פאות. שבילים רחבים של מסרק שחור שנמצא תמיד בבוזעם. נתיבים שמנוניים עטופים בחמאת ברק עמום במרקם של פורמייקה.

פאות קרשיות בסיבובים רחבים מדויקים. פיגומים ניצבים בשני צדעי הראש, מכסים את הרקות ומשאירים רווח דק עד פאות העיניים, שלא יכו פאות הראש בפאות העיניים וייווצרו כלים.

רקות עצובות שלא ראו אור שמש מימיהן מפלבלות מאחורי מסך הפורמייקה, עִוורות מברק ופצועות מברזלי פיגומי קרשי הפאות.

ובתווך בבואות עיניים, חוטם ופה. צלליות קלושות של עיניים מרצדות לכל כיוון, חוטם החושף לרווחה נחיריים משחרות לטרף, ופה מתוח תמיד בארשת של שבת אחרי החמין.

הרוח מזמן עזבה את תופת בבואות החושים הניצבת בין פיגומי קרשים של פאות מפורזלות. הלכה לתור לה משכן מביך פחות. נותרו כל הבבואות והפיגומים אחוזים זה בזה כנמלים המשתרגות על גווייתו של תיקן. רק ריצודי פזילת העיניים עוד מבליחים בבית־הקברות. בוכים את בכי אדונם שהותירם לאנחות, השאירם לפלבל בגוף מת, אכול מחֶמְאַת ברזל חמוצה־מבריקה.

 

נשמות הומות מאחורי תריסים עבים של מילים. סודות שלא יבואו לעולם, עתידים להזדייף בעליזות בפה מלא, והם נותרו בבתוליהם.
חותם בתוך חותם פוקק על בכי הנשמות, ופרכוסיהן יֵרָאוּ רק בהעוויות כד הקבורה הלבוש במחלצות טווסיות של מילים.
משתוקקות לצאת ולבוא, לנגוע, להשיב הכל להיכן שהיה טרם ככלות הטרם. בוכות הנשמות ובוכים הגופים, דמעה יצאה לחוץ, ובאישונה משתקפות הדמויות ומזדווגות, ונולדה האמת. הרפו הנשמות מהֶמְיָתָם, ובאה מנוחה לַיְגֵעוֹת.
שכבו הנשמות לישון, עלו עליה שנצרכה להם, סיפרו זו עם זו, עשו מה שעשו, עד שהגיעה שעתם לרדת.
משנזכרו בעונג הזיווג פנו לרדת, משנכנסו לדרכם שאין ממנה חזרה זכרו את כל המעשה שנשכח מהם ואת הצער הגדול שהיה כשביקשו לפגוש ולצאת. ובכו בכיה גדולה ונוראה, שלא יכלו לחזור למקום שהיו, עד ששמעו הנשמות למטה והתנענעו מעוצם הצער, והתנענעו כדי הקבורה הלבושים במחלצות טווסיות של מילים, וירדה הדמעה, ובאישונה נשתקפו הדמויות ונזדווגו, והיו כל העולמות משתקפים באישונים ומלאה הארץ דעה.
עד ששכבו שוב הנשמות לישון.

 

נעשינו פגרים.

מתים, מעלים סירחון גופות מצחין, מלאים ברימות הספק האוכלות בביטחון חסר פקפוקים את גופותינו.

תחת אברים מתים הושמו פרוטזות, כואבות, מייסרות, בלתי תואמות למראה. פרוטזות הרעל, מזינות בפרוטזיוּת את שנותר, מאביסות את החי במזון המתים.

דממת מוות שרתה על הכל, רק רעש לסתות הרימות נשמע באוויר הדחוס מריח. ומה שנותר מהכל, הוא רעש הגופות המתות, מתפצחות בלסתות קטנות של רימות כל-יודעות הלועסות בשר בשיניים מסופקות.

ובמורד עוד מתגלגלות הפרוטזות.

הרגע הזה שיכול להיות הבא, ספק סובב סיפוק שממלא.
עזוב אותי לנפשי, הפחד מלאהוב, כי אולי נחדל לעשות זאת יותר. השלך אותי לשלוותי, החשש מגבול ומידה.
טומאה וטהרה משמשות בערבוביה, הופכות את הטענה לכתר. והכתר הפוך, או ישר, ומי ישים קץ למיצרי. רק אתה, או אני, או איך שלא נקרא לזה.
וספר התורה שבנפשי קורא לי לאהוב, להתפשט. ומי יודע אם אחר כל האהבה, אוכל עוד לאהוב באמת.
קרב אותי אלי, א-לוהי אמת, שאדע אהבת אמת שאין אחריה עוד אהבה. שתהיה שורש לכל הבאות אחריה, חכמות ונביאות ככל שתהיינה.
הבהר את שמי לְבָטַי, שיהיו ראויים לשם הַלֶבֶט, רק טרם לְחַש לי בשקט, מי הוא הַלֶבֶט המנדד שנותַי. ואַיֵּה יִמָצֵא לי ספק משובח מזה, שאמצא בו מזור לספק קודם, חיוור ושקרני.
האצל, ברא, יצור ועשה לי קנאות אמיתית של קנאים, מעוותת מחושך ומוטרפת מאור, ואז אצעק, ואהיה בטוח כמו שלא הייתי מעולם.
גלה לי את ספר התורה שלי, שיהיה בטוח בעצמו וכל יודע, ותן לי תפילות שמִחות, תפילות בהירות-מתלבטות-אמיתיות-מסופקות.
כפר לי על חטאים המתפרצים כברק, ועל חטאים המנקרים כגשם וכשלג, כשנים ילבינו.

וְעַל כּוּלָם, אֱלוֹהַּ סְפֵקוֹת, סְלַח לִי, מְחַל לִי, כַּפֶּר לִי.

יש לי חשק עז להיות בעלזער.
להיטמע בתוך קבוצת כדורגל חזקה ולצעוק גול או מזל טוב באותו זמן שאחרים צועקים ומאותה סיבה שהם עושים זאת. להשתייך, לחוש גאווה, להכיר את השפה, התרבות והניואנסים הכי קטנים של כל המעגלים בהם אני חי. להפסיק להסתבך, לתת לחברה לחשוב בשבילי, לצמצם את עשרת אלפי הבחירות שעומדות בפני בכל רגע, לתת לחברה הכל-כך בטוחה בעצמה והכל-יודעת לעשות את זה עבורי. להתלבש בדיוק כמו שכל אלפי החברים בקבוצה מתלבשים, אותה נעל וגרב, מכנסיים, חולצה, לבנים ומשקפיים.
אני רוצה להסתפר תמיד אפס ולא לחשוב בחיים על השער הדליל שלי, אני רוצה להעריץ את הרב'ה בפשטות והתלהבות, אני רוצה לרצות ללמוד את המארשים החדשים שהולחנו לכבוד החתונה של הבן של הרב הצדיק, אני רוצה לשיר עם מבטא חֵיכי דבשי יללי ללי לי. 
 אני רוצה להצביע בבחירות מה שהרב'ה אמר בהכרוזה בלי לחשוב למה בכלל אני חי במדינה כלשהי ולא על אי אלגורי או שאולי זה בעצמו האי הזה, אני רוצה לקיים חיי זוגיות פשוטים עם אשתי איתה אתחתן בגיל שמונה עשרה והיא בת שבע עשרה, אני רוצה לדעת איפה הנינים שלי יתחנכו, בעוז ובלי שום פקפוק, אני רוצה ללמוד בכוילל שנה ואחר כך למכור כיפות בחנות של טליתניה עם מוזיקה מתנגנת של לחיים הפקות.
אני רוצה לדבר יידיש עסיסית, אני רוצה שתהיה לי שפה משותפת עם השווער שלי שהוא מכיר אותי מאז שנולדתי שנה אחרי שאבא שלי התחתן בגיל שמונה עשרה, אני רוצה להגיד ווארט על פערפיל בליל שבת ולהאמין במה שאני אומר, אני רוצה לאכול לוקשן קוגל ולהאמין שאני עושה בזה משהו נאצל.
אני רוצה לאהוב את בגדי השבת שלי, אהבה שתגבר על החום של הראזשוואלקע ועל לחץ הבענדלעך של המכנסיים, אני רוצה להסיר את נעלי "אומן" שלי בבית הכנסת בטבעיות ולחכך את רגלי זו בזו בלי חשש, אני רוצה להיות מסוגל להכנס בשבת למקווה וגם לצאת ממנו בלי מקלחת. 
אני רוצה לשמוח כשנולד לרב'ה נכד ולרקוד מיוזע על הפארענצ'עס בטיש של הברית וגם לבוא שבת קודם לקריה בשביל השולם זוכער. אני רוצה לנסוע עם הרב'ה למסע הקוידש בקברי אבות ולשלם את הכסף שעולה הנסיעה בשמחה וגאווה מבלי שתעלה לי בחיים מחשבה על ניצול.
אני רוצה להיות ברור עם הערכים שלי ולא להתלבט בהם כל רגע מחדש ולחשוב אם יש כאלה בכלל בעולם. אני רוצה לגור כל החיים בערים שיש בהן בתי מדרש של בעלזא, אני רוצה להיות בטוח שאני עושה את הדבר הכי טוב בעולם שאני יכול לעשות, אני רוצה לחייך בתום כשאומרים לי א גוטע נאכט, אני רוצה לחגור גארטל מגולגל על מעיל שחור ולחוש משהו נעים מתפשט בלב כשאני רואה בעלזער נוסף ברחוב.
הוי, לו הייתי בעלזער.

מתוך כל הדרישות והחקירות, זה בא לי ככה בתחילת הבוקר. "כאיל תערוג" עם איזה ילד פלא חסידי ששמעתי ברדיו, העיף אותי באחת לסעודה שלישית ב"אש קודש" ברחוב רש"י בבני ברק, משהו כמו חצי שעה אחרי השקיעה, חצאי לחמניות יבשות, ריח של ספק דגים עומד באוויר, וחושך מבורך מכפיף את הצוואר, תולה מעל הכסאות, משתלשל מהרמקולים הקטנים הקבועים בתקרת הגבס.
אברכים חיוורים בגרביים לבנים וקפוטות מהוהות הדוקות בגארטליך רחבים שותים סודה בכוסות חד-פעמיות פשוטות, ותשוקה רטובה, בוסרית, בתולית, אולי תמימה, עוטפת את האולם, לופתת את גרונות האנשים, רוקדת בגרונם.
נערים פצועי פנים הולכים לכאן ולשם, לא מוצאים מנוחה לנפשם, תולים את עיניהם במשפיע שמדבר, בוכה, משלהב ומשולהב. מהדלת הפתוחה, מחכָּה לרעש מכוניות של מוצאי-שבת, מתענן קו אור עצל, עמום, מזדווג עם החושך, ואיננו.
אברך צנום נכנס מהדלת, נבלע בין השורות העמוסות בצעדי ריקוד מועטים, פניו מבויישות, מעצמו, מכולם, מהא-ל, ומהתודעה שלו, שפורצת בקריאות תענוג.
ואני נמצא שם גם כן, מביט בפנים שיודעות את אי-הידיעה של היודעים, מסתכל בתנועות, רואה את כל מה שהם עושים בלא-יודעין, ומשהו של געגוע זוחל בגרוני, חונק, וממאן להכיש בארס התענוג. והוא מטפטף בי באטיות מענה, כמו נזילה מתקרת הבית.
ואני יודע, שאם אני רואה את כל זה, לעולם אינני יכול להיות הם, ולעולם לא אוכל ללכת כך בביטחון לכאן ולשם, בידיעה שזהו חלקי המזומן לי מגן-עדן. ואני רואה אותם, והם אינם רואים אותי, וזה סוד שלוות-הייסורים שהם מתעלסים בה, שלעולם לא אוכל לגעת בה.
ואז שמעתי את המקהלה שמלווה את ילד הפלא, וראיתי את הפזילה בעיניים, והטמטום, וההעדר, והמוח החלול, וחשתי שאיני יכול לשאת את הראיה הזאת, כאילו תפסתי אותם רגע לאחר שחטאו, פניהם עוד שטופים, עיניהם מפולבלות.

הלכתי משם, נבלע ברעש המכוניות של מוצאי-שבת ושל כל השבוע, החודש והשנה, והנה חלום.

יום חמישי בלילה. עיר הקודש ירושלים, בין רחוב ברוכים בואכה סערט ויז'ניץ לרחמסטריווקא.

יושבים ללמוד בבית המדרש הישן אצל ר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן.

בפינה השמאלית מלהגים כמה מבטלני בית המדרש ביידיש במבטא מודגש של ארצות הברית. סמוך לכותל המזרח לומד אברך צנום עם פנים חיוורות, צמוקות.

על השולחנות חסרי הצורה מתגוללות כוסות זכוכית וקרטון, שיירי תה וקפה שחור, לפעמים גם ממחטת נייר משומשת, קמוטה.

אדם קדמון, אורות האוזן, ימין ושמאל, עד שיבולת הזקן. רווח גדול יש בין ימין ושמאל, כדי שלא יתחברו ויבטשו זה בזה וייווצרו כלים.

– "אפשר רק לשאול שאלה?", אני פונה לאברך אחד, תימני עם זקן צפוף ותום שפוך.

התימני, תמיר ונאה, פניו שחומות, מאירות בשלווה שלאחר יגע, כמו היה תמיד במנוחה שלאחר מלאכה קשה.

– "בוודאי". אומר לי האברך.

-"זה אומר שגם בעולם העשייה יש משמעות לרוחב פני האדם כתוצאה מהשתלשלות העולמות, לגבי האופי והכלים?"

התימני מרים עיניו, כמו מתחבר למעיין שנמצא אי-שם, אומר, מתון.

-"זו הלכה בא"ק. במקומות אחרים לא ראינו הלכה כזו."

-"בדרך כלל", עיניו השחורות פונות אל עיניי ועיני חברי, שותפי ללימוד, "בדרך כלל אדם פשוט לא זוכה להגיע לא"ק. אמנם יש כזה דבר", הוא מוסיף, כיודע על מה הוא שח. "אדם יכול להיות מרכבה לא"ק. למשל, בשעת עשיית המצוות, אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". הוא אומר ופונה לשקוע בספרו, פניו ממשיכות להאיר באותה שלווה שלאחר עמל, אולי עמל של הרבה פעמים להיות מרכבה לא"ק. אולי.

ממשיכים ללמוד. בקטע הבא מאוששים דבריו של ר' חיים ויטאל את דברי האברך בעל המעיל המרופט מרוב ישיבה.

ודבריו ממשיכים להישמע בתוכי, רצוא ושוב. בן אדם יכול להיות מרכבה לא"ק.

אולי היו אלה פניו שמהדהדות בי. הביטחון, ההיכרות שהפגין עם העובדות שהזכיר, ארשת הזיכרון הכמעט מוחשית שנראתה בעינו.

אני יוצא מבית המדרש לאווירה הצלול של שכונת עזרת-תורה, מותיר אחריי שותפה חדשה לכוסות הזכוכית והקרטון המתפרקדות על השולחנות המכוערים.

שני בחורי ישיבה עוברים מולי, משוחחים באנגלית קולנית, אחד מצית סיגריה, השני משליך  בתנועה של הרגל את זנב צעיפו לאחוריו.

"אדם יכול להיות מרכבה לא"ק". ממשיכות פניו של התימני. "למשל, בשעת עשיית המצוות".

-'אתה בקושי מרכבה לאדם תחתון', מתקפד משהו בתוכי.

התמונות עולות, צפות, תוך שאני יורד לכיוון בית המדרש הגדול של רחמסטריווקא. מעשים, רצונות, מחשבות, פיסות של עבר ישן וזקן.

בחצר של רחמסטריווקא משוחחים אברכים ובחורים מן הישיבה. חסידים. עיניים שחורות, פנים חיוורות ואורה של ירושלים. בצד דורכים על שיירי שיח שני אברכים צעירים שרק עכשיו צימחה פלומת שיער בסנטרם. אני שומע משהו על 'שוֹבְבִים'.

הם נראים שלמים, בטהרתם.

אני פוסע לאט, באי-רצון, לכיוון תחנת האוטובוס. "מרכבה לא"ק", לא מרפות ממני עיניו של האברך. "יש כזו מציאות", אומרות לי.

'אולי בשבילם', אומר לי משהו קשוח בתוכי, משהו מציאותי, למוד נסיון. 'אולי בשביל האברכים האלה שדיברו שם על 'שׁוֹבְבִים'. אתה לא שולט אפילו על הקומה הראשונה שלך, אתה רוצה לקפוץ גבוה.' הוא לועג לי.

ופניו של התימני, המוארות בשלווה שלאחר עמל, ניצבות מולי וקוראות לי, מעוררות בי געגוע סתום למשהו טמיר ונעלם.

רק קולו חסר הסבלנות של נהג האוטובוס לבני ברק הכבויה מעיר אותי לתוך עבר-הווה זקן ויגע, ללא מנוחה שלאחריו.

-"לנקב?" הוא שואל אותי.

-"אין צורך", אני אומר לו.

אין צורך, אני כבר מנוקב.