באמצע הלילה התנים החלו ליילל, אבל אנחנו, שגרים בבניין דירות במרכז בני ברק, לא יכולנו לשמוע אותם.
אני רוצה לנסוע מכאן, אמרתי לה. לנסוע מכאן רחוק־רחוק, הכי רחוק שאפשר. אולי לארצות הברית. אולי אנגליה, או הודו. אוקראינה היא גם אפשרות.
תיסע, היא אומרת לי. תיסע. סע לברוקלין, תעבוד חצי יום קשה באיזה המבורגר, ובערב תעשה מוזיקה עם חברים סטלנים. סע, זה יעשה לך טוב. אבל אני לא יכול לברוח לשום מקום, זה רודף אותי מבפנים, הורג אותי, משתלט עלי. ואין לי כסף, בכלל. אני רוצה לנגן, לברוח. אני כל הזמן אומר אני. את אוהבת אותי?
אני דואגת לך מאוד. סע לברוקלין.

התנים ייללו שוב, ושוב לא יכולנו לשמוע אותם.
לנו הותרו נהימת המזגן, ובכי התינוק המיוסר מהבניין שמעבר לכביש (תמיד אני רץ לבדוק אם זו יהל שמגרדת את ברכיה), וחנק הברונכיט של השכן המבוגר – גם הוא מהבניין שמעבר לכביש. עוד הותרו לנו נביחות המכוניות החונות ברחוב של האדמו"ר מביאלה־טאטי (שנקרא כך על שם מעשה שהיה), פצפוץ חריכת החביתה בבית הספרדים המשתכנזים שמחייכים אלינו בענוות חן של ליטאים ולא יודעים שאין לנו עסק עם ליטאים, ומנגינת השכן החסיד התמים, בנן של קדושים וקדושות, שמברך ביידיש רכה את ילדיו פעורי העיניים החומות ואת הרעבעצין שלו כשהוא מגיע לביתו אחרי הכוילל, וקול השכן הבעלזער שקם בחמש בבוקר להיות עוזר של עסקן רפואי, וחריקת הגרירות של פחי הזבל אל המשאית, באותה שעה בדיוק, והשיחות העסקניות של הפועלים.
כל זאת הותר לנו, אבל לא הותרו לנו יללת התנים, ולא המיית העצים המתנועעים ברוח, לא רחש הרמשים ביער, ולא הרעש האיום של הים שקורא לך לטבוע, ולא שקשוק הסכו"ם בבית קפה, וגם לא נגינת הלוויים על נאי.
מה שאסור – אסור; מה שמותר – עדיף לקדש. ומה שרוצים? וואס עס ווילט זיך – לכל הרוחות! טאר מען נישט.