1. צלם של מעז'יבוז'

הוא צובט, הזיכרון, בכל פעם מחדש. מעז'יבוז'. שבועות תשע"ג.

היו שם מאמינים רבים, בהם חברים קרובים שלי. היו שם חסידים ופורקי עול שמתערבבים יחד במין אהבה יהודית שמגלים את קיומה רק כשנמצאים במעז'יבוז'. כולם באים לתפוס משהו, אבל לא כולם יודעים מה הם באים לתפוס. מעז'יבוז' היא בסך הכל ייצוג של משהו בפנים, מין צלם מגושם של הדבר האמיתי שרק האדם יכול לדעת מה הוא באמת.

היו שם אוקראינים חסונים שהסיעו אותנו לילות שלמים עבור כמה דולרים עלובים, והם תמיד שתקו. בלי להתלונן, בלי לקלל (רק לפעמים כשלא רואים), במין גבורה אוקראינית כזאת, לסבול בשקט. ויטאלי היה האלכסיי שלנו. מין בעלגוּלֶה בוק כזה, שכמה שניסיתי לרחם עליו הוא לא אפשר לי לעשות זאת. הוא הביט על החסידים הנרגשים ולא היתה אף שאלה בעיניו. חיפשתי משהו של סקרנות בפניו הסמוקות, ביקשתי את רוחו, רוח האדם, אבל היתה שם רק האדישות הזאת, אדישות של יצור שאבותיו הקדמונים חדלו מלהתייאש.

היו גם שלושה ימים של התעלות. המון שירה ואוכל. חסידים אמריקאים ששרו בהתלהבות ניגונים איומים, עיניים חלולות של נערים שרק הבעל שם טוב מכיל את גודל הריק של נשמתם, כמה יהודים שברחו כל הזמן אל הפינות, אבל ניחוח מגרה של צניעות הוא שהסגיר אותם.

ככה זה עם הויכע זאכן

היה גם את המאקאווער. איש ירא שמים שאחריו נשרכים כמה חסידים גרומי פנים, בעלי עיניים שגם אם הן כחולות, הן תמיד יראו בעיניך שחורות ועצובות, כאילו היו ציור של איזידור קאופמן. גופים שתמיד מתנועעים בכפיפות, שוקיים צפודות מרובבות בגרביים שחורים, וצוואר שיורד לו מתחת לכתפיים. קפוטות משי ענקיות ומקומטות, וגארטל ארוך שחונק את הקפוטה, מצמיד אותה בכוח אל הגוף הרזה. הויכע זאכן. ככה הם היו עונים לי אם רק הייתי מעז לשאול אותם על מה שהם עשו. אבל לא העזתי. כי הם היו כאלה קדושים ובתוליים ופחדתי מהעיניים השחורות האלו שהיו מביטות עלי ביידיש. ככה זה עם הויכע זאכן.

תמיד יש להם מה לעשות, למאקאווער ולאנשיו עם הפנים התמהות. הם עסוקים תמיד. הולכים בחיפזון. רק בשבת אחרי התפילה, אז יש מנהג ללכת במתינות ולדבר, מה שנקרא סוד שיח חסידים, אז הם הולכים לאט, בצעדים מיוחדים כאלה. אבל גם אז יש משהו של חיפזון באיטיות שלהם. כאילו הם נחפזים להיות איטיים, כי כך הוא המנהג. תמיד הם יודעים מה צריך לעשות ברגע המסוים בו הם נמצאים. תמיד יש איזה מלמול, תפילה, מנהג, מסורת, הלכה, מצווה או מחשבה שאפשר לפספס. והם לחוצים. נערווין קוראים לזה ביידיש. אני מסתכל עליהם ואני מתעצבן, אבל יש לי נערווין שאני חייב להמשיך להסתכל עליהם. אני רוצה לרגע להיות שם במקומם, לעשות כל הזמן את מה שיהיה לי לעשות כשאצטרך לעשות כל הזמן. ואני מתעצבן אבל לא יכול להפסיק לרצות להיות שם במקומם.

אבל הם לא מרגישים את הנערווין. הם לא יכולים בלעדי הדברים שצריך לעשות. אם לא ייוותר דבר לעשות הם יהיו נבוכים מאוד. הם ימוללו משהו בקצות האצבעות הלבנות שלהם ויחכו למשמעות. בטח יש להם גן עדן מלא במטלות עתירות פרטים מסובכים, ויש בו את כל המנהגים החסידיים המענגים שקיימים ביקום, ותמיד יש שם דברים שלא עושים ושכן עושים, שעושים לפני ושעושים אחרי, והם לעולם לא נגמרים. בגן עדן הזה ידונו אותי לשנים עשר החודשים של הרשעים בגיהנום. אני אשב שם שקוע במחשבות הלא נגמרות שלי, אסתכל בלי יכולת להפסיק על כל הגארטלעך העסוקים. הם ירטטו בעונג העשייה, ואני ארטוט בתסכול ההסתכלות. הם לא יוכלו להפסיק מחמת העונג, ואני לא אוכל להפסיק מחמת הכישוף. בעצם, זה לא משהו שיהיה בעתיד. זה קורה עכשיו, במעז'יבוז', כל הגן עדן-גיהנום הזה.

חיים שׁוֹלֶם דייטש

חיים שׁוֹלֶם דייטש, המשפיע החב"די עם החיוך הנצחי, מרכז סביבו חבורה גדולה המורכבת מחבדניקים, חסידים, ועשיר אחד שמאפשר לכל העסק הזה לעבוד כמו שצריך. חיים שׁוֹלֶם הוא איש צנוע ותם. תמיד הוא מיושב בדעתו, ולעולם הוא אינו נחפז לשום מקום. מין שמחה רחבה יש לו שמאיימת להכנס לעולמם של המאקאווערס. הם מצידם ממהרים לדחוק אותה לצד ולעשות איזה דבר מה שישאיר אותם על קרקע יציבה.

החבורה מתנהלת במתינות ולא מתאמצת להצטנע יתר על המידה. כולם רוצים להיות חלק מהחבורה של חיים שׁוֹלֶם. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ובמה הוא מאמין, וההתוועדויות הארוכות הן כל מה שהנשמה החסידית צריכה. כשחיים שׁוֹלֶם פורס את הכל על השולחן, זה נראה קרוב יותר מאי פעם, הדבר הזה שכולם מחפשים. כשהמאקאווערס מבחינים בכך, הם נעשים נבוכים. הם לא מורגלים בכך שזה נמצא כאן ועכשיו. כאן ועכשיו זה רק מה שעושים כי הכל יכול להתהפך בכל רגע. אין לדעת מתי הדברים ישתנו. יש דברים שאנחנו לא מבינים בהם, וכל השפע והאור שהספרים הקדושים מדברים בהם זה הכי הויכע זאכן שקיים. הם מצטנפים בקפוטות הרחבות שלהם ומזכירים לעצמם כי לא לעולם חוסן. חיים שׁוֹלֶם לא נראה מאויים מאלוקי מאקאווא, כל עוד הוא אינו האינסוף בעצמותו ממש.

הפעטער

וגם הפעטער מגיע. אמריקאי בעל זקן לבן וכרס לא מבוטלת, שצחוק רוקד על משקפיו העגולים. לפעטער, בדיוק כמו למאקאווער, יש אנשים. בשונה מכפופי הגו של המעקעווער, חבורת הצעירים שמקיפה את הפעטער היא עגלגלה ורועשת. הם תמיד הולכים במרכז השביל בקבוצות ענקיות, צוחקים צחוק מתגלגל מדי, וזמנם אף פעם אינו קצר. לסיגריות שלהם יש ריח של עצב, כמו ריח של מישהו שדיבר הרבה מדי, כמו זיעה של אחרי טיסה של שתים עשרה שעות.

בסעודות הארוכות הם שרים בקולניות, מתגודדים בקבוצות גדולות. ידיים בטוחות מחבקות כתפיים. צעיפים ממותגים. משקפיים. זקנים מעוצבים. שפתיים משורבבות בחדות. יִיצי מרוקן כוס וויסקי. מעביר לשרולי את הג'וינט. טריפים מסתובבים בין הקפוטות הגזורות. בצד הוא בוכה, הבחור עם הכרס הנוזלת והבדיחות באנגלית יידית. הפעטער מניח עליו יד עם אצבעות קצרות, מרגיעות. מקשיב לו בלי לומר מילה.

בשולחן של חיים שׁוֹלֶם דייטש מתנהל דיון בחסידות. מימינו של חיים שׁוֹלֶם יושב הגביר, משמאלו יושב בחור מישראל עם עיניים מרצדות, משה קוראים לו. חיים שׁוֹלֶם מדבר בביטחון, משה מתקיף בהתרסה. משה זקוק לחיים שׁוֹלֶם שידבר בביטחון, וחיים שׁוֹלֶם זקוק למשה שיתריס. אין התוועדות של חיים שׁוֹלֶם בלי משה שיתריס. בשולחן יושבים רבנים חבדניקים שזקנם כבר מלבין, והם אומרים את דעתם תוך שהם מוזגים עוד וודקה לכוס.

אלהא דיוילי עננו

ליד הכיור מספר לי יוילי את סיפור החיים שלו. משפחה חסידית מבאבוב. אבא הוא איש מכובד. א שיינע ייד. יש לו כסף וחדר עבודה עם ספריה תורנית ענקית ממהגוני. הוא אוצר בלום של מנהגים, והוא מכיר אלפי ווארטים וסיפורי צדיקים נדירים. לאבא של יוילי יש פנים חשובות, והוא מקבל כל יום בספרייה את השנוררים מארץ ישראל. בין שש לשמונה בערב הוא יושב ליד המכתבה, ערמת ספרים מונחת על השולחן, שלושה מהם פתוחים, והוא רכון על צרור דפים כתובים בצפיפות, מחזיק בידו הימנית עט מוזהבת.

בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת, נראה אבא של יוילי כמו מלך באבובי. הוא צועד בצעדים מתונים ברחובות של בורו פארק, עשרת בניו הנשואים מקיפים אותו מכל הצדדים, ואז היא שעתו היפה ביותר של אבא של יוילי. על ראשו מונח המלכות'דיגע שטריימל משער קנדי, את גופו הרחב מכסה הקפוטה המבריקה שמעליה ראזשוואלקע, וגרביים לבנים מסנוורים את הרחוב. עשרת בניו של אבא של יוילי משתדלים להפתיע אותו עם סיפור צדיקים שעוד לא שמע, אבל כמעט תמיד הם לא מצליחים.

יוילי שונא את אבא שלו. הוא לא חוזר איתו בשבת מהתפילה, והוא גם לא רוצה ללכת לתפילה בבית הכנסת. הוא מתעב ווארטים על פרשת השבוע, והוא גם אף פעם לא יודע איזו פרשה קראו בבית הכנסת השבוע. הוא כופר באלוהים של אבא שלו, והוא לא מכיר אלוקים סביר יותר. על הבעל שם טוב הוא לא רצה לשמוע, שם שהציף בו ריחות כבדים של מהגוני, צ'קים, ועט מוזהבת אחת המרפרפת מעל צרור דפים איום.

אל הבעל שם טוב הגיע יוילי רק אחרי שהכיר את הפעטער. זה היה לאחר שאבא שלו זרק אותו מהבית כשהוא תפס אותו בשבת עם האייפון. כשיוילי נפגש עם הפעטער הוא כבר היה בלי כיפה, ודת עשתה לו רק גזים בבטן. מאז קרו דברים שגרמו ליוילי לחזור לשמירת מצוות ברמה כזו או אחרת. יש לו אלוקים כלשהו, מישהו שתפקידו לעשות את החיים יפים יותר. הוא תמיד אוהב וסולח, וגם כשהוא כועס הוא בעצם לא מתכוון. יוילי לא מחפש אמיתות מוחלטות שיפסקו לו בשאלות קיומיות, הוא עוסק בעיקר בשרידה מתמשכת. מאז הפעטער, הבעל שם טוב הוא הכל בשביל יוילי. הוא כל מה שהיה יכול להיות טוב בחיים אלמלא הדברים הרעים. הוא מכיל את הקשיים, אוהב את כל היוילים והייצים והשרולים גם אם הם לא יודעים את פרשת השבוע, הוא נמצא במרתפים האפלים של הנפש ומשתתף בכל החטאים האומללים. הבעל שם טוב של יוילי הוא החרטה שלו, הוא הרצון שלו לשלמות, הוא האהבה שנחסכה ממנו, התשוקה שנעלמה ממנו.

יוילי עוזב אותי, משתחל אל טבעת הזרועות והכתפיים הנעה מצד לצד. הוא נעלם מהעיניים שלי. פתאום כולם נראים דומים כל כך. הפעטער מנצח על המקהלה, צחוקו מעיר את הבחור עם הכרס הנוזלת שנרדם שם בפינה. והשירה רודפת את הדבר העצוב הזה בפנים עד שהוא נאלץ לברוח למרתפים הכי חשוכים. רק בהם משהו נעצר ונרגע.

אחרי הסעודה הולכים החבר'ה של הפעטער אל הציון של הבעל שם טוב. הם מצטופפים בין הקברים ושרים שעות ארוכות. יוילי בוכה על הציון. הפנים של כולם משתנות, משהו מתרכך בשרירים הקפוצים. לא יודע איך לקרוא למה שקורה להם על הפנים. אולי זו תמימות, אולי שלמות. אולי שלמות של חיפוש אחר שלמות.
כל שנה בוכים הנערים על הקבר של הבעל שם טוב אחרי הסעודות. כל שנה הם שרים שעות ארוכות וכואבים את כאב החטאים. כל שנה הם מתחרטים, מתחננים, צועקים ואוהבים. כל שנה פניהם משתנות ומשהו חדש ונשגב עולה עליהן.

אני מנסה להיות חלק מהם לרגע אחד. לבכות על הציון בלי פקפוק, לשיר שירים של קרליבך ולטהר את נשמתי שמביטה בעולם בתימהון מתמשך. הקול שיוצא מגרוני רווי האלכוהול, סדוק. התנועות שלי מאולצות. אני מנסה לטעום מגן העדן שלהם, אבל זו כף הקלע שלי.

בגן העדן של מאקאווא

אינני יודע מה עושים כשעומדים על קבר דומם. החסידים הרזים מתנועעים עם ספר תהילים קטן, וניכר כי הוא מהווה מקור השראה עבור העיניים המצועפות שלהם. אני מנסה לצוד לי ספר תהילים קטן בתוך הדוחק ומתחיל להתפלל את הפסוקים. תהילים הוא ספר יפה, מלא במשמעויות. הוא מתאר דברים שקל כל כך להזדהות איתם. דוד הוא מלך של החוטאים. הוא מספר על הדברים הכי אפלים שקורים שם למטה, גם על האמונה המיוחדת שיש רק למי שאין לו עיניים שחורות.
אתה חטאת? אני שואל את החסיד הגבוה שמתנדנד ליד הארון. וואס? הוא שואל אותי. מזל שהוא לא שמע. הוא לא נראה אחד שחוטא, אבל הוא מתנהג כמו אחד שבכל רגע יבואו הרָעים ויתפסו אותו.

מה הוא מבין בתהילים? אולי את מה שיוילי מבין, יוילי שלא יודע עברית וסתם קורא בספר הזה בלי להבין חצי מהמילים. אולי הוא מבין את מה שהלא חוטאים מבינים. כי גם לאלה שלא חוטאים יש מקומות אפלים. המקום של הלא חוטאים שלהם הוא המקום האפל. הם מפחדים פחד איום מהמקום הזה, אולי בגלל זה הם משכנעים את עצמם שהם הולכים לחטוא, כדי לא להרגיש יותר את המקום האפל של הלא חוטא.

מעז'יבוז' היא משהו גדול כל כך. כך לפחות נראה מאוסף היצורים המבקשים לתפוס אותה. לכולם יש פינה גדולה ונשגבת להאחז בה. לכולם יש משהו בפנים שאפשר לפסל ממנו את המעז'יבוז' שלהם. ואני רק מביט על כל זה ומחפש את המעז'יבוז' שלי, זו שתתן לי את מה שהיא נותנת ליוילי, לחברים שלי, לחסידים של המאקאווער ולחיים שׁוֹלֶם. הם מתעלים כאן, כל אחד בדרכו. משהו בנשמתם מתבהר, שלמות מיוחלת עוד מעט כבר כאן. שלמות. הו, שלמות. שלמות וטהרה, דברים חשובים מאוד במעז'יבוז'. גם יוילי רוצה טהרה, בדיוק כמו של המאקאווער. לעולם הן לא נוגעות אחת בשניה, הטהרה של המאקאווער והטהרה של יוילי. אבל הן נראות באותה צורה, נחשקות באותה מידה, חמקמקות כמו הטריפים שזזים בין הבעקיטשעס.

אני לא ברור עם עניין השלמות שלי. אינני יודע אם יש לי כזאת, אם אני צריך לשאוף שתהיה לי כזאת, אם לעולם לא תהיה לי. אולי אני בעצם שלם כמו המאקאווער שחושב שהוא צריך שלמות ולמעשה היא כבר אצלו, שמורה עמוק מתחת לגארטל ההדוק. אולי שלמות זה כשרוצים שלמות אבל בעצם היא כבר ישנה. אולי אין בכלל שלמות, אולי לכל אחד יש את השלמות שלו ויכול להיות שאלו דברים סותרים מאוד. ייתכן גם שהכל נכון והכל לא נכון.

למה נסעתי, אני שואל את עצמי. את השאלות האלו יש לברר בפנים ולא באוקראינה. אולי טוב יותר לנסוע, אני אומר לעצמי. אתה מנקה את הנפש, מייחד את עצמך למטרה רוחנית, מיטהר, מתכונן. אבל במה הבעל שם טוב יכול לעזור לי במה שאלוקים לא עזר. אלוקים עוזר לך, זה אתה שמתאמץ לא להיות שם. הבעל שם טוב שאני יכול לתפוס הוא הבעל שם טוב כפי שהוא מיוצג אצלי. כלומר הוא משהו שנמצא בתוכי, גם בלי לנסוע אליו. מיהו הבעל שם טוב שלי?

יש כל כך הרבה שאלות ביקום שלי, שעד שאפתור אותן כבר אגיע לגן העדן של מאקאווא, שם יפתרו לי את הכל בפתרונות איומים. יתגלה אלי בעל שם טוב בלתי נסבל שעוסק ללא הרף במנהגים עמוסים בפרטים. הוא ישפד את הבעל שם טוב של יוילי בעיניים שחורות, וזה ירגיז אותי עד כדי שאחזיק בגארטל שלו בתקווה שאעשה חלק מהדבר הזה וזה יתחיל לענג אותי, כפי שזה מענג את כל החסידים הכפופים הנחפזים פה ללא הפסקה. להחזיק בגארטל של הבעל שם טוב של מאקאווא, זה עונש ראוי בהחלט למי שלבעל שם טוב שלו כלל אין גארטל. האם לאחר שנים עשר החודשים במאקאווא יש בעל שם טוב אחר שמחכה בגן העדן שלי? אולי בכלל אזדכך כל כך עד שאהיה מאקאווער בעצמי. אולי זה אותו בעל שם טוב רק שאיתי הוא ייפגש כשהוא מסובב את הגארטל שלו על הראש כמו בנדנה. אין לדעת.