשויה שברים שברים של אהבה גדולה ועצובה במיוחד.
עוד מבט אחד.
נחש הספקות מרים את ראשו, פוער זוג עיניים חלולות.
ומדורת המים ממשיכה לאסוף שברים שברים של אהבות עצובות במיוחד.
עיניים מספרות סיפור רחוק כל כך. סיפור שהתרחש טרם כל העיניים חדלו להתאיין. אך העיניים הטובות, הממוסגרות בשני עיגולים חומים, עדיין ממשיכות להתאיין, כדרכן. אולם מציאותן של העיניים איננה יציבה כפי שאורכו של הסיפור מתמשך עד אין קץ. הסיפור הוא סיפור אחד, לא שניים. סיפור ארוך שמי יודע מתי יסתיים והאם יהיה לו סוף טוב. האם הוא יסתיים בקיץ? או שאולי הוא יישאר שם במחוזות החורף הארוך שאף פעם לא נגמר? הוא עתיד להתקרב אלינו, לכאן ולעכשיו? או שהוא לעולם יישאר שם רחוק. רחוק מן העין, רחוק מן הלב, אולי בכלל לא קיים, אולי קיים רק קיימוּת של חוסר קיימות, של ריחוק, של איון, של לא ולא של כן.
וכל העיניים כבר מזמן חדלו להתאיין. והכל נהיה סתם קיץ וחורף, מין ריטואל עונתי חוזר על עצמו. הכל איבד מאורכו, מהמשמעות הקיומית שבו. והעיניים מתחילות לקבל קיום משלהן, מפסיקות לשקף כחלון זך משהו טמיר ונעלם, כי חדלו להתאיין.
ומסך מחשיך על העיניים ואין איש שם על לב, והכל קיים בנפרדות מבלי לשקף את שנמצא, מבלי לאיין שוב ושוב את שלא נמצא. כי מי יודע האם הנמצא הוא אכן נמצא, או שדווקא שאינו נמצא הוא שנמצא. או שהנמצא איננו נמצא, והאיננו נמצא הוא הוא הנמצא.
ורק העיניים המרחפות מעליך ממשיכות לספר לך את סיפור האין, סיפור רחוק כל כך מימים של חורף ארוך בלתי-נגמר. והן ממשיכות לאיין בְּזַכּוּת את כל המציאות, והן מספרות על מציאות רחוקה מאוד של אין.
הן לא אמרו דבר. העיניים.
האם אפשר לומר בכלל משהו?
כשעמדתי מולן, מול העיניים המתאיינות שניחוח דק של עוגת שמרים עוטף אותן, מערפל את ערפלי טוהרן, כשעמדתי מולן חשתי את המציאות הזאת באמת, כתורה מסיני.
האם אפשר לומר דבר? מהו דבר? מהו שאינו דבר? מהו דבר שאינו דבר ומהו דבר שהוא דבר?
וכל הדברים נדמים בעיני כאינם דברים, אבל באמת הרי הם דברים ככל שיכול להיות.
כי דבר הוא דבר. הוא קביעה ריאליסטית, שעליך לאמור מעתה: דבר זה הוא דבר, ואין איש שיכול לערער על כך. והרי זה כלל לא נמצא בתהומות אישוני עיניים אלה העטופות בניחוח עוגת שמרים.
אין בכלל דברים. וודאי לא דברים המצהירים על עצמם כדברים. ומכורח שאין בכלל דברים, הרי הדברים כאן בעולם הינם דברים ככל שיכול להיות דברים. הנם מלאי תודעה גסה ונפרדת, מרובבת בכתמי שגרה, כתמים של קיץ וחורף, מלוכלכת בצואה של סתם, בהצצה קרובה מדי, חסרה את איון המרחק. ומכאן, שאותם דברים שאינם דברים כלל כי אין בכלל דברים, הרי הם דברים מאוד מאוד.
והעיניים הטובות המצועפות, ממשיכות לספר סיפור רחוק, אך אינן אומרות דבר. כי אין דבר בעולמן של העיניים, ואם הוא ישנו, הרי הוא דבר דִּבְרִי מאוד, והוא אינו ניתן סתם כך להיות דבר, אלא הוא בבחינת שאינו דבר. ועל כן אותם דברים שאינם יכולים להיות דבר, הם הדברים שהם דברים במאוד מאוד.
ולא כל דבר יכול להיות דבר, אך מיהו אותו דבר שיש להיות כמוהו? האם בכלל יש לשאוף להיות דבר? מול עיניים מצועפות בניחוח עוגת שמרים אין צורך בתשובות.
זו המציאות בעידן החורף הארוך והבלתי-נגמר. מציאות של דברים ספק-דברים ואינם דברים שהִנָּם דברים במאוד מאוד. מציאות שאינה ומציאות שישנה.
עַרְפְּלֵי טֹהַר.
אני לא מנוי לעיתון. לאף עיתון שיהיה. אני לרוב גם לא גולש באתרי החדשות השונים. הם משעממים אותי, הם מזכירים לי את החדשות שהיו לפני שנה, לפני שנתיים ולפני כל השנים שזכיתי לחוות.
היום הביאו אלי עיתון לבית, ל"עיתון" הזה קוראים "יתד נאמן", והוא מתיימר לבטא את דעתם המקורית של גדולי ישראל האמיתיים מהזרם היחידי האמיתי אותו יש לייצג באמת.
רק שאלה אחת עלתה לי בעקבות עשרות העמודים שהיו מוקדשים כולם – למעט שניים או שלושה מהם – להגנה על חובת ההצבעה לג' ולמלחמה נזעמת בגדולי ישראל אמיתיים אחרים שאמרו להצביע לג' גנרית אחרת.
הלהט המשיחי הזה, האקסטזה המופרעת, הלכלוך האינסופי שמצטבר מתחת לבניין בו אני גר לעת עתה, הצעירים המוסתים ממטה "עץ" שבבניין מאחורי ביתי, אלה שפוצעים כל הליל את האספלט בפתקי הצבעה משולהבים. איפה כל אלה נעלמים כשמדובר בהנחת תפילין, בשעטנז, בחיוך לבן הזוג או לשכן, באהבת ה', בלהיות בשמחה תמיד?
למה "יתד נאמן" או "הפלס", "המודיע" או "המבשר", מעולם לא הקדישו את כל עמודי העיתון ואף הוסיפו עליהם עשרות עמודים אחרים כדי להלחם בלהט משיחי על הכנסת מחשבה פנימית יותר על החיים? למה הטרוף ה'תורתי האמיתי' הזה מעולם לא הודפס עבור כל מצווה אחרת, נגיד מצוות יישוב ארץ ישראל או מצוות כבוד אב ואם?
חשבתי שזה כל כך עצוב שתאוות הכוח והשליטה של האדם מעבירה אותו על דעת קונו, עד שהוא נאלץ להכפיש אותו בכך שהוא מספר כי מצווה גדולה מאת הבורא יתברך להתלהט ולהתאהב בפציעת אספלט בפתקי בחירות במשך חודש ימים. עצוב מאוד שהאדם מגדיר את תשוקותיו הגסות כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו, עד שהוא מסכסך כל החכמים ומערבם באסם הגללים הנורא הזה. ולא עוד, אלא שלא נחה דעתו והוא משפשף בגללים גם את הילדים והילדות, כאילו לא די להם בצואתם שלהם, כאילו לא די בתומתם הקדושה של הישרים הללו להפיס דעתו של הקדוש ברוך הוא.
ככה חשבתי. וחשבתי עוד, שאינני יכול לקבוע שהצדק עמי, כי אין אני מתיימר לדעת את הדעת האמיתית-אמיתית של התורה, אני רק משתדל לעשות צדק בכלים הדלים אשר לי.
אנשים קמים עכשיו, אבל מעולם לא היו כל כך ישנים כמו עכשיו.
ומתי אצליח אני לתת תנומה לעפעפי נפשי, מתי אוכל גם אני לקום, קימה שלאחר שינה. כולם קמים להצטרף ליום שבא עכשיו חדש ומוסתר יותר מאי-פעם, קמים לחמוס אותו בקימה שינתית זדונית, קמים לגזול את כל מה שחושבים שמגיע להם, אך שטף מים רבים לעולם לא יגיע אליהם, והיום חומק, מסתתר, יוצא כשמגיע הלילה ובאים אנשי סודו, אנשי הערות. ואז נפגש היום עם מאהביו, בהסתר, בהחבא. לאף אחד אסור לדעת על זה.
היום נשוי באופן רשמי לקמים אליו, לישנים בעבודה, בקיוסקים, בעמדות הטלמרקטינג, בקופות הרושמות, במושבי האוטובוס, בספסלי השטיבל, באחוריים המטונפות של האוטו-פח-הזבל, במושב השמאלי של האוטו-מטאטא, בחנות בדים עם חלון הראווה הסדוק, בעמדה לתרופות ללא מרשם בבית המרקחת. נשוי היום לכל אלה, נותן להם שארם, כסותם ועונתם. ולכשמגיע הלילה, אז יחגוג היום עם דודיו המצפים לבואו, אז ימצא שיחה אמיתית, דיבור אחד ער שלא שמע כל היום. אז ימצא ממתינים אליו ולא לחמסו ולעשקו. ולהם יגלה סודו.
הפיד שלי היה מלא היום בפוסטים קמוטי מצח מלאים בארשת חשיבות, דיונים ניאו-פלצניים על משמעותו של תשעה באב בדורנו ובכל הדורות כולם, יום אבל לאומי בזמן שאין גלות ושיש גלות, תחיה לאומית, תקומה, לייבוביץ, בודהה, סימפוזיונים מלאי חכמה שופעת על סולידריות ואהבת חינם אין כסף, למה בכלל יש את היום הזה, ולמה מוכרחים אותו וכל זה.
כל זה מרגיש כמו דקה אחרי השקיעה המבשרת את תחילת הצום, תחושת הקבס הזו שבאה ממעיים עמוסים במים, מיץ ענבים, קוביות אבטיח וביצה קשה נגועה באפר.
רק שתדעו לכם, חכמים ויודעי-כל, שיש אנשים, והם קיימים גם בדורנו – דור התקומה הלאומית והחכמה הנצחית, שכל ימיהם מצטערים בצער השכינה, ומעיהם חמרמרו מבכי מבלי שתהיה שם אף קובייה של אבטיח מהולה בביצה קשה לנחמם, וכל חייהם של האנשים הללו מכוונים למטרה זו, להקים שכינה מעפר ולאחד כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וכשהם צמים בשני וחמישי או בכל השבוע וגם כשהם אוכלים, לא ישותם היא זו שמכרכרת בראש, אלא צערה של כנסת ישראל נמצא שם וחונק את גרונם. אנשים מיוחדים כאלה, חסרי כל ישות – לאומית ופרטית כאחד, היו בכל הדורות וכל זמן שגלתה השכינה מעוני, והתקומה הלאומית כמו גם תחיית חכמת ישראל האמתית של דור התבונה שלנו מאוד משמחים אותם, אך עדיין לא מספרים על הדבר האמתי.
ובנימה משיחית יותר, לאחר שכלו כל הסיבות החיצוניות יותר לקינה הלאומית, הצרות, גלות העם מארצו, הרדיפות, הפוגרומים, מסעי הצלב ואנוסי משהד, הגיע הברור למקום העמוק יותר, מקום מופשט וזך, מקומה של השכינה בתודעה, מקום הישות שלי לעומת עניינו של הקדוש ברוך הוא בעולם. וזה גם עניין הברור בדור האחרון, שהוא הברור הפנימי ביותר.
וכשידע העם הזה בידיעה ברורה שגם אם ישב תחת גפנו ותאנתו, נפוח מאבטיחים שנלקטו באין רודף, עשיר מכסף וזהב המתגולל ברחובות, כל עוד לא תבוא המנוחה לשכינה הקדושה, עדיין לא מילא יום האבל הלאומי שלנו את תפקידו.
הפסיקו כבר לעסוק בעצמכם, בחכמתכם, בשמחתכם ובאבלכם, עשו עצמכם כלי לגילוי מלכותו, ותהיה לכם הישועה.
יש לי כמיהה גדולה. כמיהה לשוב אל מה שאף פעם לא היה לי, לחיות בתום ובאושר עד יום מותי.
אני רוצה להיות כמותם. כמו הָהֵם, הפשוטים, הצדיקים. אני רוצה להרגיש את מה שהבטיחו לי שאני אמור להרגיש. לחוות בפשטות חסרת-מעצורים את הדבר הנפלא הזה, את עץ החיים. להיות חלק בלתי נפרד, להיות אני של הם, לא אני של אני.
גם אני רוצה לכסות את מוחם של ילדיי בקפוטה מגיל שלוש עד שלא יהיה להם בחיים את מכאוב הבחירה. גם אני רוצה להיות כמו אלה שמגיעים לטיש ואוכלים שיריים בדיוק בתנוחה הנכונה, אלה ששרים עם כולם את אותו שיר באותה הרגשה. גם אני רוצה להיות מאלה שיש להם פרנסה כשהם דוחפים לקבל את השווארצע ברויט, והם תמיד עדינים יותר ממני ועושים חיינדליך, והם שואלים את עצמם שאלות מהותיות כמו: עם מי הרבי נסע למירון, ומה הוא דיבר בפגישה עם הרב שטיינמן.
והבגדים המעיקים האלה נעשים להם כעטרת לראשם, והם מוצאים גימטריאות על שטריימל וטעמים על ראזשוואלקע ושמירות גדולות.
והכל טוב להם, נהיה להם רע רק כשהם רואים אותי, אחד כזה שלמד את הליקוטי מוהר"ן והתניא שתמיד היה בארון הסגור בבית-מדרש כי צריך להיות אבל לא לומדים.
והם גם שואלים את עצמם מה לעשות כדי שהילדים יישארו חרדים. והם רוקדים ככה עם רגל אחת נשארת במקום וקצת מתרוממת, ורגל אחת זזה קדימה לסירוגין, הראש מתכופף.
וטוב להם כשהם צוחקים מהגראמען של הפורים רב שמשמח את הרבי ומדבר דברי כיבושין על סכנות הכלים הטמאים.
והם בחיים לא חשבו כמוני איזה דג לעשות לשבת, והם גם לא יודעים מה זה חריימה או סושי.
והמקרר שלהם הוא ישר, לא הפוך כמו שלי. ויש להם רק חמישה תבלינים ולא חמישים.
והם אף פעם לא לבשו את הווסטל שלהם בשביל אירוע כדי שיהיה מתאים ללוק של הנשפן, אלא בגלל שזה מער חסידיש.
והם אף פעם לא קנו חליפה שחורה חלקה בגלל שהניגוד לבלונד שלהם יוצר קונטרסט מהמם.
והם צוחקים במבוכה כשהמשפיע אומר 'כמו שאומרים היום, תחליף ת'דיסקט'.
והם שונאים את לפיד וחושבים שהוא שונא אותם, ו'בכלל, יש טענות שאמא שלו גויה'.
ואיכפת להם כשהסיעה המרכזית לוקחת לה עוד נציג במקום שלומי אמונים.
והם קוראים המבשר ומאמינים שלמוטי גולדמן קוראים שלום יצחקי והוא מדבר עם גורמים בטחוניים 'איתם שוחחנו', והם לא יודעים שהוא קורא את זה בטמקא.
ויש להם ילד שיודע לנגן והוא קצת שובב, לא כל כך שקוע בלימוד, ויש לו נגן והוא כל הזמן מקפיץ את הלאפעס שלו על האורגנית כמו מאיר אדלר,
וכשאתה נכנס לישיבה שלו יש ריח כזה באוויר, של ארוחות, חנק, וזיעה דבוקה במשקופים.
והבן שלהם לומד בחיידער אצל שרייבער
והם בחיים לא מתלבטים איזה חליפה לקנות, ויש להם שלייקעס לבנים במקום חגורה.
ובמקווה הם טובלים, לא חושבים מחשבות.
והם לא מצחצחים את הנעליים של יום חול, רק את הפערטיל שיך.
וכשהם נהיים יותר איידל הם קונים משקפי זהב עם פס שחור למעלה ומסתכלים עליך בעיניים חומות.
והם בחיים לא קנו גבינת עזים.
והם גם לא עושים בורגול. הבורגול הכי טוב שהם מכירים זה פערפיל.
והם מנמיכים את הקול כשהם אומרים אינטרנט וטלוויזיה.
והם אומרים על האישה שלהם שטוב או רעבעצין תוך כדי שהם מרכינים מעט את ראשם ומסובבים אותו לצד.
והם בכלל לא אני, וזה כואב רק לי, ולא להם.
פאות. שבילים רחבים של מסרק שחור שנמצא תמיד בבוזעם. נתיבים שמנוניים עטופים בחמאת ברק עמום במרקם של פורמייקה.
פאות קרשיות בסיבובים רחבים מדויקים. פיגומים ניצבים בשני צדעי הראש, מכסים את הרקות ומשאירים רווח דק עד פאות העיניים, שלא יכו פאות הראש בפאות העיניים וייווצרו כלים.
רקות עצובות שלא ראו אור שמש מימיהן מפלבלות מאחורי מסך הפורמייקה, עִוורות מברק ופצועות מברזלי פיגומי קרשי הפאות.
ובתווך בבואות עיניים, חוטם ופה. צלליות קלושות של עיניים מרצדות לכל כיוון, חוטם החושף לרווחה נחיריים משחרות לטרף, ופה מתוח תמיד בארשת של שבת אחרי החמין.
הרוח מזמן עזבה את תופת בבואות החושים הניצבת בין פיגומי קרשים של פאות מפורזלות. הלכה לתור לה משכן מביך פחות. נותרו כל הבבואות והפיגומים אחוזים זה בזה כנמלים המשתרגות על גווייתו של תיקן. רק ריצודי פזילת העיניים עוד מבליחים בבית־הקברות. בוכים את בכי אדונם שהותירם לאנחות, השאירם לפלבל בגוף מת, אכול מחֶמְאַת ברזל חמוצה־מבריקה.
שכח מהכל, זכור רק את שהיה ולא את שניסה להיות. לא ראית מעולם, שכן לא היו דברים מעולם.
לא הלכת על חבל מתוח על פני תהום רובצת תחת, שהתהום איננה אלא בתהום ולא מחוצה לה. ואין אף אחד יכול לראות התהום אלא אתה, וכל ראייתך כדי שתבין שאין תהום כלל. ואין אלה יכולים לראות בך כלום, ומשראו, שוב אין מנוחתם שלמה, שגם הם מתחילים לראות התהום, ואין באפשרותם לומר שאינה קיימת, כי הם התהום. וכך מתייסרים עד שנופלים לתהום עמוקה אף יותר ואז שוב אינם רואים התהום, או שעולים למקום החבל ומבטלים התהום מעיקרה עד שלא ראו מעולם תהום.
ואל תיירא עצמך מן הפנים, שאין אלו אלא פניך שלך, ובחלק הטוב שבהן הרי הן בחזקת כַּשְרות, ובחלק שאינו מעולה הרי הוא איננו, ואין כוונתו אלא להתחפש בפניך ולהראות לך פנים שתחשוב שיש פנים.
ואל תשים אל ליבך לא הצער ולא הבכי ולא הקלות המעושה ולא הדמעות החנוקות בגרון ולא הרִיק ולא המְלֵאוּת, שכל אלו טבעם למָשְכְך אליך, ובאו תחת זה למשכך מחוץ אליך שתֵּעָשֶה הֵם, במקום שיעמדו תחת ידך.
ולא יבוא אדם ויצחק לך, שאין אתה נותן מקום לצחוקו. ואף לצחוקך אל תתן מקום אלא בשעת צורך גדול.
ולא יהא הכל אלא כמבטש ולא כבועט, ולא ככועס אלא כטוען כה וכה, ולא כמצליף אלא כמהנהן.
ויהא הכל נחת רוח.
ותחשוב בָּזֶה ולא בשעבר ובבא.
והיה מרכבה לציורים המציירים בך, כדף חלק וכמסך מגע.
וסתום ופתח, חתום ופתוק, והפוך בה כל הימים, ואולי ואולי.
היכל הגוונים 